תמכו בנו
מחשבות לימי קורונה
בימים אלו של סגר ודממה, המוזות לא שותקות. מעיין היצירה של החברים והחברות במכון שלום הרטמן ממשיך לפעום. אנו גאים להביא בפניכם שיר, תפילה ודרשה שנכתבו בימים אלו ויש בהם כדי לחזק את התקווה לימים טובים יותר

ללמוד מחז"ל ומשרלוק הולמס/ רני יגר

השבוע דיברתי עם חבר, איש יוצא דופן, שתמיד יש לו משהו מעניין ומצחיק להגיד. מהר מאד הגענו לקורונה ואחרי שהתעניינו זה בשלומו של זה ובשלומם של הורינו, התגלגלנו למחשבות על המצב הבלתי יאומן שבו כולנו נתונים כעת.

ואז, מכל האנשים בעולם, הוא ציטט דווקא את שרלוק הולמס שאמר "הטעות הגדולה ביותר היא ליצור תאוריה כשעוד אין לך מספיק מידע", והוסיף כי הכי מצחיקים אותו עכשיו אנשים שכבר יודעים לפרש את כל מה שקורה בצורה כל כך נחרצת.

זה היה רגע קטן של הארה, ניסוח מבחוץ שהאיר אמת פנימית שהסתובבה לה מבלי לקבל צורה. ובאמת, אני מסתכל בהשתאות על כל אלה שיודעים כבר מה יהיה אחרי ו"שהכל ישתנה" או ש"כלום לא ישתנה" ועוד ועוד. לדעת כל המומחים אנחנו בישראל אפילו עדיין לא בשיאו של המשבר וכמי שיצא השבוע למילואים ראיתי במו עיני את עקבות הבלבול בפניהם של חיילי יחידת הרפואה שלי ושל עמיתי המפקדים – מנסים לעשות את המיטב בתוך סיטואציה לחלוטין לא מוכרת.

ובכל זאת מה כן יכול להוות משענת פנימית, מדריך כלשהו, בימים כאלה? גם לכך יש, כמובן, תשובות שונות, ואני רוצה להציע כאן תשובה אחת, שפגשתי כבר בעבר אבל עכשיו קיבלה משמעות מיוחדת עבורי.

בין פסוקי הברכה שיש הנוהגים לומר במוצאי שבת לקראת השבוע החדש נמצא ציטוט ממסכת מגילה של התלמוד הבבלי (מגילה לא ע"א):

אמר ר' יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו.

דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה: "כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים" (דברים י יז), וכתוב לאחר מכן "עושה משפט יתום ואלמנה". שנוי בנביאים: "כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש" (ישעיהו נז טו), וכתוב לאחר מכן "ואתדכא ושפל רוח". משולש בכתובים דכתיב "סולו לרוכב בערבות ביה שמו" (תהלים סח ה), וכתוב לאחר מכן "אבי יתומים ודיין אלמנות".

בכשרונם, יצקו חז"ל לתוך סדר הפסוקים המקראיים משמעות נפלאה: הגדולה של אלוהים באה לידה ביטוי במעשי ענווה של חסד, של צדק, של הרמת הנדכא ושפל הרוח. ואם הוא כך, אז אנחנו בני האדם – על אחת וכמה.

הנה מדריך גדול בעיני לשעה זו, שעה שללא ספק דורשת גדולה. היא מעמידה אותנו בפני אתגרים גדולים(כל אחד במרחב החיים שלו), אשר מחייבים אותנו במובנים רבים להיות גדולים מן התפקוד הרגיל שלנו. באופן פרדוכסלי, ההסגרות והבידוד הנדרשים דורשים דווקא הגדלה של כוחות הביצוע, הנפש והרוח שלנו. זה נכון במרחב הפרטי, הקהילתי והחברתי. על הגדולה הנדרשת עכשיו מאנשי הרפואה, שמסכנים את עצמם יום יום למען הציבור, אין צורך להרחיב את הדיבור.

היופי באמירה שלחז"ל היא שהם הצביעו על כך שהאתגר הוא כיצד לגלגל גדולה, עם כל האנרגיה שישבה, לענווה – למעשים ספציפיים של מסירות, חברות ודאגה. זאת לא משימה פשוטה כלל, אבל חז"ל ציידו אותנו לפחות בעוצמתן של שתי מילים, של תכונות אנושיות, והציבו אותן באופק ההתכוונות שלנו. לנו הם הותירו לענות על השאלה כיצד לעשות בעצמנו את הגלגול מגדולה לענווה וחזרה, ואיך למצוא כוח למעברים האלה בתוך מצב כל כך מבלבל.

שיהיה לנו כוח ושנצא מן המיצרים לימים טובים.

