הסכם השלום שנחתם בין ישראל לאיחוד האמירויות ולבחריין הוא ניצחון רטרואקטיבי על אחד האִיומים החמורים ביותר שידעה ישראל. לפני מחצית המאה, מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים, יצרניות הנפט הערביות הטילו חרם על מדינות שנחשבו פרו-ישראליות. בארצות הברית, בקנדה, באנגליה, בהולנד, וביפן השתרכו תורים ארוכים בתחנות הדלק. בלחץ יצרניות הנפט הערביות, כמעט כל מדינות אפריקה ניתקו את קשריהן עם ישראל. מדינות מערב אירופה לא החלו לאהוד את הצד הפלסטיני בזכות הארה מוסרית פתאומית, אלא בגלל איומים בקיצוץ אספקת הנפט.

לא היה איום אסטרטגי חמור יותר על ישראל מהשפעת הנפט הערבי, שהלָכה למעשה הפך אותנו למדינה מנודה. מצב הרוח בישראל וברחבי העולם היהודי היה עגום. אלי ויזל פרסם מאמר בניו יורק טיימס שקרא ליהודים שלא לומר נואש. הסופרת סינת'יה אוזיק כתבה מאמר למגזין אסקווייר שכותרתו "כל העולם רוצה שהיהודים ימותו". הפחד נראה לי באותה תקופה סביר בהחלט. רגע השיא של חרם הנפט הערבי הגיע ב-10 בנובמבר 1975, כאשר העצרת הכללית של האו"ם הצביעה בעד ההכרזה כי הציונות היא צורה של גזענות.

והנה, כעת חתמה ישראל על הסכם שלום עם איחוד האמירויות, ממפיקות הנפט הגדולות בעולם, ועם בחריין עתירת הנפט. וכל זאת – בברכתה השקטה של ערב הסעודית. השלום עם ישראל מוּנע בידי אותם כוחות שפעם הובילו את ההתנגדות ללגיטימציה שלנו.

למרבה האירוניה, בעוד חלקים גדולים בעולם הערבי השלימו עם קיומה של מדינת יהודית, תהליך הפוך מתרחש במערב. החרם הערבי על ישראל נגמר, תנועת החרם BDS חיה ונושמת. הסכם השלום עם איחוד האמירויות ועם בחריין מבטיח לנו שננצח גם במאבק ב-BDS. אולי יידרשו לכך עוד שנות דור, אבל גם זה יעבור.

החתימה היא ראָיה מאוחרת לצִדקת הסכם השלום עם מצרים משנת 1979. אחרי מלחמת יום הכיפורים, נשיא מצרים אנְוָאר סאדאת הגיע למסקנה שישראל לעולם לא תובס במלחמה. מלחמת יום הכיפורים הרי היתה ההזדמנות הטובה ביותר של העולם הערבי לחסל את ישראל. אבל מתקפת הפתע שנפתחה משתי חזיתות הסתיימה כשכוחות צה"ל עומדים בטווח ירי מקהיר ודמשק.

הסכם השלום החדש מאשרר את המסר הבסיסי שגולם בהסכם השלום עם מצרים: התנאי לשלום במזרח התיכון הוא עוצמה ישראלית. היא זו שמניעה את השלום הזה. החשש מאיראן ומטורקיה, אשר שתיהן מבקשות למשול במזרח התיכון, דוחף את העולם הערבי פונה אל ישראל. במילים אחרות: האומות הערביות המוסלמיות פונות אל המדינה היהודית כדי להגן על עצמן מפני השאיפות האימפריאליסטיות של שתי המעצמות המוסלמיות הלא-ערביות. עוצמתה הכלכלית של ישראל היא תמריץ נוסף: זוהי ברית של מדינות שממוקדת בעתיד יותר מאשר בעבר.

אבל לא רק העוצמה הישראלית אפשרה את ההסכם, אלא גם הפרגמטיזם הישראלי. פריצת הדרך התרחשה כאשר ראש הממשלה נתניהו הסכים לחזור בו מן האיום בסיפוח חד-צדדי של חלקים גדולים מן השטחים. במילים אחרות: מנהיג הימין הישראלי העניק למדינה ערבית את הזכות להתערב בתהליך קבלת ההחלטות הפנימי שלנו. מנהיגי המתנחלים גינו את ההחלטה כבגידה בריבונות הישראלית. אבל יש בה אישוש יסודי של הגיון התקופה הנוכחית: ביטחון ישראל מתחזק בזכות תלות הדדית אזורית.

ומה על הפלסטינים? אלה איבדו את זכות הווטו שלהם על השלום, וגם זה הוא ניצחון ישראלי. על אף שאיבדו את בעלות הברית החזקות ביותר שלהם, המנהיגים הפלסטינים ממשיכים להגיב בפוליטיקה של דחייה ובתרבות של שנאה – אשר עד היום הניבו להם רק כישלונות.
רק הצעה פלסטינית חד-משמעית לתחום את "זכות השיבה" אל שטחי המדינה הפלסטינית, ולהסיר את האיום לחתור תחת הרוב היהודי בישראל, יהיה בכוחה לשכנע די ישראלים לשקול מחדש את פתרון שתי המדינות. הפלסטינים מוכרחים לבחור בין "שיבה" לבין מדינה. אבל אף מנהיג פלסטיני אינו מוכן או אינו מסוגל לומר את האמת הזו לעמו. תחת זאת, מנהיגים פלסטינים דבקים בתוכניות – כמו היוזמה הסעודית משנת 2002 – שמשמעותן המעשית היא "שיבה".

ובכל זאת, הסכם השלום עם מדינות המפרץ אינו פוטר את ישראל מן הצורך להושיט יד לפלסטינים. ברגע הניצחון שלנו, ראש ממשלת ישראל צריך לִפנות לעם הפלסטיני ולחדש את ההצעה שהציעו מנהיגים ישראלים קודמים: מדינה פלסטינית בת-קיימא בתמורה לביטול דרישת ה"שיבה" הפלסטינית.

במיוחד היום, מנהיג ישראלי צריך לפנות לשכנינו הפלסטינים מעומק הלב, להכיר בסבלם, ולהציע להם, יחד עם בעלות הברית החדשות שלנו בעולם הערבי, מוצא ממאה שנות סכסוך. ברגע זה, המאשש את שובו למולדתו של עם ישראל, עלינו להכיר בחורבנו של העם הפלסטיני. לא רק למענם אלא גם למעננו. לצד העוצמה, אם כך, ישנו תנאי מוקדם נוסף לסיום הסכסוך: תבונה ונדיבות ישראלית.

זה לא יקרה היום. יישוב הסכסוך יצטרך להמתין לדור חדש של מנהיגים ישראלים ופלסטינים. אבל האם הוא אפשרי? אם מישהו היה אומר לי לפני מחצית המאה שהנורמליזציה עם ישראל תונע בידי יצואניות הנפט הערביות, ושהעושר שיצר הנפט יגרום למדינות ערב לחפש מכנה משותף עם ישראל חזקה כלכלית, הייתי מחייך וחושב לעצמי "איזה אידיוט".