בליבה של ההיסטוריה היהודית טמון פרדוקס מרכזי, שהבנתו וההכרה בו חיוניים לעצם יכולתנו לחיות כמדינה ריבונית. הפרדוקס הוא שאותו יסוד ששמר על העם בגלותו, הוא הוא הדבר שעלול להחזיר אותנו כיום לחורבן ואולי אף לגלות. אפשר לנסח זאת גם באופן הפוך: היסוד שהביא אותנו לגלות, הוא היסוד ששמר עלינו במהלכה.

כן, אני יודע, זה נשמע כמו כתב חידה. אז בואו נתחיל, לאט לאט, בפיצוחו: סוד קיומו הפלאי של העם היהודי טמון בכפל הזהות שלו; ההתכה של הזהות הלאומית והדתית. כמו שאמרה רות המואביה, בהבל פה של משפט אחד: "עמך עמי ואלוהייך אלוהי". בשעתו, זו היתה זהותם של כל העמים בסביבה: לעמונים היו אלים משלהם, למואבים היו כאלה, וכך גם למצרים הקדמונים, ולכל השאר. אבל בינתיים נמחו כולם מעל פני האדמה. בימינו, דת המייחדת עם אחד בלבד איננה קיימת רק ביהדות, אבל היא עניין יחסית נדיר.

הזהות הכפולה איפשרה ליהודים ללבוש ולפשוט צורה, בהתאם לתנאים שבהם חי העם, ולכן היא מיסודות שרידותנו. בימי הריבונות התמקדנו כמובן ביסוד הלאומי. הזהות הכפולה אמנם גרמה לציפיה שכל בן לעם ישראל ישמור גם את מצוות התורה, אבל בפועל אפילו עובדי עבודה זרה לא איבדו בשל כך את שם ישראל. ואפילו אליהו הנביא, גדול הלוחמים בעבודת האלילים, כיבד את אחאב, גדול מייבאי עבודת האלילים, כמלך ישראל.

אבל לזהות הכפולה היה גם חסרון. היסוד הדתי, הקנאי מטבעו, התחרה כל הזמן ביסוד הלאומי, המחייב דווקא סובלנות ותחושת לכידות; לפחות כלפי מי שמזוהה כבן עמך. לעתים חברה הקנאות הדתית לקנאות לאומית, וכך, הבית הראשון חרב משום שמלכי יהודה התפתו להאמין שיש בכוחם לעמוד מול מלך בבל, והבית השני חרב משום שהקנאים כעסו על צעדים פוגעניים שונים של המושלים הרומיים, וגם הם התפתו להאמין שיש בכוחם לעמוד לבד מול רומי, שהרי ה' אלוהי ישראל ניצב לצידם. ודוק: יתכן שלולא החורבן והגלות, אולי גם אנחנו לא היינו שורדים כעם היושב באדמתו – ממש כמו העמונים, המואבים, והמצרים הקדמונים – ודווקא הגלות היא שקיימה אותנו. יש אפילו מדרש הטוען ש'צדקה עשה הקב"ה עם ישראל, שפיזרן בין האומות'. ובכל זאת, לא במקרה יום החורבן הוא יום אבל לאומי, ולא יום שמחה.

הגלות שינתה את פרדיגמת הזהות היהודית: לא עוד הלאומיות במרכז, אלא הדת. וזה מובן וטבעי, שהרי לעם המפוזר ברחבי העולם אין בכלל פרמטרים של זהות לאומית: לא טריטוריה משותפת, לא שפה משותפת, וגם לא היסטוריה משותפת. לעומת זאת, דתות אינן זקוקות לטריטוריה או לשפה משותפת. מספיקה אמונה ייחודית, ואם מצטרפת אליה גם הלכה בדלנית, הרי גם אם רבים מאוד מבני העם אכן התבוללו במהלך ההיסטוריה, בכל זאת נשארה מסה קריטית מספקת כדי לקיים את הזהות. כמו שאמר אחד העם: 'יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת את ישראל'.

כאן בדיוק נקודת המפתח לשאלה איך שרד העם היהודי גלות של 2000 שנה, ששום עם לא הצליח לשרוד. הוא שרד, בגלל הזהות הכפולה, ובגלל שבתנאי הגלות יכול היה 'לשלוף' מן הזהות הכפולה את היסוד הדתי ולהפוך אותו לעיקר. למעשה, ניסוח השאלה מוטעה ומטעה: לא העם היהודי הוא ששרד, אלא הדת היהודית, ודתות יכולות כאמור להתקיים גם ללא טריטוריה או שפה משותפת.

