משמעות המילה 'בתולה' בשפה העברית קשורה לכאורה לקביעה ניטראלית הנוגעת לתחום ההתנסות המינית של הפרט: היא מתארת את מי שטרם קיימה יחסי מין. אולם קביעות אודות מיניותו של הפרט לעולם אינן ניטראליות, והן תמיד ביטוי לכוחן של נורמות חברתיות, מסורות תרבותיות ונסיבות היסטוריות; לפיכך, הצבעה על אישה כבתולה או כלא-בתולה נושאת עמה שלל הנחות תרבותיות הנוגעות לעולמה החברתי, המוסרי והדתי של האישה.

ואכן, תרבויות שונות העניקו לבתולים הנשיים משמעויות רבות. תרבות המערב, משחר ימיה ועד לזמן הזה, פירשה, עיצבה והציגה את הבתולים באמצעות הספרות, הרפואה והתרבות הפופולארית על שלל מופעיה. העובדה כי הבתולים נקשרו באופן כמעט בלעדי לגוף הנשי השפיעה באופן קריטי על האופן בו עיצבה התרבות המערבית את מושגי הנשיות שלה; כמעט שלא ניתן לחשוב על תפיסות ביחס לגוף הנשי, לרוחניות נשית ולמיניות נשית מבלי להיזקק לאופן בו עיצב מושג הבתולים את תנאי חייהן של נשים, את תודעתן העצמית ואת יחסי המגדר.

העובדה כי מושג הבתולים המערבי ספוג כל כך במשמעויותיו הנוצריות, לצד העובדה כי היהדות הדגישה וקידשה דווקא את ערך הפריון במסגרת מוסד הנישואין, הביאו לראיית הבתולים כסמל נוצרי שאין לו נגיעה ממשית לרוחה ולערכיה של היהדות; לכל היותר נתפסו הבתולים כעניין פיזיולוגי, המסתיים ממילא עם נישואיה של הנערה והפיכתה לרעיה ולאם. אולם מספיקה בחינה שטחית של המקורות היהודיים כדי לגלות עיסוק נרחב ומשמעותי בבתולים. כך למשל, במסגרת הקטגוריזציה של הנשיות בהלכה החז"לית זכתה הקטגוריה 'בתולה' לעיון פרשני ולדיון מעמיק; התואר 'בתולה' הפך בלשון חכמים למסמן עשיר בעל השלכות בתחומי הממון, האישות והאיסור הדתי.

יתרה מכך, בתרבות היהודית התפתח מודל של הערצת בתולים, המתבטא בדמותה של 'הכלה הבתולה'. דמות אידיאלית זו זכתה למגוון רחב של ייצוגים בספרות, בריטואל ובאמנות היהודית בתקופות ובמקומות שונים. כך, פותחת המשנה במסכת כתובות בקביעות כי "בתולה נישאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי" וכי "בתולה כתובתה מאתיים, ואלמנה – מנה"; ההבדלים ביום הנישואין ובגובה דמי הכתובה הינם שתי דוגמאות בלבד בסדרה ארוכה של קביעות הלכתיות שתכליתן להבדיל ולהבחין בין שני 'סוגי' נשים המיועדות לנישואין – בתולות לעומת אלמנות. הבחנה זו עוגנה בהלכה והודגשה במכלול היבטי טקס הנישואין – בזמנו, במקומו, בליטורגיה שלו, בלבוש הכלה ועוד. הביטויים הטקסיים להבחנה בין 'סוגי' הכלות לא רק שנשתמרו במרוצת הדורות, אלא המשיכו והתפתחו תוך שהם פושטים ולובשים צורות מגוונות. כך למשל, באשכנז בימי הביניים רווח המנהג להשתמש בכוסות שונות לקידושי בתולה ולקידושי אלמנה – כוס זכוכית צרה לכלה בתולה, ולעומתה צלוחית חרס רחבה לכלה אלמנה, באופן הנותן פומבי למעמדה המיני של הכלה.

איור למזל בתולה וחודש אלול במחזור מגרמניה משנת 1320 לערך
מתוך כתב יד קאופמן A384

כאמור, קידושו של ערך הפריון ביהדות גרם לעיצוב מושג בתולים הרחוק מאידיאל הבתולים הנצחיים שהתפתח בחסות התיאולוגיה הנוצרית-קתולית. עם זאת, בחינתן של תפיסות הבתולים השונות ביהדות ובנצרות זו לצד זו, פותחת צוהר נוסף להתבוננות במפגש המרתק בין שתי התרבויות וביחסי הגומלין המורכבים ביניהן.

