ובלילה נעור איש מרוד ככלב / וימלא לבבו דמעה.
כי ראה כי הנה בעיניים אלף / מביט בו מלאך דומה.
מביט בו מלאך שכולו עיניים / מביט בו מלאך הדומה למים.
(נתן אלתרמן, 'שמחה למועד')
אנחנו חייבים לצלם ולזכור את הרגע הנשגב הזה בתולדות האנושות ובתולדות מדינת ישראל. אנחנו עסוקים כל כך בספירת כמות הנדבקים, החולים והנפטרים, עסוקים בהוראות הסגר הממשלתיות המשתנות מיום ליום, בעקומת התחלואה, בנתונים הכלכליים, בספירת כמות המטושים ומכונות ההנשמה, במסכות ובערכות המיגון לצוות הרפואי, וכל אלו מסיטים את תשומת הלב מהעמידה במבחן החשוב מכל לחברה אנושית – המבחן המוסרי.
האנושות החליטה להעמיד את הבריאות לפני הכלכלה – זהו הדבר המדהים ביותר במשבר הקורונה. זוהי החלטה הירואית, שכלל אינה מובנת מאליה. בעיני זה כמעט נס. לכן אני אומר לכם: אנחנו צריכים לצלם ולזכור את הרגע הנשגב הזה, מפני שהוא לא יימשך זמן רב.
זה לחלוטין לא מובן מאליו שממשלות בכל רחבי העולם – מסין ועד אנגליה, מארה"ב ועד ישראל, במוקדם או במאוחר, מוכנות למוטט את הכלכלות שטיפחו במשך שנים כשהן מורות למיליוני אזרחים להסתגר בבתיהם, ורובם מצייתים להוראות. עוד לפני שהוטלו סנקציות, מיליארדי האזרחים הבריאים שילמו ברצון ובהסכמה מחיר אישי עצום כדי להגן על האוכלוסייה הנמצאת בסיכון, המורכבת בעיקר מקשישים ובעלי מחלות רקע. זוהי הפגנת אנושיות יוצאת מגדר הרגיל.
איני יודע כיצד ניסים מוסריים שכאלה מתחוללים, מהם המשתנים שהובילו לרגע כה נדיר של ביטוי סולידריות עולמית. האם זה מפני שכולנו רגישים לעובדה שנזדקן? האם מפני שבמשפחות של כל אחד מאיתנו נמצאים בני משפחה השייכים לאוכלוסיית הסיכון? האם משום שהטיפול בבעיה העולמית נתון בידי רופאים שהתמקצעו בחשיבה מצילת חיים ולא בידי גנרלים שהתמחו בשימוש באמצעי הרג או כלכלנים שהתמקצעו ביצירת תחרות על משאבים? (ולא שאין רופאים יוצאי דופן או גנרלים וכלכלנים יוצאי דופן). אולי הנס התחולל מפני שאף אחד לא גילה לנו מראש מי היא אוכלוסיית הסיכון ומה הם ממדי הסכנה? כך או כך, בינתיים מתרחש כאן פלא מסוג הפלאים שמתנוצצים רק ברגעי מלחמות מקומיות או משברים גלובליים.
בימי שגרה אנחנו לא מתעלים לדרגה מוסרית שכזו. ניתן היה להציל הרבה יותר אנשים בהשקעה חברתית וכלכלית פחותה בהרבה באמצעות הגדלה של סל התרופות, באמצעות השקעה רבה יותר בבתי החולים ובפקולטות לרפואה בארץ, או באמצעות השקעה ממשלתית מסיבית יותר ברפואה מונעת – וזאת עוד מבלי לדבר על השקעה בתחומים שאינם קשורים למערכת הבריאות.
לפני כשנתיים וחצי הייתי פעיל במאבק למען ילדים אונקולוגיים בירושלים. באחת מן העצרות מצאתי את עצמי מונע את רשות הדיבור ממי שהיה אז ועודנו היום מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב. טענתי שהרשויות החליטו להקריב ביודעין כמות מסוימת של ילדים שלא יקבלו טיפול רפואי ראוי כדי לאפשר רפורמות בבית החולים "הדסה". אני חייב להודות שהבטן התהפכה לי כשהגעתי להכרה הזו, ומאז אותו ערב מלווים אותי רגשי אשם וחרטה רבים שמא טעיתי. אבל כאב לילדה חולה שטיפולה בבית החולים הופסק לא יכולתי לשמוע מצד אחד את מס השפתיים "אנחנו נעשה הכל למען הילדים" ומן הצד השני את הטענה שאין כסף לפתוח מחלקה נוספת בירושלים, העיר הנזקקת ביותר בישראל.
השיקול הכלכלי היה אמנם רק שיקול אחד מיני רבים בוויכוח הזה, אבל לפחות לחלקנו נראה היה שהוא השיקול המכריע. עכשיו, במשבר הקורונה, באמת עושים הכל או כמעט הכל. אחרי שנתאושש מן המשבר הזה, כשיגידו לנו שאין כסף בקופה הציבורית כדי להציל חולים אחרים, כל שנצטרך לעשות זה להצביע על השלב הזה במשבר – השלב שבו רוב ממשלות העולם ובתוכן ממשלת ישראל באמת עושות כמעט כל שביכולתן כדי להגן על בריאות הציבור.
