בשיח היומיומי אנו מזהים בני-אדם על בסיס אפיון מרכזי אחד של חייהם: אנחנו מבחינים בין ערבי ליהודי, בין גבר לאישה, בין יהודי לנוצרי וכיוצא באלו. פעולת זיהוי זו משקפת מסורת מערבית עתיקת יומין המעמידה את הזהות על יסוד יחיד שנתפס כתכונה המהותית של האדם. בעולם היווני הקלאסי זוהה האדם כיש חושב, ובהתאם הוסטו לשוליים רכיבים אחרים בזהות האנושית. יתר על כן, היסודות הפרטיקולריים המבדילים ומבחינים בין בני-אדם נתפסו כלא רציונליים ולכן כבלתי רלוונטיים. מאז ועד ימינו התחוללה תמורה עמוקה במושג הזהות. כיום אנו מעניקים משמעות מרכזית למאפיינים הפרטיקולריים שבחיי אדם, הכוללים את מכלול ההקשרים התרבותיים-חברתיים שבהם הוא פועל ומממש את עצמו. לפיכך, אפיונו של אדם כיהודי, כערבי, כאישה, וכיוצא בזה אינו אפיון בלעדי. בני-אדם הם ממלכה של זהויות המכילה את רשתות הקיום התרבותיות-חברתיות שבהם הם פועלים.
עובדה זו מחייבת הבחנה ברורה בין זיהוי לזהות. זיהוי היא פעולה שבני-אדם – יחידים, חברות או מוסדות – מחילים על זולתם. בפעולת הזיהוי נעשה הזולת לאובייקט של המזהה: הוא מזוהה כיהודי, כערבי, וכיוצא בזה. לעיתים לזיהוי יש תכלית ראויה, כך למשל זיהוי אדם כאזרח מאפשר לו לבחור ולהיבחר לכנסת. אבל פעמים רבות הזיהוי מבטא פגיעה במלאות ובמורכבות של זהות הזולת ואף השתלטות עליה.
בניגוד לזיהוי, הזהות היא מסע חיים ממשי של בני-אדם. האדם – ורק הוא – יכול לספר את סיפור חייו ולקבוע את המשמעות שהוא מייחס להקשרי החיים השונים בהם הוא נוטל חלק. כך, פעולת הזיהוי של הזולת כערבי או יהודי אינה יכולה לספר את הסיפור הממשי שלו. לעולם הזולת אינו רק יהודי/ערבי, שכן הוא יכול להיות גם רופא, פועל, סוחר וכן הלאה. במכלול הקשרי חיים אלה הוא מממש את זהותו ולפיכך אין להעמידה על יסוד אחד בלבד. תקשורת בין-אישית ממשית היא לעולם תקשורת עם כוליות קיומו של הזולת ולא עם רכיב אחד בזהותו.
ההיסטוריה האנושית היא הסיפור הדיאלקטי המתמשך שבין ייצור דיכוטומיות מבדילות וסוגרות לבין המאבק בדיכוטומיות אלו. הדיכוטומיה יהודים-גויים היא אחת הדיכוטומיות הקלאסיות שבה התנסה העם היהודי, שהיה לה, כמו גם לדיכוטומיות אחרות, תפקיד חברתי וערכי חשוב – היא אפשרה בידול והפרדה בין יהודים לנוכרים. קל היה להפעיל דיכוטומיה מעין זו בעידן הקדם-מודרני, בו רוב בני-אדם חיו בדרך כלל בהקשר חיים מרכזי אחד: יהודי או נוצרי. אבל עידן זה חלף ועבר; יהודים ונוצרים, או: יהודים וערבים, וכיוצא בזאת במקרים של דיכוטומיות נוספות, נוטלים חלק גם ברשתות חיים אחרות, שבהן הבידול וההבחנה חסרי משמעות.
העובדה שבני-אדם מממשים עצמם בהקשרי חיים מרובים הופכת את מסע הזהות למסע מורכב ולעיתים עמוס בסתירות. ערבים או יהודים המאמינים בדתם עלולים למצוא עצמם כרוכים גם ברשת משמעות אחרת שערכיה מנוגדים ליהדותם או לערביותם. סתירה, וליתר דיוק – חוסר עקביות, אינה ביטוי לתקלה שיש להתגבר עליה. במסה עמוקה העוסקת בשבח אי-העקביות, מציב בפנינו הפילוסוף הפולני לשק קאלקובסקי אמת שלעיתים נעלמת מתודעתנו: בני אדם אינם יצורים עקביים. אי עקביות אינה פגם אלא אפיון בסיסי של חיי אנוש: אנחנו אוהבים ושונאים, מחייבים ושוללים, דוברי אמת ושקר. עולמנו עמוס סתירות שכן אנו מכוננים על ידי הסתירות הללו.