במציאות הימי ביניימית בצפון ומרכז אירופה, בה חיו בני הקהילות היהודיות כמיעוט בתוך תרבות הרוב הנוצרית, היו הבתולים הנצחיים סמל שלא ניתן היה להתעלם ממנו, בייחוד מן המאה הי"ב ואילך, עם פריחתו חסרת התקדים של פולחן הבתולה מריה. המרחב העירוני, בו חיו מרבית היהודים, היה רווי בדימויים וייצוגים של בתולים נשיים נצחיים: דמויותיהן של מריה הבתולה, קדושות ומרטיריות בתולות עיטרו את חזיתות הכנסיות, ובימי חגן הן הועלו על נס ברוב טקס והובלו ברחובות בתהלוכות צבעוניות. מעלותיהן של קדושות בתולות אלו הופיעו בסיפורי שבחים שתיארו את הניסים שחוללו בחייהן ובמותן, ואלו זכו לתפוצה נרחבת בכתב ובעל-פה. בנוסף, קיבלו הבתולים ייצוג חי וממשי בדמותן של נזירות ממסדרים שונים, שהליכותיהן ולבושן הבחינו אותן משאר הבריות. להערצה זו של הבתולים הגיבה התרבות היהודית מתוך פולמוס והשפעה גם יחד.

מחד, השמיעה ספרות ההלכה והמוסר של ימי הביניים ביקורת מפורשת כנגד כל ביטוי של נזירות נשית. אל מול דמותה של הנזירה הנוצרית, כלתו של ישו, העמידה היהדות הימי-ביניימית את האישה הנשואה, 'עקרת הבית' ו'אם הבנים', כמודל לעשייה דתית נשית. דוגמא מובהקת למגמה פולמוסית זו ניתן לראות בהדגשת אימהוּתן של מקדשות-השם היהודיות בכרוניקות ובפיוטים המתארים את מסעי הצלב; עיצוב דמותן של מקדשות-השם כאמהות הזובחות את בניהן במו-ידיהן, מתפלמס במובהק עם דמויותיהן של המרטיריות הנוצריות הבתולות, ובייחוד עם אמהוּתה הבתולית והפסיבית של מריה.

אך מנגד, ועל-אף ההבדלים התרבותיים והתיאולוגיים העקרוניים, תפיסת הבתולים כביטוי לקדושה דתית חלחלה אל התרבות היהודית הימי ביניימית ומצאה את ביטוייה בעיקר בתחום המנהג. ספרות המנהגים האשכנזית מלמדת על שורה של תפקידים ריטואליים שיוחדו לבתולות בשל התפיסה כי הן קרובות יותר אל הקדושה. תפיסה זו אמנם אינה זרה לחלוטין ליהדות והיא ניכרת למשל בחוקי הכהנים שבמקרא המורים על הכהן הגדול לשאת נערה בתולה בלבד, אולם בימי הביניים היא זכתה להדגשה ולהעצמה.

דוגמא מובהקת להדגשת משמעותם הסמלית של הבתולים ולהטענתם בתוכן דתי הינה 'ברכת בתולים' – ברכה מיוחדת שנועדה להיאמר על ידי החתן לאחר 'בעילת המצווה' של הכלה הבתולה. לשון הברכה הכורכת את שמירת הבתולים עם שמירת קדושת הזרע ורעיון הבחירה בעם ישראל מעניקה לבתולי הכלה משמעות דתית-מיתית:
הרואה דם בתולים אומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר צג אגוז בגן עדן. שושנת עמקים, בל ימשול זר במעין חתום. על כן, אילת אהבים, זרע קדש שמרה בטהרה, וחוק לא הפרה. ברוך אתה ה' הבוחר באברהם ובזרעו אחריו מקדש בני ישראל.
מחזור ויטרי, מהד' הורוויץ, נירנברג תרפ"ג, סימן תס"ו

ברכת בתולים היא חידוש ימי-ביניימי מובהק. היא אינה מופיעה במקורות חז"ל הידועים לנו, והנוסח הקדום ביותר הידוע שלה מופיע בכתב-יד של הקודקס "הלכות גדולות" מתקופת הגאונים. החל במאה ה-11 ועד למאה ה-15, מופיעה ברכת בתולים במרבית הסידורים, ובספרי הלכה ומנהג רבים מן המרחב האשכנזי, הפרובנסאלי, הספרדי והאיטלקי. התקבלות נרחבת זו של ברכה שאינה מופיעה בתלמודים, אמירתה בשם ומלכות, ואף סיווגה ההלכתי באשכנז כברכת מצווה, מעידים בבירור על עלייתו של צורך תרבותי חדש לסמן את בתולי הכלה במסגרת הריטואל הדתי. זאת, כחלק מן ההתמודדות עם עליית הפולחן הדתי של הבתולין בתרבות הנוצרית.