הבת שלי לא תדע רוסית. אם תדע, זה לא יהיה כי אני אלמד אותה. אוכל סובייטי לא יהיה חלק מהזהות שלה. אם אי פעם תקרא את צ'כוב או דוסטוייבסקי, לא יהיה שום קול קטן בתודעתה שיגיד לה שזה "שלנו". היא לא תחגוג את החגים של המעצמה הקומוניסטית, חגים שאימצנו לעצמנו כאשר מסורת אבותינו הוצאה מחוץ לחוק. היא לא תקשט עץ אשוח, כי אין שום קשר בינו לבין המקום בו עומד ביתה.
אך היא תכיר היטב את קורות משפחתה ועמה. היא תלך בשבילי מזרח אירופה, בין העיירות החרבות ובתי הכנסת הנטושים, וגם אלה שנבנו מחדש בשנים האחרונות. היא תכיר את העיר בה גדלתי ובה גדלו דורות של אבותיה לפניי. היא תלמד את הגדת יהודי רוסיה, את הסאגה הגדולה והאיומה של המאה העשרים, מאה שנכנסנו אליה כיהודים, חיינו אותה כאנוסים, ויצאנו מעברה השני מוכים אך מנצחים.
לפני כמאה שנה הונפו דגלים אדומים על חורבות האימפריה הרוסית ומלחמת האזרחים האיומה הסתיימה. מתוך ההריסות קמה ישות חדשה. זאת לא הייתה מדינה במובן המקובל, למרות שרבים במערב טעו לחשוב עליה ככזו. היה זה חזון מאורגן, כת אידיאולוגית שהצליחה להשתלט על שטח ואוכלוסייה. היא לא התחשבה בתפיסות של גבולות וריבונות וסלדה מעצם הרעיון של מדינת לאום. הטריטוריה שתפסה יחד עם האנשים שעליה היו רק שלב ביניים בדרך אל המטרה הסופית. הכת הבולשביקית הטיפה למהפכה עולמית, לשינוי סדרי החיים של המין האנושי, לכפיית הטוב והצודק והנאור כפי שהיא עצמה הגדירה אותם. בכל מחיר.
כדור הארץ כולו עמד להפוך לאדום. ברית המועצות – או בשמה המלא: ברית הרפובליקות המועצתיות הסוציאליסטיות – התכוונה לשאוב לתוכה את כל מדינות העולם, עד שתהפוך לריבון היחיד. הקומוניזם עמד לשנות את מבנה החברה האנושית, למוטט אוכלוסיות שלמות שהוגדרו כאויב ולרומם אוכלוסיות אחרות. החלום הנאצל, השאיפה המקודשת, היה מטחנת בשר איומה, שמצדה השני אמור לצאת טוב נצחי וגן עדן חדש עלי אדמות.
אך ההסתערות הראשונה נכשלה קשות. ניצוצות מהפכה שנדלקו באירופה המערבית כובו במהרה. הצבא האדום תקף מערבה, פרשיו דוהרים בדומה לכובשים קודמים שבאו באותה דרך מהערבה הגדולה. אך להפתעתו, הוא נבלם על גדות הוויסלה על ידי צבא פולני אמיץ. היה ברור כי יש צורך בתכנון נוסף.
תוך מספר שנים עלה במוסקבה שליט חדש. הוא קרא לעצמו "סטלין", איש הפלדה, והחל להכין את ברית המועצות למתקפה הגדולה, להסתערות האחרונה, למסע הצלב הגדול. תוכניות חומש מונומנטליות הוצאו לפועל, מפעלי ענק נבנו, צבא אדיר, שהאנושות לא ראתה כמותו, הלך וחושל. המוני אדם שילמו על כך בחייהם. הם מתו ברעב, כאשר היבולים שגידלו נלקחו לטובת התעשייה והצבא, או הפכו לעבדיו של איש הפלדה ושל משטר הדמים שהקים. הם בנו בידיהם את מכונת המלחמה של סטלין, אשר פיקח על ביצוע התוכנית ממצודת הקרמלין האדומה.
