תמכו בנו
פרשת תולדות – על השאלה ועל התשובה
רבקה שואלת "למה זה אנוכי"? או מדוע היא בהריון משונה, אך התשובה שהיא מקבלת משיבה על שאלה אחרת לגמרי. משה מאיר מסביר לנו באמצעות הפרשה על סוגי התקשורת בין בני אדם

הריונה של רבקה הריון קשה הוא, גופה מיטלטל בטלטלה עזה:
וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר: אִם כֵּן – לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'.השאלה 'למה זה אנכי?' מוזרה, היא נראית קטועה. על כן כמה מפרשים משלימים את החסר. רש"י משלים: 'למה זה אנכי מתאווה ומתפללת על הריון?', אבן עזרא: 'למה זה אנכי בהריון משונה?' הרמב"ן חושב שהשלמת השאלה חורגת מפשוטו של מקרא, ועל כן הוא מציע פרשנות ללא השלמה: 'למה זה אנכי – בעולם?, הלוואי אינני, שאמות או שלא הייתי'.

אני נוטה לקרוא את הפסוק כמו הרמב"ן, כשאלה על הקיום. אך בניגוד אליו אני שומע כאן לא שאלה על החיים בניגוד למוות או לאי ההולדה, אלא שאלה על משמעות החיים, בניגוד לחיים חסרי פשר. מכל מקום, תהא השאלה אשר תהא, רבקה שואלת אותה את ריבונו של עולם. היינו מצפים שהתשובה תיתן לה מענה. התבוננו נא בתשובה, ושאלה את עצמכם האם היא באמת מענה לשאלה:
וַיֹּאמֶר ה' לָהּ: שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.

על פי פירוש אבן עזרא, יש התאמת מה בין השאלה ובין התשובה. היא שאלה 'למה ההריון שלי משונה?' והתשובה היא מפני שיש לך תאומים. סיפור הלאומים מיותר, לא קשור לשאלה שנשאלה. על פי פירוש רש"י והרמב"ן, הקשר בין השאלה ובין התשובה רופף עוד יותר. ישנה אי התאמה ביניהם, התשובה לא עונה על השאלה.
אי ההתאמה הזאת, מובילה אותי להתבונן במושג השאלה ובמושג התשובה. מה אנחנו מחפשים כשאנחנו שואלים שאלה, ומה אנחנו נותנים כשאנחנו משיבים תשובה?

יש שאלות של מידע. אני שואל – 'מה השעה?' והתשובה היא 'שמונה'. במקרה זה ביקשתי מידע, וקיבלתי אותו. אבל ישנה שאלה שהיא מעטה לחרדה. כשרבקה שואלת 'למה זה אנכי?' היא לא מצפה לאינפורמציה. היא רוצה לומר: אני מבוהלת, והיא מבקשת הרגעה. התשובה של ריבונו של עולם לא באה לתת מידע אלא לתת פשר. העובדה ששני לאומים בקרבה, שהיסטוריה גדולה של מאבקים לא פשוטים עתידה להתפתח מקרבה – נותנת פשר ומשמעות לסבל ולחרדה.

יש והיחס הוא הפוך. האדם ואשתו מתחבאים מריבונו של עולם בין עצי הגן. על רקע זה מתנהל ביניהם הדיאלוג הבא:
וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ: אַיֶּכָּה?!
וַיֹּאמֶר: אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. [בראשית ג']

התשובה על השאלה 'איפה אתה?' – אם היא שאלה של מידע – אמורה להיות: בין עצי הגן. האדם עונה לשאלה אחרת: למה אתה מתחבא? אבל זאת שאלה שלא נשאלה. כאן נחשף יחס נוסף שבין שאלה לתשובה: השאלה נותנת הזדמנות ופתח לנשאל לומר את אשר על לבו. האדם ניצל את ההזדמנות כדי להתנצל על כך שהתחבא. ראו נא את הדוגמא השלישית:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן: אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?
וַיֹּאמֶר: לֹא יָדַעְתִּי.
הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?
וַיֹּאמֶר: מֶה עָשִׂיתָ?! קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה! [בראשית ד']

התשובה לשאלה 'אי הבל אחיך?' היא ציון מקום. הבל עונה שהוא לא יודע. הוא מוסיף שאלה משלו: 'השומר אחי אנכי?' זאת שאלה רטורית, שבמבט ראשון נראה כי תשובתו של הבל שאיננה נאמרת היא: 'לא. אינני השומר של אחי ועל כן אינני יודע היכן הוא.' אבל השאלה הפתוחה מותירה אפשרות נוספת לתשובה החבויה בלבו של הבל: 'לא. אינני השומר שלו, ולא עוד אלא שפגעתי בו והרגתי אותו.' נראה שאלוהים 'שומע' את התשובה הזאת ומגיע עליה בשאלה משלו: 'מה עשית?!' אף כאן אין המדובר בשאלת מידע, אלא בשאלת פשר ומשמעות: אני יודע שהרגת אותו – על פי דבריך, אבל מה פשר המעשה הנורא?!

משלוש הדוגמאות האלה – וישנן עוד רבות – עולה כי חלק גדול מהשאלות אינן שאלות מידע. השואל מחפש משהו אחר, והמשיב אף הוא מחפש ורוצה לומר משהו שונה מהמענה לשאלה. מכאן עולה מבט חדש על התקשורת. בניגוד למחשבה כי תקשורת היא התאמה בין דובר לדובר, תקשורת – פעמים רבות – היא אי התאמה. אי ההתאמה היא לעיתים המקשרת בין הדוברים. הנה, שיר השירים, שיר האהבה והקשר מביא את השאלה ואת התשובה הבאה:
הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי:
אֵיכָה תִרְעֶה?
אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם?
שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ?
אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים
צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן
וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים. [שיר השירים א']

הרעיה שואלת את הדוד היכן הוא רועה. הוא לא עונה לה. הוא מציע לה לרעות את גדיותיה על משכנות הרועים. אבל היא ביקשה למנוע את האפשרות הזאת באמרה – למה אעטה על עדרי הרועים חבריך? למה הוא לא עונה לה?! למה הוא לא נענה לה?! זה סודו של שיר השירים, שבו התקשורת היא העדר תקשורת, המשיכה לעולם לא מתממשת. כנראה שצריך לכתוב שיר שירים חדש, שיר חדש של תקשורת שתהיה פשוטה וישירה: כשהאחד שואל, השני משיב על שאלתו. אם הוא רוצה משהו אחר – הוא שואל שאלה אחרת ומקבל עליה תשובה. ההתאמה הפשוטה היא משאת נפש שרק מעטים זוכים לה, אך מי שזוכה לה יכול לשיר כשירה של לאה גולדברג:
ופשוטים ופשוטים
הדברים וחיים
ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב
ומותר ומותר לאהוב.

השארת תגובה