במסה זו אני מבקש לשרטט את היחס בין שלושה מושגים המכוננים את חיינו כאן בישראל: אזרחות, זהות ויהדות. לניתוח מדוקדק של מושגים אלה וזיקתם ההדדית יש השלכות על מכלול חיינו בישראל.
המונח 'אזרחות' מסמן את מעמד האדם במסגרת המדינה. במדינה דמוקרטית מעמדם של האזרחים זהה: מצד אחד הם כפופים לחוק במידה שווה, ומצד אחר הם ריבוני המדינה. האזרח שותף מייסד לאמנה החברתית המכוננת את המדינה ואת מוסדותיה. לפיכך לא יכול להיות הבדל בין אזרחים; האזרחות היא לעולם אזרחות שווה. הביטוי הטעון "מדינת כל אזרחיה" מבטא את תפיסת היסוד של המדינה הדמוקרטית: המדינה היא מדינתם של כל אזרחיה. לכולם מעמד ריבוני, והמדינה חייבת להפעיל את מערכת החוק ואת מוסדותיה בצורה זהה. אחד השימושים הרווחים בשיח הישראלי בעקרון זה מבטא שלילת רכיב הזהות או היהדות של המדינה. אבל שימוש לא הולם זה אסור שיטשטש את חשיבותו: מדינה דמוקרטית היא לעולם מדינת כל אזרחיה.
אם יש הבחנות בין אזרח אחד לזולתו, הבחנות אלה צריכות להיות מבוססות על העקרונות הבסיסיים שלפיהם כל האזרחים שווים. כך למשל, אם כל אזרח חייב בשירות צבאי, הפטור משירות צבאי צריך להיות מנומק ותחולתו צריכה להיות אוניברסלית. במדינה המיוסדת על מושג האזרחות, חריגה מהמעמד הזהה אינה יכולה להיות מבוססת על פריבילגיה שלטונית אלא על עקרונות שניתן להצדיקם ולנמקם, והם בעלי תחולה זהה.
אולם בני אדם אינם רק אזרחים. התפיסה שלפיה אזרחות מנותקת מקיומו הממשי של האדם מדגישה את העובדה שהאזרחות עיוורת למאפייניו האישיים, הקונקרטיים של האדם. כל אזרח הוא אזרח, ולגבי אזרחותו – ההבדלים הממשיים בין בני אדם אינם רלוונטיים. אבל האדם הוא גם יש אנושי קונקרטי, ולכל אדם יש זהות. בני-אדם אינם באים מן הים, כמו אליק גיבור ספרו של שמיר. בני אדם באים מחברה, מקום, תרבות, שפה, זיכרון, אידיאלים ומכוות זיכרון צורב. בני אדם כאזרחים אינם מנוקים מזהותם. הם מביאים אל אזרחותם את מלאות זהותם.
אחת ההבחנות החשובות בשיח הזהות היא ההבחנה בין זיהוי (identification) לבין הזהות (identity). לא אוכל להיכנס כאן לעובי הקורה של הבחנה זו, אך אנסח אותה בתמציתיות.[1]
זיהוי
זיהוי היא פעולה שמבצע יחיד או גוף לזולתו. פעולת הזיהוי כוללת סובייקט מבצע ואובייקט, שהוא מושא הזיהוי. קולו של זה האחרון אינו רלוונטי כלל ועיקר, שכן המזהה הוא הפועל היחיד בפעולת הזיהוי. לרוב הזיהוי נעשה על בסיס תכונה מסוימת אחת, שנתפסת רלוונטית בעיני המזהה. יתר על כן, ייתכן והתכונה שבאמצעותה מבוצעת פעולת הזיהוי אינה חשובה למושא הזיהוי, אבל היא חשובה ליעדיו של מבצע הזיהוי. תעודת הזהות שלנו מתפקדת כתעודת זיהוי; היא מכילה פרטים שבעיני המדינה – הגוף המזהה – הם רלוונטיים, אך לא בהכרח בעיני מושא הזיהוי. בהיסטוריה של מדינת ישראל מוכר הוויכוח על רישום המונח "יהודי" בתעודת הזהות. יש שערערו על עצם זיהויים ככאלה (פרשת שליט) ויש שטענו שהוא חשוב להם (פרשת האח דניאל), אבל בסופו של דבר הגוף המזהה, המדינה, היא המכריעה הבלעדית בעניינים אלה.