ובתוך כל זה היינו אנחנו, יהודי האימפריה הישנה. העולם געש סביבנו, ועד מהרה חיינו השתנו ללא הכר, ויחד איתם השתנינו גם אנחנו.
העניין הוא, שהחזון הקומוניסטי לא השתלב עם זה היהודי. הוא דיבר על מעמדות, אנחנו – על עמים; הוא דיבר על שוויון כפוי, אנחנו – על מוסר; הוא התכונן לכיבוש עולמי, ואנחנו חלמנו על שיבה הביתה; הוא קידש את מרקס ושלל את המסורת, ואילו אנחנו קידשנו את המסורת ושללנו את מרקס.
אך לא כולנו. רבים מאיתנו התפתו להאמין להבטחה הגדולה של מוסקבה. היינו בין מובילי המהפכה, בין מפקדי הפרשים, בין מתכנני תוכניות החומש. וכאשר החלה המהפכה לרדוף את היהדות, היינו גם אנחנו בין הרודפים. קיווינו שיעלה בידינו ליצור עולם חדש, צודק יותר, ובכך נביא גאולה גם לעצמנו.
רבים מאיתנו נהנו מפירות המהפכה, והיא אכן הניבה פירות. תחום המושב בוטל, מקצועות חדשים והזדמנויות חדשות נפתחו בפנינו. המוני יהודים עברו מהעיירות לערים הגדולות, ותוך שנים מעטות הופיעו שמות יהודיים בצמתי השפעה ומדע חשובים.
אך לכל ז היה מחיר. על ההשתלבות בחברה החדשה, בקולקטיב שעמל להכין את המלחמה שתבוא, נדרשנו לשלם בזהותנו. תחילה הושמעה הדרישה בשקט, אך בהדרגה הלך קולה וגבר. ברית המועצות נהגה בחכמה רבה כאשר סימנה את מטרותיה. היא יצאה כנגד לב לבו של הקיום היהודי – "והגדת לבנך". אנשיה תקפו את אלה שהגידו, את אלה שהגידו להם, ואת המסר שהוגד וסופר באותה שיחה בין דורות.
אלוהים הוצא מחוץ לחוק. תלמודי תורה ובתי המדרש נסגרו והוסבו לבתי ספר סובייטיים, בהם לימדו כעת את תורת מרקס ואנגלס. העברית, שפה שהגיעה ממקום אחר ותיארה מציאות אחרת, נאסרה. התנועה הציונית הוכרזה כאויבת המשטר ופעיליה נאלצו לרדת למחתרת עמוקה. התרבות היהודית המגוונת שפרחה לפני המהפכה כוונה כעת לאפיק אחד – לדבר בשבחם של המשטר והאידיאולוגיה, ולעשות זאת ביידיש בלבד. רחוק במזרח, על גבול סין, הוקם מחוז יהודי שנועד לקלוט אותנו לתוכו.
ואז, אחרי כל זה, באה המלחמה.
תוכניתו של איש הפלדה כמעט הצליחה. מלחמה עולמית פרצה, הרבה בזכות מהלכים גלויים וסמויים של מוסקבה, ואירופה כבר התישה את עצמה באינספור קרבות. הפרי הבשיל ונותר רק לקטוף אותו. המכונה האדירה שסטלין בנה נערכה למהלומה המוחצת, גל אדום שיפרוץ מערבה, מכבש של שריון ופלדה. אך הנאצים תקפו ראשונים, והפתיעו את איש הפלדה בעודו עורך את צבאו לאורך הגבולות. הקווים נפרצו, הצבא האדום קרס וחיילי הוורמאכט אפורי המדים נעו מזרחה, לעבר מוסקבה.