מה שנשתנה/ יעל ליפשיץ

בְּכָל הַפְּסַחִים אָבִיב מְשַּׂכֵּר, גַּם בַּפֶּסַח הַזֶּה הוּא מַרְטִיט הַחוּשִׁים
בְּכָל הַפְּסַחִים יֵשׁ יָרֵחַ מָלֵא, יוֹם הֻלֶּדֶת שֶׁל עַם שֶׁיָצָא לְחָפְשִׁי
בְּכָל הַפְּסַחִים הִתְרַגְּשׁוּת וּתְכוּנָה לְמִפְגָּשׁ מִשְׁפַּחְתִּי רָחָב וְנָדִיב
בְּכָל הַפְּסַחִים, אֲנָשִׁים מְגִיחִים מִכְּסוּת הַחֹרֶף, לַפְּרִיחוֹת הָאָבִיב.

מָה נִשְׁתַּנָּה? כְּבָר אוֹמְרוֹת הָעֵינַיִם, סֵדֶר קָטַן, גַּרְעִינִי מְצֻמְצָם
מָה נִשְׁתַּנָּה? נִסְגָּרוֹת הַדְלַתַּיִים, מַגֵּפָה עִוֶּרֶת סוֹבֶבֶת בָּעוֹלָם.
מָה נִשְׁתַּנָּה? זֶה לֵב שֶׁכּוֹרֵעַ לְהַשְׁאִיר בְּחַדְרָם הוֹרִים וְסָבִים
מָה נִשְׁתַּנָּה? מִין רֶגֶשׁ פּוֹצֵעַ לְהַרְחִיק לְהִמָּנַע מֵאוֹרְחִים אֲהוּבִים.

הִשְׁתַּנְּתָה הַמַּצָּה, לֶחֶם הָעֹנִי, הַמְּבִיאָה טַעַם נוֹסָף שֶׁל מִיצּוּי
לִמְרִירוּת הַמָּרוֹר נוֹסְפוּ וִתּוּרִים, שְׁנִכְפּוּ עָלֵינוּ בְּשֶׁל הַשִּׁנּוּי
מִסֻּוּבִּין גַּם הַלַּיְלָה, אַךְ לֹא כָּל-כֻּלָּנוּ, חָסֵר כָּאן מִפְגָּשׁ פָּנִים אֵל פָּנִים
וְדוֹמֶה שֶׁהַפֶּסַח נוֹסְפוּ קֻשִׁיוֹת, אִי וַדָּאוּת וְקַדְרוּת עֲנָנִים.

וְיַחַד עִם זֹאת וְאַף עַל פִּי כֵן, יֵשׁ מָקוֹם לְבָרֵךְ לְהַלֵּל, לְקַלֵס
אֶת עֶרְכָּם שֶׁל חַיֵּי הָאָדָם בַּאֲשֶׁר הֵם שֶׁהוּרְמוּ וְהוּנְפוּ כְּמוֹ עַל נֵס,
כָּךְ נִמְצָא מַלְאָכִים בְּלָבָן, הַמְּרַפְּאִים בַּמְּסִירוֹת אֶת בְּרוּאֵיצֶלֶם-אֵל
וְעַל כֹּל הַטּוֹבוֹת הַלְּלוּ סְבִיבֵנוּ, רָאוּי שֶׁנאמַר עוֹד הַלֵּל:

עַל רִקְמָה אֱנוֹשִׁית שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֻׁתָּפוּת וְאֵינָהּ חֲדֵלָה יוֹם וָלֵיל
עַל מַאֲמָץ לִשְׁמֹר עַל קְדֻשַּׁת הַחַיִּים, בְּכָל קְצָווֹת הַתֵּבֵל.
עַל עוֹד אֵלֶפ אַלְפֵי הַטּוֹבוֹת הָרַבּוֹת, הַנִיבּטוֹת מִפָּנִים אֲהוּבוֹת
עַל הַכֹּחַ הַזֶּה לִשְׁאֹף וְלִנְשֹׁם, לְהֵיטִיב וְגַם לְקַוּוֹת

מִתּוֹךְ מְצַרֵי פֶּסַח תש"ף, נִתְבּוֹנֵן בְּכָל מָה שֶׁהִשְׁתַּנָּה
בִּשְׁבָרִים, בַּפְּחָדִים וּבְקֹשִׁי בְּשִׂמְחָה וּבָמָה שֶׁנִּבְנָה
בַּפֶּלֶא הָזָה שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ אָדָם, בַּכְּמִיהה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ חֵרוּת
וּנְיַחֵל שָׁלוֹם לְכָל תּוֹשָׁבֵי תֵּבֵל,אַחֲוָה וּתְפִלָּה לִבְרִיאוּת

צילום: שרון מק'קצ'ן, Unsplash

השארת תגובה