תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

קחו אחריות: עיונים במודל הסמכות התורני

מאז ומעולם היתה האנושות עסוקה בשאלה: כיצד ניתן לכוון את החברה אל הטוב? אהרון שטרן במאמר שבוחן את הביטוי של ההבדלים שבין גישת החוק הקבוע שמקור סמכותו א-לוהי, לגישה הדינמית של חוק אנושי שמקורו אחריות האדם
הרב אהרון שטרן הוא חוקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן. הוא עוסק רבות ביחסי כלל ופרט – קהילה ואדם. מרצה וכותב. בעבר היה שותף ועורך בכתב העת "אדרבה", אשר ביקש להוביל קו של לקיחת אחריות אישית, המשליכה גם על השכלה ועל עצמאות כלכלית. שטרן כותב מאמרי הגות המתמקדים בשאלות קיומיות ובשאלות של זהות. הוא שותף לשיח הפנים חרדי, ועולם התשובה, ומעורב עם אנשי רוח מכל הזרמים המתעניינים ועוסקים בתכנים תורניים.

ישנה נטייה דתית, קל וחומר חרדית, להישען על היגדים השואבים סמכות מתוך המציאות עצמה. כמו שבשר הוא כשר או טרף, כך ייכנס הפלאפון לתוך קטגוריות דומות. מנגד, המציאות המודרנית מעלה את האדם למרכז הבמה, ובמקום ציות מודגשת היצירה האנושית. מ"איסור חפצא", עוברים ל"איסור גברא". על אתגרי המודרנה והצורך בנטילת אחריות.

 מאז ומעולם היתה האנושות עסוקה בשאלה: כיצד ניתן לכוון את החברה אל הטוב?

שאלה זו הולידה את הצורך בסמכות שאחד מתפקידיה הוא הסדרת אורחות האדם באמצעות חוקים. בהיסטוריה האנושית ניתן להצביע על שני דפוסים של חוק: חוק א-לוהי, השואב את סמכותו מגבוה, תופס את עצמו נצחי ואוניברסלי, וממילא אינו עומד לערעור; וחוק אנושי, הנוצר בידי מחוקקים אנושיים בהקשר מסוים ובהתאם לנסיבות מסוימות, וממילא ניתן לערעור.

יש אמנם יוצאים מן הכלל. ישנם חוקי דת התלויים בפרשנות אנושית, וממילא נתונים לערעור ביחס לאפשרות פרשנית אחרת; ויש חוקים אנושיים המתיימרים לייצג את הקבוע והאבסולוטי, דוגמת "חוק הטבע" (או "זכויות טבעיות") הנגזר על-ידי האדם אך מסתמך על טבע קבוע של העולם. ואולם, בדרך כלל החלוקה עומדת: החוק האנושי הנו פוזיטיבי,
פרי רוחם של בני אדם, ואלה מקבלים על עצמם את סמכותו, וממילא הוא ניתן לשינוי; ואילו החוק הא-לוהי הוא קבוע ואבסולוטי, בהתאם לאינסופיות מקורו.

להלן אבקש לבחון את הביטוי של ההבדלים שבין גישת החוק הקבוע שמקור סמכותו א-לוהי, לגישה הדינמית של חוק אנושי שמקורו אחריות האדם.

