הפטרת חג הסוכות, מנבואת הנביא זכריה, היא לכאורה נבואה אפוקליפטית על אחרית הימים, אבל בניגוד לאפוקליפסה המוכרת לנו מסרטים הוליוודיים, הנביא זכריה לא מציע חורבן, אלא בניין.
הוא מבטיח זקנים וזקנות בירושלים, וילדות וילדים משחקים ברחובותיה, והוא גם מבטיח שהחזרה לציון לא תהיה רק מעשה לאומי ופרטיקולרי של העם היהודי, אלא הזדמנות עולמית ליצירת אקס-טריטוריה אלוהית על פני האדמה.
שיבת ציון המודרנית לא נראתה אפשרית לסבים ולסבתות של נריה רפאל כנפו, כילדים במרוקו. אבל חולמות וחולמים, בונות וחלוצים, שליחות וסופרים, משוררות ופייטנים הגשימו את נס שיבת ציון של המאה הקודמת.
רק שמלאכת אבותנו ואמותינו טרם הושלמה. גם את חזון אחרית הימים הגדול של זכריה יש להגשים יחד: להבין שבאנו ארצה כדי לממש בה חיים לאומיים, אבל לא רק. באנו כדי לממש חזון אוניברסלי רחב של דעת ה' הממלאה את העולם כולו.
עוד בסדרה "סיפורים מההפטרה – מחשבות על קודש, עם איורים בחול":
רגע לפני הנעילה: מתברר שאפשר לדון את העולם במידת הרחמים
כבר לא יום של תפילה בלבד: המהפכה של יום כיפור
אמא שבשמים: הדימוי המפתיע של אלוהים בהפטרות ראש השנה