מדינה רשאית ואף חייבת לעסוק בזיהוי. היא עושה זאת בעצם ההבחנה בין אזרח לתושב או בין אזרח לתייר; היא מזהה את הילדים החייבים בחוק חינוך חובה, היא מזהה את הזקנים הזכאים לביטוח לאומי וכדומה. אבל חשוב לדעת: לא כל זיהוי הוא לגיטימי. הלגיטימיות של זיהוי מותנית בכך שיעדו הוא אזרחי. המדינה אינה רשאית ליצור זיהויים של 'אזרח טוב' או 'אזרח רע', 'אזרח נאמן' או 'אזרח שאינו נאמן', 'אזרח בעל דעות ימניות' או 'אזרח בעל דעות שמאליות'. המדינה רשאית וחייבת לזהות מפרי חוק, אבל היא אינה רשאית לזהות את 'האזרח האידאלי', המממש את יעדיה ואת תכליותיה. לפיכך, אם מבצעת המדינה זיהוי המבחין בין אדם דתי לבין מי שאינו דתי הוא חייב להיות מוצדק על בסיס שפת הזכויות. כך למשל המדינה חייבת להגן על זכותו של אדם דתי לחופש דת ופולחן, בדיוק כפי שהיא חייבת להגן על זכותו של אדם ללא דת לחיות כאוות נפשו. סיכומו של דבר, לזיהוי צריכה להיות תמיד תכלית אזרחית ראויה, והיא חייבת לעמוד בעקרונות המשמעות של האזרחות.
זהות
לא אוכל להיכנס כאן להיסטוריה ולאנליזה המדויקת של הזהות, המחייבת דיון עצמאי, ולפיכך אסתפק בעקרונות כלליים. זהות היא סיפורם הממשי הקונקרטי של בני אדם. המונח זהות מציין את מכלול הפרקטיקות, האתוסים, הזיכרונות והתקוות של בני אדם, המגובשים בצורה מובלעת או גלויה. הזהות מבוטאת בתרבות, בסגנון החיים הממשי אותו מעצבים בני אדם, יחידים וקבוצות.
מבחינה פורמלית זהות היא נקודת חיתוך בין הציר הדיאכרוני לציר הסינכרוני. הציר הדיאכרוני משקף את העבר כפי שנוכח בהווה, היינו המורשת ההיסטורית, הזיכרון והשפה שלתוכה נולדים בני אדם ובתוכה הם יוצרים את עצמם. בני אדם לא פותחים את חייהם בנקודת האפס, הם באים מתוך עברם, המבוטא בשפה, בפרקטיקות ובאתוסים שלתוכם הם נולדים.
אבל בני אדם אינם רק מה שהם היו אלא גם, ובעיקר, מה שהם יכולים להיות. הם יצורים שהווקטור העתידי היא יסוד של קבע בחייהם. העתידות באה לידי ביטוי בחירות, ביכולת לחרוג מן העבר, בדמיון המשרטט ומציב תכליות, בתקוות, וביכולת האדם לכונן את חייו לאור אידאליות שאותה הוא מציב.
המדינה אינה יכולה להיות שותפה לשיח הזהות, ולא להיות גורם בכינון הזהות. היא אינה יכולה להחליף את הסובייקט האנושי וגם לא להציב לו תכליות. בכל מקום שהמדינה חודרת לתחום הזהות היא מפירה את מחויבותה לאזרחיה. היא פוגעת באוטונומיה שלהם ובזכותם להיות יצורים המעצבים את זהותם. התערבות המדינה בזהות משמעה הפיכתם של האזרחים לאובייקטים של המדינה. בפעולה זו ממירה המדינה זיהוי בזהות ושוללת את הווייתם הממשית של בני-אדם.