 מודל החוק הקבוע

מצוות התורה מגדירות עבור האדם מהי המציאות. על ידי המצוה יוצרת התורה "איסור חפצא" (היגד העושה את החפץ, כגון מאכל לא כשר, לדבר אסור) הקובע עבור האדם את צורת העולם. באמצעות הגדרת ה"חפצא" – מותר או אסור, טהור או טמא – מתייצב האדם לנוכח מציאות נתונה. באמרי "איסור חפצא", כוונתי לאופן שבו מתקבל האיסור על-ידי האדם (ולא לפרטי הפרטים של מחלוקת הדעות ביחס להגדרה זו). האיסור לאכול
חזיר או נבלה מתקבל, בהתאם להגדרה זו, לא בתור מגבלה הטמונה בנו, אלא בתור מגבלה הגלומה בחזיר עצמו. האיסור הופך את החזיר לדבר אסור, או ל"דבר אחר" כלשון חכמים. במילים אחרות, דגם זה מושתת על הבנה יסודית הטוענת שלא החוק הוא שנתון לאדם, אלא האדם הוא שנתון לחוק: החוק מגדיר את העולם, וממילא האדם כפוף אליו. הביטוי "עבודת ה'" הולם את המודל, בכך שבדומה לעבדות תחת אדון אנושי, לא האדם מגדיר לעצמו את ייעודו, אלא ייעודו מוגדר עבורו מלמעלה ואף מראש. קבלת "עול מלכות שמים" משמעותה שהחוק אינו מופנם על ידי האדם ועקב כך הוא נמנע מלאכול חזיר, אלא שההלכה מציבה מול האדם מציאות של איסור וכעת האיסור הוא כביכול המונע ממנו לאכלו. אם יבין את המציאות לאשורה ימצא עצמו אסוּר ותחום בגבולות החוק.

 הגדרת החוק באופן של "איסור חפצא"  נשענת על תפיסת עולם הטוענת שהמציאות שבה אנו חיים אכן ניתנת להגדרה קבועה. אם תפילין חייבות להיות עשויות מעור בהמה, הרי שעל-מנת שנוכל לקיים מצוות תפילין נדרשים אנו לעולם שנעשה בו שימוש בעור בעלי-חיים. כן, מצוות פרו ורבו והלכות קידושי אישה מציבות הנחות קבועות בנוגע ל"מהי אישה" וכיצד בנויה מערכת היחסים בין המינים.

חוק אנושי משתנה

צורה אחרת של חוק הוא החוק האנושי. במסורת התלמודית מתאפיין סוג חוק זה בכך שהוא יוצר "איסור גברא" (איסור שתחולתו על האדם ולא על חפץ) בלבד. כלומר, המגבלה של החוק חלה על האדם האוסר את עצמו ומקבל עליו חבות. האדם, על-ידי חקיקת חוקים, מונע את עצמו מחפצים או ממעשים מסוימים, וזאת מבלי שאלו הופכים ל"מציאות אסורה".
בניגוד לחוק הא-לוהי המגדיר את המציאות, מושאו של החוק האנושי הוא האדם המטיל על עצמו מגבלות.

דוגמא לדבר ניתן למצוא בהבדל שמציינת הגמראתחילת מס' נדרים. בין נדרים ושבועות, בגדרי ההלכה. שבועה הנה דוגמא של "איסור גברא". בשבועה – הדבר מצד עצמו מותר והאדם מחייב עצמו בחובה כלשהי, מדיר את עצמו מפעולה או מחפץ. כאן האדם הוא שמחליט להימנע ממשהו או לחילופין לנקוט פעולה מסוימת.

 בהיגדים מהסוג הזה, לא זו בלבד שהמציאות מצד עצמה אינה מוגדרת מראש, אלא שביד האדם היכולת לחולל בה שינוי. ביד האדם להגדיר את המציאות כפי רצונו, לשנותה מהיתר לאיסור, ולהטיל על עצמו חובות וסייגים. בתמונת העולם העומדת בבסיס גישה זו, לא הקביעות והנצחיות
עומדות ביסוד החוק, אלא השינוי. מושג החוק אינו מופיע כדי להסדיר מערכת יחסים לנוכח מציאות מוגדרת וקבועה; החוק נולד מהבנה שעל האדם להגדיר את עצמו. כוונתי לומר שככל שהעולם הופך יותר אנרכיסטי, כך גם מתגברת התביעה כלפי האדם להניח את הרסן דווקא על עצמו.

תודעת החוק של העולם החרדי

ההבדל שבין החוק הא-לוהי, שבו האדם נתון לחוק, לחוק האנושי, שבו החוק נתון לאדם, מאיר את אחד ההבדלים העמוקים שבין העולם המודרני לעולם האורתודוקסי – התורני והחרדי. בעולם האורתודוקסי נשענת תפיסת החוק, כמובן, על קבלה של הסמכות הא-לוהית בתור מקור החוק.
ברצוני לטעון שמעבר לנושא מקור הסמכות, עצם תודעת החוק מוגבלת כיום, בעולם האורתודוקסי בכלל, ובגרסה החרדית בפרט, לסיווג של "איסור חפצא".

