בימים אלה, כשאחדים מן המנהיגים שלנו לא מהססים לתת יד לקריעת המרקם העדין של החברה הישראלית, כשהשנאה בין קבוצות שונות בחברה הישראלית הופכת לאיום קיומי ממש, וזאת בעידוד חלק מגורמי השלטון – כדאי להזכר במנהיגים אחרים, כאלה ששותפות הגורל היהודית היתה להם ברורה מאליה והניעה מעשים של אומץ וגבורה בזמנים קשים.
השבוע (ב-7 ביולי) ימלאו 44 שנים למותה של הלן קאזס בן-עטר, עורכת דין יהודיה מרוקנית ופעילה חברתית שהצילה אלפי פליטים מאירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה; מנהיגה שניצלה את מעמדה החברתי כדי להרבות טוב בעולם של רוע וחושך, מתוך תודעה של אליטה משרתת שההון הכלכלי והתרבותי שלה אינו אלא שער להגשמת מחויבותה כשליחת ציבור.
הלן קאזס בן עטר (במשפחתה כונתה נֶלי), בתם של מרים נהון ועמרם קאזס, נולדה בטנג'יר ב-1898. ב-1917 עברה עם משפחתה לקזבלנקה, למדה בבית ספר תיכון של כל ישראל חברים והיתה אחת הצעירות היהודיות הראשונות שקיבלו תעודת בגרות. בגיל 22 נישאה למואיז בן עטר, איש עסקים ופעיל ציבור, ובאופן יוצא דופן לתקופה שמרה על שם המשפחה של נעוריה. לזוג נולדו שלושה ילדים, אולם לא עלה בדעתה של הלן לוותר על השכלה גבוהה והיא למדה משפטים באוניברסיטת בורדו הצרפתית. את המתח שבין אמהות להשכלה שתאפשר לה קריירה פתרה על ידי כך שלמדה את רוב לימודיה בהתכתבות, עד שקיבלה תעודת הסמכה והיתה לעורכת הדין הראשונה במרוקו.
ב-1939 נפטר בעלה, אירוע שהשפיע עליה מאד, ובכל זאת המשיכה לעבוד כעורכת דין, גידלה את ילדיה, ובד-בבד עסקה בפעילות חברתית למען החברה והקהילה היהודית במרוקו. היא היתה ממייסדות ויצ"ו קזבלנקה ולימים הנשיאה הראשונה של הארגון, לקחה חלק בארגונים ציוניים, פעלה לרווחת יהודי המלאח של קזבלנקה והתנדבה בצלב האדום הבינלאומי.
בשנות הארבעים של המאה ה-20 היתה מרוקו מדינת-חסות צרפתית שבה שלט, כמו בצרפת עצמה, משטר וישי. המשטר הקים משרדים של הגסטאפו בקזבלנקה וקידם חקיקה גזענית נגד יהודים, על אף הניסיון של חסן השני מלך מרוקו למנוע את רדיפת היהודים בארצו. תוך כדי כך, החל מיולי 1940 החלו להגיע לחופי קזבלנקה ואלג'יר פליטים שברחו מן הסכנה באירופה. זרם הפליטים הלך וגדל והגיע לעשרות אלפים.
באחד מימי יולי 1940, כשהיא בחוף קזבלנקה כמתנדבת בצלב האדום, הגיע אל קאזס בן עטר מכתב מפליטים ששהו על ספינה בחוף. רעבים, צמאים, וחולים בחלקם, הם התדפקו על השערים בחיפוש אחר מקלט אולם השלטונות לא הניחו להם לרדת מן הספינה. כמו במילותיה של חנה סנש: "קול קרא והלכתי – הלכתי כי קרא הקול", שמעה קאזס בן עטר את הקול שקרא והלכה. מרגע זה ואילך התגייסה כל כולה לשליחות ההצלה של הפליטים, משימה שמילאה את זמנה ושאבה את כל כוחותיה.
היא טיפלה בכל הפרטים ודאגה לפליטים לכול – מזון, לבוש, טיפול רפואי, מציאת עבודה ומקום לגור בו (לרוב באופן זמני, עד שישיגו דרכון לאחת האמריקות). היא הפכה את אולם 'כל ישראל חברים' בעיר למשכן לפליטים, וגייסה חברים ובני קהילה שפתחו בפניהם את דלתות בתיהם.
מהר מאד הבינה שהמשימה גדולה מדי וכי עזרה מקומית ואישית לא תועיל דיה. הכרחי היה לעשות את הקפיצה אל הזירה הארגונית הפוליטית – זירה שבאותם ימים היתה גברית במובהק – ולייסד מנגנון ארגוני וכספי שיחזיק את משימת ההצלה. היא הקימה את "הוועד לסיוע לפליטים זרים" שאותו ניהלה ביד רמה. הוועד היה לארגון הגג שטיפל בכל מה שנוגע לפליטים ואף קיבל הכרה מן השלטונות המקומיים. מעבר למזון, לבוש, מגורים, טיפולים רפואיים ועוד, הוועד אפשר לה לדאוג גם לגיוס כספים ולהגנה משפטית, וכוחו אף התחזק על ידי שיתופי פעולה עם ארגונים יהודיים בינלאומיים.
קאזס בן עטר דאגה לשחרורם של עצורים ממחנות העבודה במדבר שבגבול מרוקו-אלג'יריה, שם נכלאו בתנאים קשים פליטים שהותר להם לרדת לחוף. היא פעלה להשיג בשבילם אשרות הגירה לארצות הברית או לדרום אמריקה, הבריחה את מי שיכלה לאי מרטיניק כדי למנוע את שליחתו למחנות ההסגר, ואת אלו שנשארו במרוקו ניסתה לשלב בעבודה כדי שלא תהיה עילה לגרשם.
מספר הפליטים הלך וגדל, אולם המשאבים היו מצומצמים שכן גם האוכלוסייה המקומית היהודית סבלה מחוקי וישי ומהמלחמה והתמודדה עם קשיים משפטיים וכלכליים. לא היה מנוס מפנייה גם לגורמים מחוץ למרוקו כדי לממן את כל צרכיהם של הפליטים, וקאזס בן-עטר ניצלה היטב את כל קשריה כדי לקדם את המטרה. כבר באוגוסט 1940 יצרה קשר עם הג'וינט בניו יורק, כך החלה שותפות חזקה וארוכת ימים, שבמסגרתה היא עתידה להתמנות לנציגת הג'וינט במרוקו ובמגרב וליועצת המשפטית של הארגון בכל הקשור לפליטים. בכל השנים האלה הפסיקה לחלוטין את עבודתה כעורכת דין וההתפתחות המקצועית שלה נעצרה. בטיפול בילדיה נעזרה בנשות משפחתה – גיסתה מימי שהיתה רווקה והתגוררה עמם, אמה, ודודתה קלמנס.
אחריות גדולה היתה מוטלת על כתפיה של הלן ופעולותיה היו כרוכות בסיכונים אישיים גדולים. ב-1941 הוכרז הוועד כבלתי-חוקי ופעילותו נאסרה, אולם היא המשיכה לפעול במחתרת תוך שינוי שם הארגון בכל פעם שנשקפה לו סכנה. פעמים אחדות "זכתה" לביקור של המשטרה שחיפשה בביתה מסמכים מרשיעים, ובתושייתה הרבה הצליחה לחמוק מן הסכנה והאיום. הפללתה היתה עלולה להביא למעצרה ולהפסקת הפעילות שחייהם של כל כך הרבה אנשים היו תלויים בה.
היא ניצלה את כל הקשרים האישיים והמקצועיים שיכלה לגייס, בתוך מרוקו ומחוצה לה – ובתור מי שמשפחתה השתייכה לאליטה של קזבלנקה, היו לה קשרים רבים – ויצרה שותפויות בערוצים פורמליים ולא פורמליים, פוליטיים ואזרחיים. בתור מי ששילבה בזהותה מזרח ומערב היא ידעה לתווך בין תרבויות שונות ולייצר חיבורים חוצי תרבויות ויבשות, בתקופת מלחמת העולם וגם לאחריה, כאשר התגייסה להעלאת יהודי מרוקו לארץ ישראל: בין יהודי מרוקו לפליטים מאירופה, בין צפון-אפריקה לאירופה ולאמריקה, ועוד.
הלן קאזס בן עטר היתה מפעל הצלה של אישה אחת. בזכותה (לצד פעילים נוספים שגייסה) היתה מרוקו לארץ מקלט לפליטים מאירופה, רובם יהודים. הודות לפעילותה ניצלו כ-60 אלף פליטים, עד בוא השחרור בנובמבר 1942, כאשר במבצע שכונה "מבצע לפיד" נחתו הצבאות האמריקאים בחופי מרוקו ואלג'יריה ושחררו אותן ממשטר וישי.
בשנת 1943 פגש אותה במרקש הנשיא פרנקלין רוזוולט והביע בפניה את הערכתו לפועלה מציל הנפשות. ב-1953 נסעה לארצות הברית לשלושה חודשים לסבב של הרצאות וגיוס משאבים למען מדינת ישראל. רק בשנת 1954 חזרה לעיסוקה כעורכת דין. במשך שנים ארוכות חילקה את זמנה בין קזבלנקה לפריז, ולבסוף השתקעה בצרפת ב-1962, וגם שם היתה פעילה בקהילה היהודית, מייסדת-שותפה של איגוד יהודי מרוקו בפריז ולימים נשיאת האיגוד. בדצמבר 1967 הגיעה לישראל בפעם הראשונה (והיחידה) והתקבלה בכבוד רב. היא נפטרה ב-7 ביולי 1979 בביתה בפריז, בגיל 80.
קאזס בן עטר פרצה דרכים חדשות ותקרות זכוכית לנשים רבות בזמנה ולבאות אחריה: בתחום של השכלת נשים, בהרחבת פרספקטיבות העבודה והקריירה לנשים ובתחום הפעילות החברתית והשליחות הציבורית. כל זה בחברה מסורתית, בה התחומים הציבוריים והפוליטיים עוצבו כגבריים למהדרין והיו נעולים בפני נשים, ואילו פעילות נשית הוגבלה לגבולות השכונה והקהילה ולנושאים של צדקה ורווחה בלבד. היא היתה מהראשונות ופורצות הדרך אשר הרחיבו את תחומי הפעילות של נשים אל הזירה הציבורית והפוליטית, והיוותה דוגמא של שליחת ציבור המסורה בכל נפשה ומאודה למשימה שלקחה על עצמה.
בימים בהם המושג "אליטה" חשוף לבוז ולביטויי שנאה, קאזס בן עטר, שהיתה בת למשפחה ממעמד גבוה וניצלה את מעמדה וקשריה כדי להוסיף טוב ואור בעולם, מהווה דוגמא להשפעה החברתית המבורכת של בנותיה ובניה של אליטה משרתת.
בדאגה ובאכפתיות שלה כלפי האחרים ובפרט החלשים הזקוקים ליד מושטת, היא מהווה גם דוגמא ומופת לערך היהודי של ערבות הדדית. כפי שילדיה כתבו על מצבתה, היא היתה "אישה אגדית שהצילה אין-ספור נפשות מסכנה".
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
