מדינת ישראל נוסדה על ידי חלק מהעם היהודי, שביקש לממש קיום יהודי ריבוני. לפי קביעה זו, העם היהודי קודם היסטורית ואנליטית
למדינה: היסטורית — המדינה נוסדה על ידי העם היהודי. אנליטית — מדינת ישראל היא מימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית מדינתית. זכות זו הוכרה על ידי המוסדות הבינלאומיים, שהעניקו לה לגיטימיות.
לקדימות הזאת יש גם היבט פוליטי. הקהילה האזרחית החיה בישראל מוותרת על אינטרסים שונים של מרכיביה, כדי למקסם את מימוש האינטרסים החשובים המשותפים. אבל אזרחי ישראל מעולם לא ויתרו על זכויותיהם היסודיות כבני אדם וכיהודים.
ישראל אינה רק מדינה דמוקרטית, היא גם חילונית וליברלית. היא מיוסדת על ריבונות האדם ולא על ריבונות האל או ההלכה. אדם רשאי
להאמין שמדינת ישראל מממשת הבטחה אלוהית, ורשאי לשלול אמונה זאת.הוא רשאי לשמור את ההלכה, או להסתייג ממנה. כך או אחרת, ישראל היא מדינה חילונית.
יתר על כן, ישראל כוננה את עצמה כמדינה ליברלית המבטיחה את מרב החירויות לבני האדם. ליברליזם זה אינו שולל את אופיה כמדינה
יהודית; אדרבה, הוא מבטיח שישראל לא תשלול מבני אדם את זהותם ואת ערכיהם היהודיים השונים. הערובה היחידה למימוש הקיום היהודי הפלורליסטי היא המטרייה הליברלית, שממנה נהנים החרדים והציונים הדתיים. ברם, עתה הם דורשים מהיהודים האחרים לוותר על
זהותם היהודית ולהכיר בכך שהם בלבד נושאי "היהדות". בשמה הם אף תובעים לשלול מאחרים את זהותם היהודית. למרבה הצער, השלטון מאפשר להם זאת.
זכותם של בני אדם ועמים לכונן את זהותם ולעצבה כרצונם; היא עניינם, ולא עניינו של הריבון. ההבחנה היסודית בין זהות לזיהוי מבהירה
זאת: זיהוי הוא פעולה שעושה יחיד או גוף חברתי לזולתו. תכליתו ליצור מיונים למטרות שונות. לא כל זיהוי הוא לגיטימי. לעתים קרובות הזיהוי "יהודי", "אשה", "שחור", "ערבי" או "לסבית" נעשה כדי להדיר, לייצר הייררכיה ולפגוע.
מדינה רשאית לבצע פעולות זיהוי מסוימות, בתנאי שנועדו לתכליות ראויות, העומדות במבחן המוסר והצדק. ברם, מדינה דמוקרטית־ליברלית
אינה רשאית לכונן את זהותם של אזרחיה; זכות זו שמורה לבני האדם עצמם. רק הם יכולים לעצב את עולמם באופן אוטונומי. בהתאם לכך, מדינת ישראל אינה רשאית לכונן את הקיום היהודי הממשי או את הלאום היהודי. אופיו של הלאום היהודי הוא עניינם של היהודים, ולא של הגוף הריבוני. אדרבה, על ישראל, כמדינת העם היהודי, להבטיח את מקסום המימוש של אופני הקיום היהודי.
הנחות יסוד ברורות אלה הולכות ונרמסות בימינו. המדינה מפירה באופן תדיר לא רק את מחויבותה כלפי אזרחי ישראל היהודים, אלא גם את מחויבותה כלפי העם היהודי.
בישראל לאזרח היהודי אין חופש דת והוא כפוף לקביעות של ההלכה כפי שהיא מנוסחת על ידי הזרם החרדי. זוהי פגיעה קשה באמנת היסוד של המדינה עם אזרחיה היהודים ועם העם היהודי.
יתר על כן, העובדה שבישראל הזיהוי היהודי, כולל הגיור, מבוסס על אמות מידה הלכתיות נוקשות, מהווה הצהרה ברורה של המדינה כי זכותה לכונן את העם היהודי ואת זהותו. היא עושה זאת אף על פי שלא הוסמכה לכך על ידי העם היהודי ועל ידי אזרחי המדינה. המדינה משתמשת במנגנוני הזיהוי כדי ליצור זהות יהודית מונוליטית, הפוגעת בכבודם של בני אדם. הזרם האורתודוקסי הוא זרם לגיטימי, אבל אין הוא זהה עם העם היהודי ואין לו זכות לכונן את הזהות היהודית ואת הלאום היהודי.
בתהליך הולך ונמשך מדינת ישראל נוטלת לעצמה את הזכות לכונן את טיבה של הזהות היהודית ואת המשמעות של ההשתייכות לעם היהודי. בכך היא פוגעת בשלושת היסודות המהווים בסיס לקיומה: הראשון — קדימות הגוף האזרחי למדינה. במעשיה היא מפירה את האמנה שבינה לבין האזרחים ופוגעת בזכות היסוד לכבוד ולחירות. השני — הלגיטימיות שהעניקו לה אומות העולם, שהכירו בזכות להגדרה עצמית. זכות זו הוענקה לעם היהודי בשלל מופעיו, והמדינה משתמשת בלגיטימיות זו כדי לכונן עם יהודי חדש, הנבדל מהעם היהודי הממשי.
לבסוף, למרות מחויבותה ההיסטורית והעקרונית לעם היהודי, ישראל הולכת ומתנתקת ממנו. אומרים לנו כי רק התורה שמרה על העם היהודי,
ולכן השלטת ההלכה נעשית מתוך דאגה לעם היהודי וכדי למנוע התבוללות. זוהי טענה מופרכת. אי אפשר לבסס הפרת זכויות ופגיעה בזהות היהודית ובלאום היהודי על טענה עובדתית, העשויה להיות אמיתית או שקרית. סביר להניח שלא ההלכה שמרה על היהודי, אלא
רצונו של היהודי להמשיך בקיומו היהודי הדתי בד בבד עם בידולו ובידודו. אכן, עם פתיחת שערי הגטו העם היהודי, שנחשף לאפשרויות קיום חלופיות, הלך והתבולל. אלמלא עמדה הציונות בפרץ, קשה לשער מה היה נשאר מהעם היהודי. התורה לא בלמה מהלך זה, כי רק רצונו של סובייקט בן חורין יכול, אם בכלל, לבלום תהליכים היסטוריים. שנית, טענה
עובדתית על מצב עניינים בעולם אינה מקנה למדינה או לגוף מטעמה זכות לשלול את הזהויות היהודיות השונות. זכות זו שמורה לעם היהודי, ולכל יחיד החי בתוכו. במשפט הפותח של מגילת העצמאות של מדינת ישראל המתהווה ייאמר: במדינת ישראל קם עם יהודי חדש, שניתק מהעם היהודי היושב בתפוצות ובישראל, והיא תעצב את דמותו הרוחנית לאור
אידיאלים חדשים שבאמצעותם יסולקו ערכי היסוד של מדינת ישראל הישנה.
צילום: קלוגר זלוטין מקור: לשכת העיתונות הממשלתית
המאמר פורסם לראשונה באתר הארץ
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