 במילים אחרות, אני טוען שהאדם החרדי מתקשה לעכל תקנות שאינן נשענות על מודל הסמכות התורני. איסורים ותקנות בעולם החרדי חייבים לקבל אופי של "איסור חפצא", של הגדרת המציאות הריאלית עצמה באופן כביכול אובייקטיבי, ובכך לזכות למקור סמכות למעלה מן האדם. תקנות המקבלות לגיטימציה ממקור סמכות אנושי אינן מתקבלות בחברה זו, מכיוון שאינן הולמות את תודעת החוק של האדם החרדי.

במרכז תודעת החוק של האדם החרדי עומד יסוד היציבות והקביעות: כך היה לעולמים. יסוד זה מוליד תחושת מצוקה מול חקיקת חוקים שמקורם הוא הסכמה חברתית בלבד, חוקים פוזיטיביים ללא עוגן בטבע המציאות. חוקים מן הסוג הזה יציבו את החברה בפני תודעה של מציאות משתנה
התובעת מן האדם לארגן את עולמו בהתאם. האדם החרדי מבקש להיות נתון לחוק. באמצעותו מתארגנים החיים ומקבלים משמעות. העולם הוא שאוסר את האדם, ולא האדם אוסר את עצמו. תנועת הנפש החרדית נעצרת במפגש עם החוק הפוזיטיבי.

להמחשת הטיעון, אציין דוגמה מאיסור מודרני וחדש לחלוטין: האיסור החרדי על החזקת טלפון חכם. מעלותיו וחסרונותיו של הסמארטפון ידועות ומוכרות. מובן לכל (גם לחילונים רבים) שיש צורך בהסדרת השימוש במכשיר מפני פגיעה מוסרית, בפרט ביחס לילדים (אך גם למבוגרים). אלא שישנן שתי דרכים להסדרת השימוש: אופן אחד של "איסור חפצא", ואופן אחר של "איסור גברא". הליכה בדרך של "איסור חפצא" תגדיר את הטלפון בתור "טמא", בדומה לאיסור חזיר. כנגד זה, "איסור גברא" לא יהפוך את המכשיר עצמו ל"מציאות" של איסור, אלא יטיל את הגבלות השימוש ההולם על האדם. תנועת הנפש החרדית, המבכרת חובה אנושית הנגזרת מתוך המציאות, תעדיף לשוות לסמארטפון ממד של "טומאה", שממנו יש לגזור עליו איסור קבע. בניגוד לכך, צורת המחשבה המודרנית תעדיף לקבוע חוקים המתייחסים לאדם ולא למציאות.

יש לשים לב שהדרך החרדית מובילה להעדפת ההגדרה הבינארית, הקווים הברורים והחתוכים של אסור ומותר, טמא וטהור. השימוש במילה "כשר" מאפיינת את צורת החשיבה: על דרך מאכלים, יש טלפון כשר וטלפון טרף, בגד כשר (צנוע) ובגד טרף (לא צנוע), מוזיקה כשרה ומוזיקה טמאה. הדיבור המודרני, המתמקד באדם ולא בעולם, בהכרח נהנה (או סובל) מאוטונומיה אנושית המולידה גמישות בהגדרת האסור והמותר.

אחריות אנושית ותפיסת החוק

הדברים דלעיל מובילים אותנו לביקורת עמוקה על דחיית האפשרות של חוק אנושי. ניתן לראות בכך מידה מסוימת של בריחה מאחריות, המסתתרת מאחורי דבקות בחוק חיצוני קבוע וודאי. אופן חשיבה התובע
ודאות יעדיף לפתור בעיות בדרך של הוצאתן ממעגל ההתמודדות של הבריות. לעומת זאת, נקיטת דרך של "איסור גברא" תובעת נטילת אחריות מצד האדם על מעשיו. בדוגמא של הטלפון החכם, איסור המוחל על המציאות של הטלפון ("איסור חפצא") אינו מטיל אחריות על האדם, אלא מבקש להרחיק את ההתמודדות מתוך שדה הפעולה שלו. לעומת זאת, איסור המתייחס לאדם ("איסור גברא") מטיל עליו את אחריות ואומר: דע כי עליך מוטל להיות אחראי על עצמך.