סתירות מסוימות נגזרות מהעובדה שהקשרי החיים השונים בהם אנו מממשים את עצמנו מנוגדים זה לזה. כך למשל, בהקשר חיים מסוים ערבי ישראלי ויהודי ישראלי מוצאים עצמם חולקים רשת משמעות זהה, שלגביה ההבדל בין הערביות ליהודיות חסר משמעות: רופאים, כלכלנים או פועלי בניין, חולקים רשת משמעות שבה ההבדל האתני או הדתי אינו רלוונטי. אולם במקביל, בעולמם הייחודי הנבדלות בין הערבי ליהודי כן נושאת משמעות. הסתירה אינה מתממשת רק במסגרת החיים ברשתות משמעות שונות, אלא חודרת ללב הקיום האישי של כל אדם, שעשוי לכלול סתירה וניגוד פנימיים.
באגדה "אליס בארץ הפלאות" דורשת מלכת הלבבות להתגבר על ההבדלים בין נתיניה ולהפוך אותם לזהים. היא תובעת לערוף את הראשים כדי שכולם יהיו בגובה אחיד. אבל בני אדם הם יצורים שונים זה מזה ויתרה מזאת – גם הסובייקט האנושי אינו יש אחיד והרמוני. זהותם של בני האדם היא דינמית, פתוחה ומלאת סתירות. כל אחד מאיתנו הוא ממלכה של כוכבים, ולא כוכב בודד אחד, הזהה לעצמו. הפרוגרמה החותרת להעלים את הסתירות משטיחה את החיים, מרדדת אותם והופכת אותם לחיים מופשטים. הסתירה והמתח הפנימי הם המקום שממנו צומחים חיי אדם.
הסתירה מחייבת אותנו למקם את עצמנו ביחס למכלול הקשרי חיינו. היא מלמדת אותנו צניעות ומזכירה לנו כי תנועת החיים משמעה מתח ואיזון מתמשך. כיצורי אנוש אנו נעים ונדים בתוך הקשרי חיינו ומנסים לאזנם, לפרשם מחדש ולתאם ביניהם. לעיתים אנו מצליחים בכך ולעיתים עלינו להודות כי איננו יצורים הרמוניים, כי אי העקביות היא יסוד מוסד בחיינו וכי הקיום האנושי משמעו חיים תוך התמודדות עם הסתירה העצמית.
מכלול זה משתקף במבנה הקיום החברתי בישראל. יחידים וחברות פוגשים זה בזה במרחב הציבורי, אליו הם מביאים את מלאות קיומם, ובכלל זאת הסתירות המכוננות את זהותם. במרחב זה חיים ערבים ויהודים, גברים ונשים, וכן הלאה. לכאורה, במרחב המשותף אמורים המשתתפים להשתחרר מהסתירות והמתחים שהם חלק מחייהם. כך צמחה האידאה שלפיה במרחב הציבורי אין יהודים וערבים אלא רק 'אזרחים', או מוטב – 'בני-אדם'. אכן, חלק מהשותפים בריטואלים האופייניים לשיח הישראלי בימים קשים אלה מביאים למרחב הציבורי את הדרישה להתעלם מהמבדיל והמפריד, להתעלם מהיהדות או מהערביות בשלל גילוייהן ולהתמקד בעיקר: בשלום ובאחווה.
כיכר העיר הפכה לשדה מערכה בו צד אחד הוא מעין היכל התפילה התובע להשיל רכיבי זהות, והצד האחר מתקבע בזהות המבדילה והמבחינה. שני הצדדים מתעלמים מהסתירות: צד אחד מבקש לעשות זאת על ידי מציאת המשותף שמחוץ לסתירה, כגון האזרחות, ואילו הצד האחר עושה זאת באמצעות שלילת רב-ההקשריות של הזהות. אולם אלה גם אלה יוצרים תודעה כוזבת ושוללים באמצעותה את עצמם ואת זולתם.
בני אדם נושאים את מכלול הווייתם לכל מקום בו הם נמצאים: הם לא רק בני-אדם ובאפיונם התרבותי-חברתי קיים תמיד גם יסוד מבדיל ומבחין, שלעיתים אף סותר ושולל את הזולת. הערבים מביאים למרחב הציבורי את תקוותיהם ותסכוליהם, את ייאושם וציפיותיהם, בדיוק כמו היהודים. אסור להעלים זאת ואי אפשר להעלים זאת, שכן זהותנו היא מי שאנחנו. הסתירות עוטפות הן את חיינו האישיים והן את חיינו הציבוריים.
המרחב הציבורי לא אמור להעלים את הסתירות שבין היהודי לערבי. הוא נועד לאפשר קיום דיאלקטי הנבנה על הקשרי חיים משותפים שאותם חולקים בני-אדם. הקשרים אלה עשויים לנבוע מחוויות המקום, מן השפה, הטעמים והישראליות בכללותה. ישראליות זו, הנוכחת בחיינו ומספקת לנו אוריינטציה ומשמעות, אמורה להיות חזקה דיה לשאת את הסתירות בשיח הציבורי. דווקא נוכחותן של הסתירות במרחב הציבורי מונעת את זרעי הפורענות שקיימים, אם קיימים, בתוך רכיבי הזהות.