אכן יש מדינות שעשו ועושות זאת, אבל הן אינן מדינות דמוקרטיות. המדינה הדמוקרטית אמורה להימנע מלהתערב בתחום זה מתוך הכרתה במחויבותה לאזרחיה ובהיותו של האזרח סובייקט אוטונומי וריבון. היא לא אמורה ליצור זהות אידאלית שעל אזרחיה לממש כאזרחים, וגם לא לייצר זהות משותפת. אם זהות זו נוצרת הרי שהיא פרויקט של החברה האזרחית עצמה, הקודמת אנליטית למדינה, ואינה מותנית בה. ריבונות המדינה נעצרת בקו הגבול שבו הזהות מתחילה. חריגה מכך אינה רק פגיעה בחופש הדעות והמעשה של אלו האמורים להיות מוגנים; חריגה אל עבר הזהות עלולה להוביל לפגיעה בלגיטימיות. מדינה החותרת לעצב את אזרחיה בדמות מסוימת היא מדינה שבה האזרח הופך לנתין.
המדינה היא נייטרלית במובן זה שאין לה, ולא אמורות להיות לה, עמדות ביחס לזהותם הרצויה של אזרחיה. אולם חובתה של המדינה לאפשר לאזרחיה (וגם לתושביה) לממש את זהותם. היא חייבת לדאוג לשגשוגם של בני אדם. המרחב המדיני אמור להיות המרחב שבו זהותם של בני-אדם תתפתח ותתממש במלוא השפע של זהות זו.
התערבותה של המדינה בהקשר זה חייבת לבוא לידי ביטוי בשני היבטים: יצירת תנאים לשגשוגן של הזהויות השונות של אזרחיה, ושמירה זכויותיהם של בני אדם, יחידים וחברות, לממש את זהותם בצורה המיטבית. לפיכך עליה לפעול באופן כזה שיימנעו קונפליקטים בין האזרחים, כך שכל הזהויות יוכלו להגיע למימוש מיטבי.
הרעיון שלמדינה יש אחריות לשגשוג זהויות עלול להוביל את המדינה לראות בעצמה אחראית לזהות, אבל מעשה זה הוא חריגה מגבולות המותר למדינה ולמוסדותיה. יש להבחין בין חובתה של המדינה לאפשר שגשוג זהויות לבין ההגבלה הנובעת מכך: היא אינה אמורה להיות שותפה לשיח הזהות הממשי של בני אדם, שכן היא רק "שומר הלילה" המונע תקלות.
הניתוח שהצעתי לזהות בכלל ולזהות היהודית בפרט, מעורר את השאלה: מה אפוא משמעות היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית?
המונח 'יהודית' באפיונה של המדינה מסמן משמעויות שונות, מהן פסולות ומהן חיוביות. מדינת ישראל היא בראש ובראשונה מדינה, דמוקרטיה ליברלית, ולפיכך המונח "יהודית" לא יכול לבטא העדפה מסוימת של זהות ספציפית כמו זו היהודית האורתודוקסית, החילונית וכדומה. יתר על כן, היותה של ישראל "מדינה יהודית" לא מצדיק יצירת מצבי אי שיוויון בסיסיים בין האזרח היהודי ללא יהודי. ליהודי לא יכולה להיות עדיפות מוחלטת על פני האזרח הלא יהודי.