הממאן להחיל את החוק בדרך של "איסור חפצא" אינו עושה כן אך בשל סירובו לראות מציאות בעלת חוקיות קבועה. מעבר לכך, הוא מסרב לראות באדם יצור שאינו אחראי לעולמו ולעצמו. במציאות משתנה, ובהעדר חוק נצחי וקבוע, נמצא שמוטל על האדם להיות אחראי לעצם ייסוד
החוק, ולכל הפחות ליישום החוק על הנסיבות החדשות. על האדם להיות אחראי על עצמו ולעצב עצמיות בעלת בחירה.

במילים אחרות, שני סוגי החוק עוסקים בתכנים שונים. האחד עוסק בהרחקת האדם מן העברה, וגוזר איסור גורף ואובייקטיבי, עיוור צבעים ומתרחק ממורכבות אנושית. לעומתו, השני מבקש לחנך את האדם
למעורבות ולאחריות, ולשם כך הוא מוכן לשלם את מחיר המורכבות, ולהסתכן בטעויות. האחד מבקש לייסד עולם יציב וברור הניתן להגדרה ולהגבלה, בעוד השני מנסה לחזק את האדם העומד נבוך לנוכח עולם בלתי-נאמן ובלתי-יציב. הסתכלות זו תובעת חינוך לשליטה עצמית ולאחריות אישית שאינן תלויות בצו חיצוני.

תפיסה המדגישה את עובדת היות "האדם נתון לחוק" טוענת שתכלית האדם להתחנך לשירות, ובעיקר לציות. מנגד, גישה הטוענת ש"החוק נתון לאדם" רואה בחוק כלי שבאמצעותו הופך האדם טוב ואחראי יותר. אין בין השתיים סתירה שאינה ניתנת ליישוב; ייתכן שאפשר לקיים שתיהן. אך יש הבדל עמוק בדגש שכל גישה מדגישה.

בניית אדם אחראי בעולם בלתי-אחראי

התורה רואה באדם משרת, והמצוות הנן גם כלי השירות וגם תכלית לעצמן. לעומתה, הגישה המודרנית רואה ב"אדם" את התכלית. בעיניה תכלית הקיום אינה "שירות", אלא תיקון עצמי של האדם (תחום שלפי הגישה הראשונה ייכלל בשירות לגבוה).

דרך המחשבה התורנית או החרדית מסתייגת מאוד מן המחשבה שהאדם יעצב את עולמו כפי דעתו. לדידם גם חוק רבני, פרי רוחם של גדולי רבני הדור, הופך ל"איסור חפצא", ואף מקבל את הלגיטימיות מדין התורה של "לא תסור מכל אשר יורוך". ואולם, שאיפה זו לוודאות מוחלטת מתקשה להתייצב מול מבחן המציאות המשתנה. כיום, גם אלו החותרים ללמוד מהי המציאות מתוך ההלכה, עומדים חסרי אונים לנוכח מציאות חדשה המסרבת לקבל מרות. לדוגמה, העולם הווירטואלי שבו אנו חיים מסרב להיכנע ל"חלות הדין" שנכפית עליו. עולם זה פולש לתוך חיינו, ומסרב לכל ניסיון לתחם אותו ולהגבילו. ריבוי האפשרויות של החיים המודרניים, וחוסר הוודאות הנגזר מהם, מורגשים היטב כיום גם במה שמכונה "עולם התורה". בהעדר אלטרנטיבה, באותם המקומות שבהם אין אפשרות
להתבסס על הלכה ומסורת, נאלצים אנו להישאר בלי חוק, ובלי יכולת לתקן סדרים.

