פרשת שלח לך, מסתיימת בפרשת ציצית:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
לכאורה פרשה פשוטה: עשיית אות חומרי המעורר זיכרון המניע למעשה של קיום המצוות. אלא שהתבוננות בפרשה מורה כי יש בה כמה תופעות מוזרות:
1. "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת…" ציצית תהיה לציצית?! נשמע מוזר.
2. "וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'… לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי…" וזכרתם – למען תזכרו?! גם זאת כפילות מוזרה.
3. "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם." אף כאן כפילות של 'אני ה' אלוהיכם.'
לאור שלוש השאלות, הייתי מציע לראות את הפרשה כמורכבת משתי פרשיות הארוגות זו בזו בחוט עדין ודק. נציג את שתי הפרשיות זו אחר זו:
הפרשה הראשונה
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם… לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים.
הפרשה השנייה
וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם… אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
הפרשה הראשונה מורה על עשיית ציצית על כנף הבגד. יש לה שתי תכליתות: האחת זכירת המצוות, והשנייה – היות קדושים. הפרשה השנייה מורה על עשיית פתיל תכלת שהוא ציצית בתוך ציצית הכנף. גם כאן שתי תכליתות: זכירת המצוות והימנעות מלתור אחר הלב ואחר העיניים.
מכאן שיש תכלית אחת משותפת לשתי הפרשות – זכירת המצוות, ואחת נבדלת – קדושה מצד אחד והימנעות מלתור אחרי הלב והעין מצד שני. מה ההבדל בין קדושה ובין המנעות?
בפרשת אמור עסקנו במושג הקדושה. העמדנו שם את הקדושה התנ"כית על שלושה יסודות:
א. שדה הקדושה הוא שדה החיים המעשיים.
ב. הגוף.
ג. זוגיות.
למרות שלושת היסודות, מושג הקדושה הוא יותר מחלקיו, יש בו רכיב של מסתורין שאיננו מתכמת לסך מרכיביו. אל מולו – לא תתורו הוא מושג של גבול חד וברור האוסר על פריצת הגבול.
יש שתי ציציות. האחת החיובית המובילה את האדם לקדושת החיים, כמאמר הרבי מקוצק: 'ואנשי קודש תהיו לי' – תנו לי קדושה אנושית. הציצית השנייה גובלת גבול מחיי פריצות והשחתה. אלה שתי תורות שונות, האחת מובילה למחוזות של רוח וסוד, והשנייה למחוזות של שליטה עצמית. מי ייתן ונלמד את תורת הציציות והגבולות.