אך אם נעמיק להתבונן, נגלה כי זהו לא רק ניצחון של האפידמיולוגים על הכלכלנים, של הבריאות על הכלכלה, יש כאן גם הכרעה בוויכוח מהותי על טיבן של החלטות מוסריות. בנושא הכרעות מוסריות מתנהלת מחלוקת אינסופית בין שתי אסכולות מרכזיות: התועלתנים והדאונטולוגים. התועלתנים – דוגמת בנת'ם, מיל, סינגר ורבים אחרים – סוברים כי השיקול המנחה את המעשה המוסרי צריך להיות "השגת הטוב הרב ביותר למספר הרב ביותר של אנשים". לעומתם טוענים הדאונטולוגים – כדוגמת קאנט, לוק, רולס ורבים אחרים – כי המוסר מבוסס על חובות מוסריות מוחלטות ועל ערכים שאינם תלויי נסיבות. במשבר הקורונה השיקול התועלתני נדחה. לא רק שהבריאות גברה על הכלכלה, אלא שמוסר החובה ניצח.
אבל מהו בדיוק הצו הקטגורי שניצח כאן עד כה? במבט ראשון, נראה שערך קדושת החיים הוא שניצח. אחד מניסוחיו של קאנט ל"צו הקטגורי" הוא לראות בכל אדם תכלית ולא רק מטרה. עקרון זה, הרואה בכל אדם תכלית, נוסח בצורה קולעת במשנה:
לפיכך נברא אדם יחידי:
ללמדך שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא.
ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך…
ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו.
לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם.
(משנה סנהדרין ד, ה)
אולי המגיפה העלתה מתהומות ההדחקה את הערך האינסופי של חיי כל אדם ואדם. מול מלאך המוות, מלאך בעל אלף עיניים, האנושות מתבוננת פנימה ומגלה את האינטואיציה המוסרית הקמאית ביותר של קדושת החיים.
אולם הדיונים הציבוריים מצביעים על ערך אחר. השיח הציבורי, העוסק ב"שיטוח העקומה", מוטרד מהיבט אחר של המצב האנושי. האפידמיולוגיים ומקבלי ההחלטות אינם מדברים הצלת נפש אחת, ואפילו לא על הרצון להציל כמה שיותר חולים. לצערנו, הרופאים מכירים היטב את המצב שבו הם נאלצים להודיע על פטירתם של חולים. דומה שפחד המוות בשעה הזו אינו מן המוות עצמו. ברור לי שד"ר יורם לס – האופזיציונר הבולט למדיניות הנוכחית – טועה מבחינה מוסרית. אבל ייתכן שהמודלים הסטטיסטיים שהוא מציג ושעליהם נשענה בריטניה בתחילת המשבר נכונים: אין ספק שמדי שנה אנחנו מוכנים לשלם את מחיר פטירתם של אלפי חולים, מאות נפגעי תאונות דרכים ועוד כדי לקיים שגרת חיים נורמלית.
אם כן, ממה אנחנו נבהלים הפעם אם לא מן המוות? יש שישיבו: מכמות המתים המשוערת. אולם איננו שומעים על כך כמעט. יותר מכמות הנפטרים הצפויה אנחנו מבוהלים מתרחיש האימה שבו לא ניתן יהיה להגיש טיפול לחולים עקב מחסור במכונות הנשמה וכוח אדם. מערכת הבריאות חוששת מכף הקלע של קבלת החלטות גורליות – במי לטפל ובמי לא לטפל. המצב המפחיד הזה, בו ימותו חולים לא מפני שאין דרך לטפל בהם אלא מפני שאין אמצעים לטפל בהם, מתואר כ"קריסת מערכת הבריאות". מבחינה קיומית, לא ברור אם המצב שבו נאלץ לתעדף טיפול בחולים מרתיע כל כך משום שפירושו להתייצב בתפקיד אלוהים או משום שפירושו להתייצב בתפקיד מלאך המוות. במצב שכזה אין הבדל גדול בין השניים.
מה שעומד ביסוד הפחד הזה הוא עלבון קיומי. אנחנו מוכנים לקבל את פטירתם של אנשים בבתי החולים כל עוד הם קיבלו את הטיפול המיטבי. המצב האנושי כולל את המוות ואנחנו משלימים עם כך. אולם אנחנו מסרבים להכנע למוות ללא קרב; אנחנו מזדעזעים הרבה יותר ממתים במסדרונות מאשר ממתים בחדרי אשפוז. ובצדק. אנחנו מוכנים למות כשתגיע השעה, אך רוצים למות בכבוד. במדינות בהן מגפת הקורונה יצאה משליטה, המוות אינו מגביל עצמו עוד למרחבים שהקצנו לו. הוא יוצא מן המחוזות בהם אנחנו מוכנים לסבול אותו ורוקד את ריקודיו המקאבריים. ההכרעה המוסרית בשלב הזה והנכונות הגלובלית לשלם את המחיר הכלכלי הכבד משקפות את הצורך שלנו להגן לא רק על חיי אדם אלא גם ובעיקר על כבוד האדם.
עלינו להיות גאים מאוד בהכרעות המוסריות שמאפיינות את חיינו כעת. הצבנו את קדושת החיים ואת ערך כבוד האדם לפני האינטרסים האישיים והגלובליים. אנחנו משלמים על כך מחיר עצום שיילך ויגבר ככל שיימשך המשבר. פעמים רבות בהיסטוריה האנושית חריגה מוסרית רבת רושם התגלתה כהקדמה לנפילה מוסרית קשה. עלינו להיערך לשלבים הבאים של המגפה ושל המדיניות, לא רק מבחינה טכנית אלא גם מבחינה מוסרית. מחשבות על כך במאמר הבא.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