התקופה המודרנית מתאפיינת במעבר מגישה של חוק האוסר את האדם, לגישה המחייבת את האדם לאסור את עצמו. ראוי להזכיר את המהפך הפילוסופי הגדול שחולל קאנט, מהפך שהושווה למהפכה המדעית
שחולל קופרניקוס. קאנט חלק על תפיסת העולם שרווחה מאז ומעולם, הטוענת לקיומה של מציאות אובייקטיבית. לטענתו המציאות אינה קיימת לעצמה, אלא התודעה האנושית (הסובייקט) היא זו הנושאת את הדברים. אם קודם לקאנט היה היקום העומד לפני האדם מושאה של הפילוסופיה, הרי שכעת השאלה "מהו העולם?" עברה לתחום המדע, ואילו הפילוסופיה בחרה באדם עצמו למושא הידיעה, ובמקום לראות בו "מגלה ידיעות", רואה בו "מייצר ידיעות". הלך מחשבה זה חולל "שחרור" מתפיסה של עולם המכתיב והכופה את עצמו עלינו. כעת שוב אין מציאות או אמת אובייקטיביות, המחייבות אותנו כבעבר; האדם השתחרר משעבוד העולם,
וכעת דווקא העולם משועבד לראייה הסובייקטיבית שלו. אם משמעות העולם תלויה באדם, אזי על האדם להתייצב בתור המבוגר האחראי על העולם התלוי בו.

כן, במציאות המודרנית המשתנה ללא הרף קשה להסתמך על העולם כעל מקור ביטחון ונאמנות מצד עצמו. דווקא על האדם מוטלת האחריות לשמש עוגן מוסרי קבוע. תובנה זו גוזרת מידה הולכת ופוחתת של
יכולת להתייחס לחוקיות הקבועה במציאות עצמה, או לגזור חוק על המציאות ולצפות ממנה לציית. די להזכיר שמאז ומעולם ילדים נולדו באמצעות גבר ואישה, שלרוב גם היו אב ואם במציאות הריאלית. כיום הולכת ומתרחבת האפשרות להביא ילדים באופנים שאינם זקוקים
לאב ולאם ואף לא לגבר ולאישה. כלומר, כיום ה"חפצא" המאוד עקרוני של מושג המשפחה שוב אינו ברור מצד עצמו. בימים עברו התקיים עולם "ממשי" ברור הרבה יותר. מהגדרה ברורה של מהו מושג ה"בעלות", נמשכה גם הגדרה ברורה של מהו "גזל". כיום, "זכויות רוחניות" וקנין וירטואלי שוב אינם ניתנים להגדרה ברורה מצד עצמם. כוונתי לומר, שהעולם הופך יותר ויותר חסר גבולות ברורים מצד עצמו, וממילא הולכת ומתמעטת היכולת שלנו לאפיין דברים ולהגדירם. מכאן שמערכת הרואה את העולם דרך הפריזמה של "איסור חפצא" תתקשה יותר ויותר להחיל את החוק, היות והגבולות המציירים את המציאות הולכים ומיטשטשים.

למול העולם הדינמי של המאה ה-21, מתעצמת הפנייה למצפונו של האדם. חרדים רבים נוטים לזלזל בעולם החילוני, ורואים בו רק הפקרות ופריקת עול. אלא שדווקא באותו עולם חילוני הפכה שאלת האחריות
לשאלה המחייבת התמודדות אישית. צורת הפנייה משתנה מלומר "מה אסור שיהיה", לפנייה של "מה אסור שאהיה". תפיסת האתיקה החרדית, המבקשת להעניק למציאות עצמה ממדים מוגדרים של אסור ומותר וטמא וטהור, יוצרת אשליה כי בעולם המודרני-חילוני "הכל מותר". אולם לאמתו של דבר, בשני העולמות קיימים סייגים ואיסורים, רק שבזה החילוני אלו מופיעים יותר בצורה של "איסור גברא".