שלוש אפשרויות עמדו בפני יהודי ברית המועצות בזמן שהחזית התקרבה לעברם. רבים מאיתנו – חצי מיליון – התגייסו לצבא האדום ויצאו למערכה. אחרים הצליחו להתפנות מזרחה עם המפעלים והעובדים החיוניים שסטלין ניסה להציל מפני הצבא הגרמני. אך רבים מאד נותרו במקומותיהם, מחכים שגם זה יעבור, שגם הסופה הזו תחלוף כמו שחלפו כבר אינספור סופות בדורות האחרונים. לא ידענו.
הקומוניסטים הרגו את היהדות, הנאצים הרגו את היהודים. מיליון וחצי מאיתנו מצאו את מותם בלב ערים או במעמקי היערות.
נלחמנו. שניים מכל חמישה חיילים יהודים נפלו בשדות המערכה. הם ידעו כנגד מה הם עומדים, והשליכו את נפשותיהם מנגד. אחרים לחמו כפרטיזנים במעבה היערות, מרדו בגטאות או ניהלו פעולות מחתרת כנגד צבא הכיבוש. נלחמנו גם מחוץ לשדות הקרב. נלחמנו בכך שכתבנו שירים ואפינו לחם. נלחמנו כי לימדנו את ילדינו או נשאנו תפילה. נלחמנו כי נותרנו בני אדם במציאות שניסתה ליטול מאיתנו את עצם האנושיות.
ולבסוף, בימי האביב של 1945, כאשר הצבא האדום החריב את ברלין בתשוקת נקמה קודרת, היינו שם גם אנחנו. מפקד התותחנים הסובייטיים, הגנרל אשר נתן את פקודת המטח הראשון, התייפח כילד בעוד לוחמיו ממלאים את השמיים בפגזים. וכאשר תמו הקרבות, וחזרנו אל בתינו, גילינו כי מחצית מאיתנו הוכחדה. אך זאת לא הייתה המכה האחרונה.
עמדנו מעל הבורות. עשן הקרבות לא התפוגג עדיין. הערים ההרוסות טרם נבנו מחדש. ניסינו להקים מצבות, לכתוב עליהן את סיפור עמנו ההרוג, להתכנס באתרי הרצח כדי לבכות ולזכור יחד. אך המפלגה לא ראתה בעין יפה התכנסויות של יהודים כיהודים. רק לה הייתה הזכות לבודד אותנו, לאסוף אותנו יחדיו כדי לספוג את גזירותיה. אף אחד אחר – גם לא ההיסטוריה עצמה – לא הורשה לעשות זאת.
המצבות שהקמנו נהרסו. המילים שכתבנו נמחקו. במקומן לא הוקם לרוב דבר, וגם אם כן – נכתבו שם מילים אחרות, שלא הזכירו אותנו.
בשנים שלאחר המלחמה היו למשטר הסובייטי דברים רבים לעסוק בהם, פרט ליהודים שלו. אך באחד הימים קמה בארץ ישראל מדינה יהודית, בין השאר בתמיכתו של איש הפלדה עצמו. הוא ניסה לעצב את העולם החדש, ושמח להזדמנות לדחוק את רגלי בריטניה מהמזרח התיכון ולהקים בלבו מעוז סוציאליסטי. אולם הוא לא חזה את ההתרגשות שאחזה בנו, יהודי ברית המועצות, היהודים שחיו בצל חומותיו. הבשורה על כך שתקוות הדורות התגשמה נישאה עם הרוח, רוח שאפילו הגבול הסובייטי לא הצליח לעצור.
המשטר הקומוניסטי לא יכול היה לסבול זאת. שמחתם של היהודים כיהודים נתפסה על ידו – במידה רבה של צדק – כמרידה במלכות. סטלין היה מורד בעצמו פעם. הוא ידע היטב שמהפכות צריך לחסל בתחילתן.