אולם אין פירוש הדבר כי מדינת ישראל מאבדת את הלגיטימיות שלה אם היא מכניסה את הרכיב יהודי לאפיונה. לכל עם שמורה הזכות להגדרה עצמית, ובכלל זה גם לעם היהודי. מדינת ישראל מממשת את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית מדינית. מנקודת מבט זו, המונח "מדינה יהודית" מציין את העבודה שמדינת ישראל היא המדינה שבה היהודים מממשים את זכותם להגדרה עצמית כיהודים, כשתפקידה וחובתה של מדינת ישראל לאפשר מימוש זה. על המדינה לאפשר שגשוג של הזהות היהודית לא רק במרחב החיים הפרטי, עניין הבא לידי ביטוי בכל מדינה דמוקרטית, אלא גם במרחב הפוליטי.
אם כן, מדינת ישראל היא "מדינה יהודית" בכך שזהויותיהם היהודיות של בני אדם לא מתממשות רק במרחב הפרטי אלא גם במרחב הציבורי: שמות רחובות העיר הן בעברית, לוח השנה הוא עברי, העברית היא שפת הדיבור, הזיכרון הקיבוצי הוא גם זיכרון יהודי, ומעל לכל – מדינת ישראל היא ביתם של כל היהודים החפצים להיות בה.
אולם מדינת ישראל לא יכולה להיות "יהודית" במובנים אחרים: היא אינה רשאית להתנות זהות במחויבות לזהות יהודית כלשהי; היא אינה יכולה לדרוש מיהודים לאמץ זהות יהודית מסוימת, והיא אינה יכולה לתעדף זהות אחת על פני זולתה. מסקנות אלה נובעות לא רק מהיותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית וליברלית, אלא גם ובעיקר בהיותה מדינתו של העם היהודי. מאחר והיא מדינתו של העם היהודי, הרי שהעם היהודי קודם היסטורית ואנליטית למדינת ישראל. המדינה לא יכולה להמיר את העם היהודי, ואף לא לדבר בשמו, שכן תמיד היהודי קודם למדינת ישראל היהודית. אם מדינת ישראל מדברת בשם העם היהודי, ואם המדינה נוטלת לה סמכות – כפי שהיא עושה – לקבוע קביעות הרלוונטיות לעם היהודי, או אז תמיד עלינו לשאול האם היא רשאית לעשות זאת. יתר על כן, תמיד נשאל: האם מעשה זה אינו כינון של עם יהודי חדש ההולך ומאבד את זיקתו הממשית לעם היהודי הקיים? חייבים להישמר שלא תכתב מגילת עצמאות חדשה שבה משפט הפתיחה יהיה: 'במדינת ישראל נוצר עם יהודי חדש'.
אין למדינה סמכות לחנך לזהות יהודית, בוודאי לא לזהות יהודית ספציפית. אולם יש לה חובה ליצור את מרחבי החינוך שבמסגרתם חברי הקהילות החינוכית יעצבו את עולמם באופן חופשי וכן ליצור מרחב של מפגש זהויות יהודיות ממשיות. במקרה של קונפליקטים בין הזהויות השונות או אז תפקיד המדינה לאזן בין הזכויות השמורות לכל רקמת הזהויות אשר משתתפות בשיח ובחיים המשותפים. המדינה חייבת לפתח מרחב פתוח של שיח זהויות יהודי, לא היררכי. העדות לקיומו של מרחב זה הוא בלגיטימציה המובטחת לכל קול. פתרון קונפליקטים לא ייעשה באמצעות הסדרה חיצונית כופה. סתירות ומתחים אופייניים לחיינו; אל לנו להשטיח אותם ולחתור לקיבוע זהות יהודית אחת. בחברה ליברלית ובתרבות של מחלוקת, הפתרונות שיימצאו לסתירות ולמתחים, אם יימצאו, הם חלק מהשיח עצמו.
[1] הדיון כאן מבוסס על ההבחנות הנדונות בספריי בהרחבה: המסע היהודי ישראלי: שאלות של זהות ושל תרבות; Reflections on Identity: The Jewish case; העת הזאת, הגות יהודית במבחן ההווה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