המוטיבציה החותרת לוודאות מניעה קדימה את צורת החשיבה המושתתת על "איסור חפצא" – אלא שזו מתקשה להפיק מענה עבור מציאות מרובת אפשרויות וחסרת ודאות. סגנון העיסוק המודרני בנושאים חדשים כמו כלכלה, ניהול המדינה, שימור הסביבה ועיצוב מבנים, ניצול וחלוקת
משאבים לאומיים, טכנולוגיה, יחסי איש ואישה, עולם וירטואלי ורבים אחרים, תובעים מאתנו רגולציה השונה בתכלית מסוג הרגולציה שמציע המודל החרדי-תורני. במילים אחרות, למרות הקושי המנטלי, עלינו להפנים את היותנו נתונים בפני "מציאות נעדרת". האתגר העומד בפנינו הוא: כיצד ניתן לסמוך על עצמנו, תוך העברת משקל הכובד של העיסוק הרוחני לסגנון של "איסור גברא". אין מכך מנוס. הסדרת היחסים וגיבוש החברה האנושית כיום אינם יכולים להיעשות באופן של כינון ודאויות,
אלא בדרך של עיצוב אדם בוחר הרואה עצמו אחראי לעולם שמצד עצמו הפך בלתי אחראי.

אמירה זו אינה שוללת חס וחלילה את מקומן של מצוות התורה ושל התקנות שתקנו חכמים. חיינו האמונים היו ועודם מושתתים על העוגן של התורה והמצוות. אדרבה, בעולם המודרני על חוסר הוודאות שלו נדרש ביתר שאת עוגן איתן של הנחיה א-לוהית. עם זאת, אין להתעלם מכך שיותר ויותר דברים המתחדשים בעולם דורשים מאתנו גישה חדשה של הסדרה. כוונתי במאמר זה לאותם תחומים שבהם השולחן ערוך אינו מספק מענה חד.

 נפח "חולין" מוגבר

כאן רצוני להתייחס לבעיה נוספת שלדעתי נוגעת במישרין לנושא האחריות האישית, או כפי שזה מכונה במאמר: ל"איסור גברא".

עלינו להכיר בעובדה שנפח החולין שבחיינו הולך וגדל בממדים מבהילים, ואף עלול לבלוע אותנו כליל. תהליך החילון העמוק הנמשך זה מאתיים שנה אינו סתמי, הוא יושב על שינויים החלים בכל תחום מתחומי החיים. בעבר, היו הטבע והקשר לאדמה מקור השראה להתפעלות ולתפילה. העולם האינסטרומנטלי המקיף אותנו כיום אינו מתיר מקום רב לדת, לרוחניות ולכל ממד מטפיזי אחר. לעולם ההייטק, למשל, אין כל זיקה לעבודת ה' וליראת שמים, מלבד קביעת מזוזה בפתח המשרד. נפח החולין ההולך וגובר כבר אינו מייצר כפירה. הוא יוצר דבר מה חמור בהרבה, בכך שהוא הופך את הדת לבלתי רלוונטית בתחומי חיים נרחבים יותר ויותר. נדמה שכבר אין לנו הפריבילגיה להמשיך ולדבוק בדפוסי התנהלות המבוססים על "מלוא כל הארץ כבודו", על א-לוהות הממלאת את ההוויה כולה. נעים אולי לחשוב ששום דבר לא השתנה, וניתן לדבוק באותן סיסמאות ובאותם הלכי מחשבה – אך בכך נסתכן בהישארות עם
סיסמאות המרוקנות מתוכן רוחני ממשי.

 במילים אחרות, הממד המטריאליסטי המודרני מתעלם התעלמות מופגנת מכל הקשור לעולם הרוח, ואינו מאפשר בניית משכן עבור חיים דתיים משמעותיים. עולם מנוכר ואינסטרומנטלי מתמקד בעיקר בשיפור היעילות, ואינו יכול להיות כלי לאורות רוחניים. מכאן שיש להעתיק את המשכן
ממציאות פיזית המשקפת א-לוהות מצד עצמה, אל תוך האדם פנימה. כלומר, חילונה של המציאות אכן מרוקן אותה מכל משמעות דתית, עד ששוב אין לצפות ממנה שתהיה דתית – אך במקביל החילון דוחף את הדת ואת האמונה אל תוכיות האדם ואל אחריותו האישית.