אבל בעידן ההשכלה והחילון נגמר הזיהוי בין היהודיות והדת. מי שלא רצה זהות דתית ועדיין רצה להיות יהודי, היה חייב לחזור ליסוד הלאומי. זה הפן התרבותי-רוחני של הציונות, שאכן בישרה לא רק את הצלת היהודים אלא גם את הצלת הזהות היהודית, בנותנה לה שוב את פרדיגמת הזהות הלאומית. זה התאפשר, בין היתר, גם משום שהדת היהודית שימרה בתוכה לאורך הגלות גם יסודות לאומיים, של זיקה לציון, ולכן געגועים בני אלפי שנים יכלו להפוך בסופו של דבר שוב לפרדיגמה לאומית.

אבל, בדרך אל הציונות, רבים מהיהודים, רבים מדי, המשיכו לחשוב שאם הדת היא ששמרה על זהותנו בגלות, היא גם זו שצריכה להיות מפתח הזהות גם בתנאי הריבונות. הם לא הבינו שחזרה לחיים ריבוניים אינה המשך החיים בשטעטל דתי, שיש לו דגל וצבא. חזרה לריבונות מחייבת שוב מהפך זהותי דרמטי, שעיקרו היפוך מחודש של פירמידת הזהות, והעמדה מחודשת של היסוד הלאומי כעיקר. כאן בדיוק טמון הפרדוקס מהפיסקה הראשונה: היסוד הדתי-הלכתי התאים מאוד, אפילו היה חיוני, כתשתית החיים היהודיים בגלות. לא צריך חלילה להיפרד ממנו כשחוזרים לריבונות, אבל הוא לא יכול עוד להיות היסוד הראשוני. והוא חייב להיות כפוף לפרמטרים לאומיים. היינו: אפשר לפתח ולטפח אותו, רק כל עוד הוא אינו מסכן את הלכידות הלאומית. אדרבה, אם היסוד הדתי יישאר היסוד המרכזי גם בתנאי ריבונות, הוא עלול למוטט את הלכידות הלאומית, ולהביא שוב את החורבן.

דוגמאות לא חסרות: קנאות מדינית הנשענת על קנאות דתית והופכת את התפישה המדינית לשרשרת של ציוויים ואיסורים הלכתיים עלולה להביא אותנו לטעויות מדיניות דרמטיות (זה נכון כמובן גם לטעויות מדיניות בכלל, גם כאלה שאינן נשענות על תפישה דתית, אבל בדרך כלל טעויות כאלה אינן מוצגות כתפישות מקודשות). דוגמא נוספת נוגעת לקנאות דתית בתוכנו: דה-לגיטימציה מטעמים דתיים של זרמים שונים, או תפישות שונות, ביהדות; של נטיות מיניות מסוימות; של אפליה בין גברים לנשים ובין יהודים ללא-יהודים – כל אלה עלולים גם כן להביא לפיצול פנימי חריף, שסופו עלול להתממש בחורבן.

העדפת היסוד הלאומי על פני הדתי היא הכרעת עומק שכל ציוני חייב לקבל. זו משמעותה העמוקה של הציונות. מותר כמובן להחליט שההכרעה הזו אינה מקובלת עליך, ולחיות כחרדי קנאי, שאינו מוכן ליטול שום חלק במדינה (גם לא השתתפות בבחירות ונטילת כספים מן המדינה). מה שלא לגיטימי זה לרצות ליהנות ממנעמי הציונות, ובו-זמנית לסכן את עצם קיומה, בתביעה ממנה להעדיף את השיקול הדתי על הלאומי.

החודשים האחרונים גילו לנו שאלפיים שנות הקפדה הלכתית, ובמיוחד 200 השנים האחרונות שהתאפיינו בקנאות גדולה במיוחד, כריאקציה לחילון ולהשכלה, נתנו את אותותיהם גם בציבור החילוני. גם הוא נושא בקרבו את גן הקנאות, גם כשזו מבטאת תפישת עולם חילונית, ואפילו כזו המוגדרת 'ליברלית'. דומה שגם חלקים בעולם החילוני-ליברלי הפסיקו להבין שמי שרוצה בקיום לאומי משותף, חייב להעמיד את עצם הקיום הזה בראש סדר העדיפויות שלו, מעל לכל אידיאולוגיה ספציפית אחרת. ממש כמו שהיחיד היהודי מצווה, עוד מקדמת דנא, לוותר על כמעט כל עקרון דתי, למען עצם קיומו וחייו ("פיקוח נפש").

אם חפצי חיים אנחנו, שומה אפוא על כולנו – דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, שמרנים וליברלים, ובעיקר על אלה מבינינו המתיימרים להחזיק בעמדת הנהגה [פוליטית, אינטלקטואלית, דתית, או כל עמדת הנהגה אחרת] – להציב בראש סדר העדיפויות שלנו את השאלה: מה יתרום, ומה עלול לסכן, את קיומנו המשותף, ולפעול בדיוק לפי התשובה לשאלה הזו. אם לא נפעל כך, נראה שהחורבן השלישי הוא רק עניין של זמן.

• המאמר פורסם לראשונה בעיתון "מקור ראשון"