הישראליות, שהיא פרוייקט חיים מתמשך, אינה מכילה פתרון קסם לסתירות אולם היא מונעת את הפורענות באמצעות החיים הממשיים עצמם: אנו פוגשים בזולתנו השונה, לומדים לקבלו ולהכילו. שיח זה הוא המקום שבו צומחים יחסי החמלה והרגישות של אדם לזולתו. הרמן כהן כבר ציין, בצדק, כי החמלה היא המקום שבו נולד הריע; האתר בו מתגבשות הידידות והיכולת לשאת איש את חולשת זולתו. במקום זה הדיאלוג מחליף את השיפוט ובו נולדת חוויית ה"אנחנו".
על האופן שבו רקמת החיים המשותפת שוזרת את הסתירות לאריג אחד נוכל ללמוד מן התבנית המשפחתית הבסיסית. בני ובנות זוגנו, וכן ילדינו, אינם שעתוק שלנו. אם מישהו ידמיינם כשיכפול אידאלי של הווייתו הוא ייווכח לדעת כי הדמיון רחוק מהמציאות. בני-אדם הם מה שהם. הזיקה, הסולידריות והאכפתיות מכוננות מרחב חיים משותף שהסתירות הן חלק מרכזי ממנו. הן מבטאות את ייחודם של השותפים.
פרויד סבר כי התרבות מיוסדת על אי-נחת מפני שהיא מכסה על הסיר המבעבע של יצרינו ודחפינו, שעלולים להתפרץ ולמוטט את חיינו. הוא הניח, כמו מאמינים רבים בעידן הנאורות, שיש מסגרת המתגברת על החיים האנושים ובולמת אותם באמצעות השלטת סדר אשר מעלים את השלילי. הוא סבר כי אפשר להנדס את הזהות האנושית. אולם פרויד טעה; היסוד השלילי לא נעלם והוא עשוי להתפרץ מחדש כהר געש שקם לתחייה ומפרק הכול. פרויד עצמו נכח בהתרחשות כזו בימי השלטון הנאצי.
תרבות וחברה אמורים להיבנות על ידי נוכחות מלאה של השותפים השונים בהן ולא על הסתרה והעלמה. לא ניתן לברוא את האדם מחדש ואין דרך להעלים מאוויים, דחפים, חלומות ותסכולים. תרבות וחברה אמורים ליצור מרחב חיים שבו מכלול הזהות נוכח כולו, ודווקא נוכחותו הגלויה והמדוברת היא המאפשרת ריפוי וקיום משותף. הדיבור והמפגש הבין-אנושי מייסדים מרחב תרפויטי משחרר. ערבים ויהודים הפוגשים אלו את אלו במלוא הווייתם, במכלול חייהם, ללא צורך בהסתרה, לומדים לחיות את חוסר העקביות של חייהם מחדש. המפגש עם מלאות פניו של הזולת הולך ונעשה גורם מרסן, המייצר של בלימה עצמית. מרחב שיח פתוח מסלק חומות ומאפשר פתיחות וריסון עצמיים. החלומות והמאוויים אינם נעלמים אלא חוזרים לנכוח במרחבים הפנימיים.
שיח מעין זה חייב להיות לא-היררכי ולהבנות על כבוד לעולמו הפרטיקולרי הסותר של הזולת. הכבוד מאפשר את הנוכחות המלאה של הזולת, גם אם היא נושאת בחובה אפשרות שהסתירות ייהפכו לקונפליקטים קשים שיתפרצו החוצה. את ההתפרצות לא ניתן למנוע על ידי שלילת חלומות ומאוויים סותרים אלא באמצעות הכרה בקיומם וניתוב השיח למרחבים שבהם הקשרי החיים המשותפים מאפשרים זיקה הדדית שאינה מוחקת את הסתירה. פתיחות לזולת אינה נבנית על שכחה או מחיקה אלא על היכולת לחרוג מהסותר ובו בזמן לשוב אליו.
שיח כזה לא יתחולל על ידי נאומים וטקסים בכיכרות ועל ידי פתרונות קסם מוחקי זהות בשם עקרונות של צדק ושלום מצד אחד, ולא על ידי תביעה למחיקת זהותו של הזולת מצד אחר. הוא יצמח רק אם נניח כי אנו יצורים קונקרטיים, נושאי זהויות בעלות רכיבים סותרים. מרחב החיים האנושי המשותף אינו מתאפיין בהרמוניה ואחידות, שכן כי חיי אנוש אינם כאלה. ובכל זאת, אנו יכולים למצוא שיתוף וקירבה. עיצוב מרחב של שותפות וכינונו של ה"אנחנו" הם אתגרים קיומיים, אתיים ופוליטיים. הסירוב להיענות להם ימשיך לפגוע בתשתית הקיום האנושי.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
