פמיניזם דתי: יש דבר כזה, והוא הדבר האמיתי

חילונים רבים בטוחים כי מאבקן הפמיניסטי של נשים דתיות אבוד מראש מפני שהן חלק ממסגרת פטריארכלית. מעבר לכך שמדובר בתפיסה יומרנית ומטיפנית, יש בה גם עיוורון לכך שאותן נשים מנסות ומצליחות לגייס את המסורת לפעולה ממשית של שחרור האישה

פעם בכמה חודשים מכריזה פמיניסטית חילונית תורנית שאין דבר כזה פמיניזם דתי. לאחרונה, כתבה ענת קם ש"הדיכוי הנשי אינהרנטי לאורח החיים הדתי אורתודוכסי".

פמיניסטיות אלה לא רואות את דבשתן, דבשתינו המשותפת. כמו כולנו, הן מדברות עברית בה המילה 'זכר' קשורה לזיכרון ולעומתה, המילה 'נקבה' מוגדרת באמצעות איברה הנחדר של האשה. זו שפה שבה – כפי שחברותנו האמריקניות נוהגות לומר – ה-mainstream הוא male-stream. ברירת המחדל בעברית היא ילד, וצורת נקבה היא לעולם תוספת: ילדה, שיקוף "טבעי" לכאורה להיררכיה חברתית. אבל מעבר לעיוורון לפטריארכליות של תרבותנו (שהמסורת הדתית היא רכיב אחד שלה) אודה שלא ראיתי שקהילות שהתפקחו מדת ומסורת מיגרו את האפליה, את הפגיעות המיניות או את הפטריארכיה.

אנחנו, הפמיניסטיות הדתיות, לא נתעייף מלהסביר לציבור הנאור כי פמיניזם דתי הוא מקור לאקטיביזם נושא בשורה, תקוה, סולידריות ויצירתיות. אנחנו– מקווה שתסלחנה לי על המילה – קוראות לזה גאולה.

דווקא כיוון שאנחנו משוקעות במסורת ומחוייבות לה אנחנו מנכסות אותה באופנים שפמיניזם ליברלי לא רואה. אנחנו יודעות שמי שמברכת "המוציא" על החלות בסעודת שבת למען כל המשפחה מסמנת את מקומה במרחב הציבורי. (כמה נשים חילוניות מתעקשות שעורך הסדר במשפחה תהיה סבתא?) אנחנו מבינות שלימוד תורה והתמצאות בדקדוק הפנימי של ההלכה מעניקים את האפשרות להשפיע על הפסיקה העכשווית. גם אם הדרך עוד ארוכה, תלמידות חכמות מקרבנו מממשות הלכה(!) למעשה את ההכרח to lean in.

אני מציעה לפמיניסטיות חילוניות וליברליות להתעניין בשאלות ששואל הפמיניזם הדתי על גבריותו של אלהים ולהרהר בקשר בין זה לאפשרות של ישראלים לדמיין שרת ביטחון, או לעיין בספרה החדש של ד"ר רונית עיר-שי המציב מראה לרבנים על מגמת ההחמרה של הפסיקה בעשורים האחרונים ביחס להפלות.

אנחנו יודעות שבכך איננו מיוחדות: פמיניסטיות תמיד מביטות אל העבר, מחפשות שורשים איתנים לפעולתן – ומוצאות. אנחנו תובעות מהמסורת שלנו להיות רלוונטית, מתוך ביטחון באלפי שנות היסטוריה בה היהדות פיתחה מנגנונים תרבותיים שאפשרו לה להטמיע לתוכה ערכים ותפיסות שפרחו סביבה תוך שמירה על לוז הווייתה. כך יקרה גם עם פמיניזם.

בשבילנו, ויתור על המסורת הוא וויתור על חלק מנשמתנו, ממשמעות קיומנו. אנחנו נאבקות על חופש דת בישראל לא מבחוץ, אלא דווקא מפני שאנחנו טובלות במקווה באופן קבוע. אנחנו יודעות הדרה מהי כיוון שגדלנו במרחבים של נשים. ודווקא מפני שאנחנו יודעות בגופינו כיצד הפרדה יכולה להיות מעצימה, נאבק בכל כוחנו בהדרה זוחלת וכוחנית.

לא המצאנו את הגלגל, למדנו פמיניזם מחברותינו היהודיות האמריקניות, תרגמנו אותו לעצמנו. באותו אופן הפמיניזם הדתי בישראל מהווה גשר לפמיניזם החרדי הנובט בזהירות. לא בפטרנליזם אלא בשותפות, שיחה עדינה. זו שפה שהחברה החילונית הליברלית ששופטת נשים דתיות חסרה.

פמיניסטיות דתיות פועלות במרחבים מגוונים: בשדה התורני והאקטיביסטי, הקהילתי והאקדמי. מה שמתרחש בשני העשורים האחרונים בשדה מניע שינוי אדיר והוא מרהיב, מעורר השראה ובעל פוטנציאל פוליטי רב משמעות. במילים אחרות, לחנך אותנו או להתיימר להטיף לנו הוא לא מעשה פמיניסטי.

השארת תגובה