התרבות היהודית נאסרה לחלוטין. גם זאת שדיברה יידיש. גם זאת ששרה שירי הלל לאיש הפלדה. אנשי ציבור בולטים נעצרו, נחקרו בעינויים והוצאו להורג. עלילות דם החלו להירקם בחסות המשטר ובהיקף ממלכתי. נדמה היה כי חרב גדולה הונפה מעלינו. מפה לאוזן לחשו על רכבות משא, על הגליה המונית שמתקרבת. סיפרו על רשימות מוכנות של אזרחים יהודים, על כוחות צבא ומשטרה שרוכזו לטובת הגירוש, על מחנות שנבנו במזרח הרחוק. השמועות ציינו אפילו את מועד תחילת המבצע: מיד לאחר שהרופאים, עצורי עלילת הדם, יוצאו להורג באופן פומבי בכיכר האדומה.
אך איש הפלדה מת לפני שניתנה הפקודה. הוא נפח את נשמתו סמוך לחג הפורים של 1953, ובדיוק כמו בפרס הקדומה החרב המונפת הושבה לנדנה. העצורים שוחררו. הרכבות מעולם לא הגיעו. אנשים אחרים ישבו כעת במצודת הקרמלין. שלטון האימים נגמר. אך המערכה כנגד היהדות לא תמה.
המשוואה המקורית הייתה עדיין נכונה. היקום היהודי עמד באופוזיציה לזה הקומוניסטי. הם מעולם לא יכלו להתקיים זה לצד זה, לא באמת. בסופו של יום, אחד מהם היה צריך להיעלם או לשנות את חוקי הטבע שלאורם פעל. ומתוך כך, מוסקבה המשיכה במחיקת הזהות היהודית, למרות שאיש הפלדה כבר לא היה.
בתי הכנסת המעטים שנותרו הלכו ונסגרו. הפעילות התרבותית היהודית נדמה כמעט לגמרי. למעשה, כל קשר מאורגן של יהודי עם יהודי בתור יהודי הוגבל, גונה ונרדף.
בשלב הזה, עמוק אל תוך המחצית השנייה של המאה העשרים, נדמה היה כי המשטר הקומוניסטי מנצח ואנו עומדים על סף כליון. העולם היהודי רוּקן מתוכן. המסורת, הערכים, הפולקלור – המהות הצרופה שלנו – הועברו עד עתה מדור לדור. אולם כעת תיבת המשא המרופטת שהלכה איתנו אל קצוות עולם במשך אלפי שנים הלכה והתרוקנה. לבסוף בקושי זכרנו כי היא בכלל קיימת.
אך ברית המועצות עשתה משהו נוסף, מנוגד למטרה שלה עצמה. סלידת המשטר מהיהודים הביאה אותו לבנות סביבנו חומה. מוסקבה עצמה מנעה מאיתנו להתערות בחברה הכללית, להתפוגג ולהיעלם. הסעיף החמישי בתעודת הזהות, סעיף הלאום, הלך איתנו באוניברסיטאות, במקומות העבודה, בצבא, ולעתים בתור ללחם. יהודים לא התקבלו, יהודים לא קודמו, יהודים פוטרו – רק בגלל שהיו יהודים. במופע מזוקק של הגיון סובייטי, ברית המועצות אסרה עלינו להיות יהודים, ובאותו הזמן ממש מנעה מאיתנו להפסיק להיות יהודים.
המעצמה הסובייטית הלכה והזדקנה. הרעיון הקומוניסטי התגלה כהבטחת שווא והמהפכה לא הצליחה להבעיר את העולם. ברית המועצות הלכה וגוועה במחזה אימים מתמשך של שחיתות, אדישות ומנהל לקוי. היא הייתה עדיין מעצמה אדירה – בעיקר בגלל המשאבים שהופנו לצבאה על חשבון המשק האזרחי. חייליה וסוכניה פעלו ברחבי העולם. מלחמות הובערו ונשק סובייטי זרם לידי כל מי שחפץ בו תמורת הבטחות מעורפלות של ידידות ותמיכה.