 על פי ניתוח זה, ניתן לשער כי חלק ניכר מן המתח שבין החרדים והמודרנה, ואף רתיעתו של האדם החרדי מכל מה שנוגע להתנהלות אזרחית ולאחריות חברתית, אינם נובעים מסיבות אידיאולוגיות בלבד.
במידה רבה, הרתיעה נובעת מן העובדה שקבלת מודל הסמכות החילוני תובעת שינוי הנוגע אל האדם החרדי גופו. החרדי אינו נחרד רק מן העובדה שהחברה המודרנית מתנהלת מתוך נקודת מוצא הטוענת שהאדם אדון לגורלו. לחרדה זו מתווספת החרדה מעולם ששוב אין לו מושגים יציבים שניתן להישען עליהם. חרדתו אינה באה רק משום צמצום מקום הא-לוהים בעולם, אלא גם לנוכח הקושי האישי שלו בקבלת האחריות. הגדרת העולם בגדרי "איסורי חפצא" חפצה לכבוש מקומות עבור הא-לוהים. כעת מקומות אלו נכבשו על ידי אחר. צורת ניהול המדינה ואורח החיים החילוניים זרים בעינינו במובן הרבה יותר עמוק מהפער האידיאולוגי השטחי, היות ולדידם עיקר האחריות נופלת על האדם. שוב
לא די בנוכחות הא-לוהים כפי ששכן בעולם, בחברה ובקהילה; כעת על החרדי הפרטי ליטול אחריות על נוכחות הא-לוהים בתוכו.

יצירת מודל סמכות חדש

בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלוֹ והחזירוֹ על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי; תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך (קהלת רבה פרשה ז, א).

אזהרתם של חז"ל שלא להחריב את העולם, מקבלת תוקף מיוחד בעידן שבו אנו חיים.

 בימים עברו, היו חוקיותו הקבועה ושרירותו של הטבע, וכן הכפיפות לגורל, אויביה הגדולים של הדת, ועמם נאלצו תיאולוגיים ופשוטי עם להתמודד. כיום, האדם הוא שהפך לאויבה המרכזי של הדת. האדם אינו מערער את הדת לבדה; הוא מערער את הכל. ערעור זה מציבו בפני קונפליקט מתמיד. מחד גיסא, האדם הוא שהפך לגורם המערער הגדול ביותר; ומאידך גיסא, הוא זה שנתבע לאחריות על מעשיו. ניתן לשער, בשל חולשת הקריטריונים האובייקטיביים, שכיום נדרש דפוס סמכות המעניק משקל יתר לאחריות האישית. על האיש התורני מוטל אתגר לעצב
אבטיפוס המקדם אחריות אישית לעצמו ולזולתו. למרות השינויים הפוקדים כמעט כל תחום מתחומי חיינו, ולמרות הזעזועים ששינויים אלו מחוללים בחיינו התורניים, עדיין נקודה אחת אינה משתנה: אחריותנו אנו לעצמנו ולעולמנו.

חז"ל ידעו שהתורה אינה מתקיימת מצד עצמה, וכי הם אלו האחראים להמשכיותה. תקנות חז"ל משקפות תובנה זו. אלא שאין אנו יכולים להישען על תקנותיהם בלבד. האתגר העומד לפנינו כבד יותר.

בזמן חז"ל נתפס העולם אובייקטיבי, ובידם היה לבסס תקנות המחייבות את הכלל מצד עצמן. כיום, הגורם האובייקטיבי חלש הרבה יותר, באופן שנדרש להוסיף על "איסור החפצא" את צורת האיסור התובעת אחריות אישית. עולם חסר גבולות מצד עצמו מחייב את חיזוק המצפון ואת חיזוקה של התודעה המוסרית העצמית. עולם זה ראוי לתואר "בלבבי משכן אבנה".

