מתוך: Gisèle Halimi, Le lait de l’oranger (1988), p. 236-239

תרגום ועיבוד: גבריאל אבן צור וחנה פנחסי

מוקדם מאוד בחיי חשתי בסתירה היסודית: אני אישה כלומר סובייקט, בעולם שלא מתאים לכך. בתחילת הדרך, השלכתי מעלי המסורות ואולי – באופן בלתי-מודע – את עול הדתות, התרבויות, המנהגים. להיות  כמו כולם ("אבל זה כל כך קל!") היה מעל  לכוחותיי. רציתי להיות  הכי "עורך דין" , לא אישה שעומדת בפני בית המשפט. ביקשתי לצעוד במרחב גברי, להימלט  מהתפקיד שהוטל עליי.

גם כאשר הצטרפתי למאבק למען הנשים (la cause des femmes), כמעט ולא סטיתי מקו זה. האויב, הרי, לא השתנה. זיהיתי אותו על אף שמסכותיו התחלפו: טיפשות, חוסר-סובלנות, אי-צדק, בוז כלפי אחרוּת.

באופן טבעי, הגעתי לקרחון של הפמיניזם. בראשית, לא הבחנתי בפריסה הרחבה של שורשיו.  ראיתי רק את חלקו החשוף, שמעל פני הקרקע : החתירה לזכויות, לשוויון פורמלי עם הגברים. עוד לפני שהתחלתי לפעול כך, תבעתי הכרה בקיום אחר. חלף זמן עד שהבנתי שכל עיסוק במצבנו הוא קריאת תיגר על כלל דיכויינו.

הכל החל להתערבל יחד, אך כדי להתארגן  טוב יותר מחדש.

כך, למשל, הזכות של האישה לבחור להיות בהריון נקשרה  בהכרח בשינויי עומק נוספים, דוגמת חינוך מיני, אמצעי מניעה, הפלות. ברור שגופנו שייך לנו, אבל הוא גם נושא חכמה ורגישות משלו. המיניות שלנו תבשיל רק כשישתנו היחסים עם גברים ויהיו נטולי פחד ואימה מגזירת גורל. יתכן, שעדיין תהיה משפחה, אבל יהיו בה שני מבוגרים אחראים, ללא חלוקת תפקידים קשיחה ויחסי כוח. משפחה שתאפשר מנוחה  ומקלט רגשי. איזו משמעות יש לשוויון תעסוקתי לנשים, אם בכל רגע יכול הריון בלתי-רצוי לחסום את העתיד ?

אז הבנתי שמהמאבק הפמיניסטי יכולה להיוולד תרבות חדשה.

כבר אמרתי שצרפת של נעוריי הכריחה אותי לבחון מחדש, ובכאב, את אמונותי. האידאליזציה הטיפשית של מולייר וההומניסטים הסתירה ממני את חוקי הברזל של הכוח והאפליה. מאז שחוויתי אנטישמיות הרגשתי  קרועה. חיפשתי שלמות חדשה.

הפמיניזם הציע לי אותה.

רצה הגורל וחייתי בעיצומם של אירועים היסטוריים בהם נטלתי חלק ככל יכולתי. מלחמות שחרור, מאבקים נגד הגזענות. בזכותן, בזכות ההתנגדות הפנימית שלי לאי-צדק – שעבורי הוא בלתי נסבל באופן פיזי ממש – כפי שטענתי בתחילת הדברים – העזתי לעבור על האיסורים שלתוכם נולדתי.

הכפילות של שורשי שלי והסתירות ביניהם – תוניסיה של ילדותי, התרבות הצרפתית שלי – לא נתנו לי מנוח. הגלות שהרחיקה אותי מאור השמש שרפה בתוכי כאהבה שנעלמה, ובכל זאת, האפרוריות של אולמות האוניברסיטה בפריז מחקה את החֶסֶר. הרוויתי שם את צימאוני לחירות וביססתי את הביטחון שלי שיש אופקים של תקווה .

העתיד, רציתי שיהיה לי עתיד, עתיד חופשי מכוחות שיצמצמו הנשיות אל "המין השני" בלבד. סירבתי למודל הנשי. אלמד, אעבוד, אפעל כגבר. אבל כמו אצל כל פמיניסטית, שתי תרבויות התרוצצו בקרבי – זו הנשית וזו הגברית. אל מול הראשונה, הדגשתי את התביעה לשוויון ואת ההכרה בכישורי. השנייה נזונה מהשונות שלי כאישה, ובתמורה השונות הזינה  אותי.

כך, העולם האוניברסלי של הגברים, והרגישות הפרטיקולריות שלי – של הנשים – התנגשו כל העת אלה עם אלה. לפעמים, הסטייה והשונות, היו דרך לתקוף חזרה, לפעמים הם היו מחסום שהשתיק אותי לחלוטין. לא יכולתי להתאבל על חלק ממי שהייתי – לבחור להיות גבר או לבחור להיות אישה. ככל אישה, הייתה בי עמימות (במובן הפסיכואנליטי של המושג).

כשהתאהבתי בגבר כמו נערה רגשנית הייתי במקומי, נינוחה עם עצמי כאישה. כאמא, רעדתי מהכאבים והרגשות של ילדיי, כפי שרעדה סבתי היהודייה והייתי גם במקומי, נינוחה. אהבתי את התשוקה, אהבתי את ילדי, אהבתי להיות נאהבת על ידם ולהיות נאהבת על הגברים. תשוקתי לא סתרו אלה את אלה.  פסעתי ביניהן, מבקשת לשמור על כולם. לעמוד בבית המשפט כמו גבר, להתאהב עד כלות כמו אישה. ללא ספק, העולם הזה היה עבורי דיכוטומי. בשל גודל האתגר, נכשלתי לא פעם. בין המערכות הערכיות השונות, מצאתי את עצמי עם ראש ריק ולב שבור.

את המחלה אפשר, אולי, לכנות  "אשמה".

אשמה. לא בשל השתלטות על המרחבים הזכריים, להפך. זו הייתה בעיניי משימה חיובית והכרחית, ולא חדלתי, אף לא לרגע, לעודד נשים נוספות להצטרף אליה. אבל אשמה מהימלטות כאישה, ממגבלותי כאם. בכל תאונה בדרך חוויתי את חוסר האונים הייחודי למי שהייתי – יצור אנדרוגיני. כאבתי. כאבתי את הסבל שנגרם לבני זוגי, למאהביי. כאבתי את הסבל שנגרם לז'אן-איב, לכמון, למנו, שהשתוקקו לאם אמיתית, חד-מגדרית ופשוטה. לבסוף, כאבתי את הסבל שנגרם בכל פעם לחלק אחד בתוכי, כאשר את החלק האחר משך את כל השמיכה אליו.

בקושי התגברתי על העמימות של חיי.

ובכל זאת, צעדתי בדרך הזו והייתי ממשיכה לצעוד. הכאב התת-מודע, ההתנהגות האמביוולנטית, לא מנעו ממני אושר מסוים. האושר המוכר מימי העקשנות של ילדותי לחלוק את המסע עם מי שאינם-משלימים ואינם-נכנעים. האושר להיות בקרבם, בקרבן, עם החשופות ביותר. עם הנשים, שתנועתן הפכה אותי למי שאני – אדם שווה ושונה.