במזרח התיכון, ברית המועצות התייצבה לצד אויביה של ישראל. היא תמכה בהם בחימוש ובמשאבים, היא בנתה עבורם סכרים ומפעלים, היא הצילה אותם כאשר ספגו תבוסות צבאיות. היא אימנה פעילי טרור וסיפקה להם תמיכה לוגיסטית ולגיטימציה פוליטית. מספר פעמים יצאו חייליה לקרב של ממש כנגד צה"ל, הורגים ומתים תחת מעטה של סודיות למען המולדת הנרקבת לאיטה.
ברית המועצות קרסה לבסוף, כאשר העמודים עליהם נבנתה לא החזיקו עוד את משקלה. היקום הקומוניסטי נעלם באִבחה, ואנו עמדנו והסתכלנו סביב. המאה העשרים שינתה אותנו. זכרנו שאנחנו יהודים, בין השאר, כי ברית המועצות עשתה הכל כדי שלא נשכח. אך אותה תיבת משא ישנה, בה העברנו לילדינו את עיקרי היקום היהודי לאורך ההיסטוריה, הייתה מוטלת לפנינו שבורה, מלאת חורים וכמעט ריקה.
כמעט. שכן למרות המאמצים שהשקיעה, ברית המועצות לא הצליחה לרוקן אותה כליל. בכל רחבי האימפריה הצלחנו לשמר גחלת פה ורסיס שם: שיר ששמענו מסבתנו, מילה ביידיש, ספרון מרופט על מדף אחורי. היו גם כאלו שמרדו, שניסו למלא את התיבה מחדש, שלמדו ולימדו למרות סכנת בתי הכלא והמחנות.
כמעט ריקה מסיבה נוספת – ברית המועצות הצליחה במידה רבה. במקום היקום היהודי זלג אל תוך התיבה היקום הסובייטי. לא בהכרח הקומוניזם האידיאולגי, אלא חיי השגרה ותרבות היומיום שנוצרה בברית המועצות. שכחנו את ראש השנה, אך כמו שאר עמי האימפריה חגגנו את נובי גוד. שכחנו את שפת אבותינו, אך כמו שאר עמי האימפריה דיקלמנו את שירי פושקין. שכחנו את הגעגוע לארץ ישראל, אך כמו שאר עמי האימפריה גודלנו לאהוב את היערות, השדות והנהרות של המולדת הסובייטית הגדולה.
לא תמיד הבנו שלעמים האחרים יש עדיין את החגים שלהם, השפה שלהם, השירים שלהם. שהם יושבים לבטח על אדמת אבותיהם, גם אם מונף מעליה דגל אדום של מגל ופטיש. אך כל אלה נגזלו מאיתנו, ורבים מאיתנו שכחו לא רק השפה והשירים שלנו אלא את עצם מעשה הגזל.
התפזרנו בעולם מלאי שאלות. האם אנו רוסים? סובייטים? יהודים? ומה זה אומר בכלל להיות יהודי? פגשנו קהילות אחרות בארצות שונות, אך אלה היו יהודים שונים מאד מאיתנו – יהודים שבעים, בנים מכובדים של ארצותיהם. הקהילות שנחתנו לתוכן בגרמניה, ארצות הברית או אוסטרליה היו בדיוק כאלו – קהילות. יהודים מאורגנים כיהודים, על מנת לקיים אורח חיים יהודי. זה היה דבר שלא ראינו כמעט מאה שנה. לא תמיד ידענו להבין את שפתן, את חייהן. נשמרנו לעצמנו במידה רבה, חיים בין שני העולמות, מקדשים את העבר הקרוב, נקודת הזמן האחרונה בה ידענו מי אנחנו והכל היה פשוט.
מיליון מאיתנו הגיע לארץ. הגשמנו נבואות קדומות, את החלום של סבינו. אך לעתים קרובות עשינו זאת מבלי להבין, מבלי לזכור את השירים העתיקים, את התפילות בהן ביקשנו פעם את הנס הזה בדיוק.
הנחיתה לא הייתה קלה. מצד אחד, באנו מעולם אחר שפעל לאור חוקי טבע אחרים. פגשנו כאן חברה מורכבת, מגוונת ולעתים מקוטבת. לקח לנו זמן למפות את העולם החדש ולשים את הדברים במקומם. במשך שנים היינו שקועים במאבק פרנסה והישרדות.
עד שהגיע היום בו יכולנו לנשום לרווחה, בו הבטנו מסביב והבנו שהשתלבנו במידה רבה. הדור שלי, שעלה לכאן כילדות וילדים, גדל כישראלי. לאחרונה התחלנו לשאול את עצמנו מה אנו מביאים אל מדורת השבט. ראינו את המימונה של אחינו בני מרוקו, את הסיגד של אחינו מאתיופיה והרגשנו צורך, קריאה גדולה, להביא משלנו.
הרי גם לנו יש סיפור, הרי ברור שחווינו זה עתה תקופה מטלטלת, ובאופן טבעי אנו רוצים לספר, לשתף, לקבל הכרה. גם אנו צמאים לכתף תומכת, למבט משתאה, לכך שהייחודיות שלנו תיראה.
אך כאן נכנסנו למלכוד. מצד אחד, אלה שאחזו בגחלת היהודית והחיו אותה כאשר נדמה היה שהיא קרובה להיכבות, התרגלו לעשות זאת בסוד, במחתרת. היום זהו דור מבוגר, שלא תמיד שש לדבר ולספר את סיפורו. אולי בין השאר מתוך חשש שלא נוכל להבין אותו כאן ועכשיו, במדינת ישראל של המאה ה-21. מצד שני, אנו, הדור שמדבר, זוכרים רק את מה שראינו כילדים. היינו מוגנים מקשיי הקיום על ידי הורינו ומואבסים בתעמולה הרשמית. אנחנו זוכרים ילדות מאושרת, נובי גוד מול עץ האשוח, סרטים מצויירים ומשחקים תמימים בחצר הבית. אנחנו זוכרים כיצד כל זה נקטע באבחה ונלקחנו לכאן. חלקנו מעולם לא התגבר על המעבר החד, מעולם לא הצליח למצוא את המקום שלו בפאזל הישראלי או היהודי.
היום, כאשר בני דורי מתבוננים אל העבר ומחפשים את הערך המוסף שאנו רוצים להוסיף לסלט הישראלי, רבים מאיתנו מוצאים לא את המאבק היהודי אלא את התרבות הסובייטית שעליה גדלנו. אנו עדיין לא יודעים לעשות את ההפרדה, להבין כי עצם העובדה שחיינו נראו בצורה מסוימת בברית המועצות לא הופך אותם לחיים יהודיים.
למרות זאת, יש לנו סיפור יהודי משלנו. סיפור של אנוסים, סיפור של התנגדות. יש לנו תאריכים שניתן לציין, גיבורים שאפשר להעלות על נס. לא רק אפשר – צריך. אנו מצווים, שכן חייב כל דור לראות עצמו כאילו יצא ממצרים, וכדי שזה יקרה עלינו לספר על כך לילדינו עד קץ הזמנים: על יציאת מצרים. וספרד. ותימן. ועיראק. וברית המועצות.
עליתי כילד. לא הספקתי למרוד. אך ההורים שלי היו מורדים. אלה היו השנים האחרונות של ברית המועצות, הפחד כבר התחיל להתפוגג, ועדיין – הם מרדו. הם כתבו, דיברו, נאספו. אנשי הקג"ב האזינו לטלפון בביתנו, עקבו אחרינו ברחובות קייב. אך כאן ועכשיו אספר על מפגש מסוג אחר.
ערב חורפי ברכבת התחתית של קייב. המוני אנשים, ובאוויר עומד ריח השמן המיוחד של המטרו, ריח שאני מוצא את עצמי מתגעגע אליו לעתים. לפתע, מתוך ההמון, הופיעה אשה צעירה ומבלי להגיד מילה הושיטה לאמי חבילת ספרונים. היא נעלמה בהמון, ואני הושטתי יד ולקחתי אחד מהם.
הוא היה קטן מידות ודק מאד. על הכריכה היה ציור של צבא עתיק, עם קסדות משונות וחניתות ארוכות. חייליו צעדו בשביל מיוער, חלקם רוכבים על פילי מלחמה. בחזית התמונה, מוסתרים מעיני החיילים המשוריינים, ארבו כמה לוחמים בגלימות ארוכות. מילה מוזרה הופיעה בראש העמוד, מילה שנכתבה באותיות רוסיות, אך את משמעותה לא הכרתי אז.
חנוכה.
כעת, אני כותב שורות אלה על שפת נחל תקוע. לנגד עיניי, מרחק הליכה לא ארוכה, נמצא הרכס שעליו עמדה פעם העיר בית בשן – אתר הקרב האחרון של החשמונאים בו ביצרו את העצמאות היהודית בארץ. אני כותב זאת בשפתם של החשמונאים, שפת אמי, שלמדתי יחד עם אמי בבואנו לכאן. המעגל נסגר. חזרנו.
העלילה שפרסתי כאן אינה היסטוריה. היסטוריונים יתווכחו עם הפרטים, יוסיפו עלילות משנה, יציפו אינספור תאריכים. אך כל זה אינו נחוץ באמת. איש חכם, אחד ממוריי, אמר פעם כי ליהודים אין היסטוריה. יש לנו זיכרון.
באחד הימים אשב עם בתי – בע"ה – על מרפסת ביתנו שמול המדבר. נכין תה מתוק ואספר לה על היהודים האנוסים של רוסיה, על הנס הגדול של יציאת ברית המועצות.
בתי לא תדע רוסית. אם תבחר אי פעם ללמוד את השפה, לא יהיה זה שונה עבורה מלימוד כל שפה זרה אחרת. היא לא תאכל מאכלים סובייטיים. היא לא תחגוג את החגים של ברית המועצות המתה, ולא תקשט עץ אשוח – כי מה הקשר בינו לבין מדבר יהודה והרי יהודה הנפרסים מחוץ לחלוננו? אם תקרא אי פעם ספרות רוסית, היא תחשוב עליה במונחים כלל-אנושיים בלבד, בדיוק כמו ספרות אנגלית או ספרות קוריאנית. היא לעולם לא תהיה הספרות "שלה". כי היא לא.
חבר טוב אמר לי פעם כי אנחנו לא יהודים רוסים. אנו יהודי יידיש (או קווקז, או בוכרה), אך היידיש שלנו נלקחה. לא אבדה, לא הושלכה – אם כי רבים אכן השליכו אותה. נלקחה. בהחלטה מודעת של שלטון מדכא. כאמור, הוריי זכו למרוד בו, אך במידה מסוימת גם אני. המרד שלי כנגד ברית המועצות זהה למרד שלי כנגד גרמניה הנאצית, האינקוויזיציה הקתולית או העיט של הלגיון הרומאי. המרד שלי הוא בכך שאני זוכר, ואת הזיכרון הזה אעביר הלאה.
בתי לא תדבר רוסית, אך היא תדע היטב מהיכן הגיע אביה ומה עבר על משפחתה – הקרובה והנרחבת – בערבות אוקראינה, ביערות רוסיה ובמדבריות קזחסטן. היא תישא בגאווה את הזיכרון היהודי של מזרח אירופה, בת לאנוסים ששבו הביתה.
והתה יהיה חזק ומתוק, והמדבר יהיה גדול וקדום. מדבר אבותינו ומדבר ילדינו, כי שבו בנים לגבולם.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