 במה דברים אמורים? כאמור לעיל, באותם עניינים הנוגעים להלכות פסוקות, לד' חלקי השלחן ערוך – בהם לא חל שינוי משמעותי מימי חז"ל עד ימינו, ועלינו להתייחס לצורת הופעתם בחיינו כל"איסור חפצא". למרות השינויים בהרגלי האכילה, עדיין קיים איסור תערובת בשר וחלב,
והלכות עירובין בשבת שומרות גם כיום על תקפותן המקורית. כן עלינו להמשיך לקיים את התא המשפחתי המסורתי שבו יש אב ואם, לשם הבאת ילדים לעולם וגידולם. בתחומים מתחדשים, לעומת זאת, כל עוד אין בכך סתירה לנאמר בתורה, אם אין בידנו תקדים הלכתי לדון על פיו, יש ללמוד כיצד לחוקק חוקים רלוונטיים המשקפים תביעה לאחריות אישית.

דברי אלו עלולים לעורר התנגדות רבה לאור דבריו של ה"חפץ חיים":

מי שדעתו דעת תורה יכול לפתור כל בעיות שבעולם בכלל ובפרט, בתנאי שהדעת תורה תהיה צלולה בלי איזה נטיה כל שהיא. ואם יש לך אדם שדעת תורה לו אלא שמעורבת אפילו במעט עם דעות אחרות מן השוק או מן העיתונות, הרי דעת תורה עכורה היא מעורבת עם פסולת ואין ביכולתה
לרדת לסוף העניין.הרב ישראל מאיר הכהן, חפץ-חיים על התורה, ספרייתי, תל-אביב תשנ"א, עמ' ל הערה ה, בשם הרב שמואל גריינמן.

 החפץ חיים תובע מתיחת קו מבדיל בין הקודש לבין החול. לדבריו, יש להיזהר מכל תערובת של קודש וחול ואין לאמץ שפת מושגים חדשה, גם בעת שהקו עצמו הולך ומיטשטש. אלא, שראוי גם להביא דבריו של כהן אחר – רבי  צדוק הכהן מלובלין:

וכפי ענין השפעת אור חכמה היוצא מן ה' יתברך באותו זמן ובאותו דור, הכל במידה ובמשקל כנודע, כך הוא ענין החכמה שבין האומות באותו זמן. וכך הוא הדברי תורה היוצאים מפי חכמי ישראל באותו זמן, הכל מכוון. ולכך נשתנית החכמה מן מצרים ליון כהשתנות תורה שבכתב לתורה
שבעל פה שממש החכמות מכוונות נגדם. וכן נשתנו החכמות בעמים בין זמן חכמי התלמוד לזמנינו וכן בכל דור ודור.הרב צדוק הכהן מלובלין ,אור זרוע לצדיק, הוצאת יהדות, בני ברק תשל"ג, אות ה-ו.

דבריו אלו מלמדים על דרישה להלימה בין המתחדש באומות העולם לבין חידושי התורה עצמה, באופן שפעמים ראוי להאזין לשינויים ואף לנסות ולמצוא להם מקום בתוכנו.

"אם אין אני לי מי לי". להבנתי, החיים בעולמנו זה  מציבים לפנינו אתגר התובע יותר מאשר תפיסת חוק המבוססת על הגדרות הלכתיות המניחות מציאות קבועה. אנו נדרשים להסכים עם העובדה שהעולם השתנה, משתנה ועוד ישתנה רבות. כעת האחריות מופקדת בידינו, להוסיף, במקום שנדרש, את מבנה הסמכות המודרני על מבנה הסמכות הישן, ובפה
מלא לומר לעצמנו: האחריות ליראת השמים שלנו נתונה בידינו.

 עולם בעל אפשרויות רבות אינו מאפשר הצבת גבולות ברורים. עולם רב-אפשרויות הוא עולם חסר ודאות, ולא נותר בידנו אלא להקדים רפואה למכה, להשקיע בחינוך האדם לאחריות ולמוסריות, ולטפח בו תודעה דתית פנימית.

 בהקשר זה, ראוי לסיים בדברי המשנה בסוטה המונה את התלאות ואת האנרכיה של תקופת עקבתא דמשיחא: "ועל מה יש לנו להישען – על אבינו שבשמים". אמנם האדם אחראי לעצמי, אך לצד זאת נצרך הוא לאמונה שבורא העולם יעמוד לצדו, ויסייע לו בנטילת האחריות האישית.

נכתב בסיוע חברים.

 המאמר פורסם לראשונה באתר צריך עיון

תמונה: Bigstock

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics