/ מודרניות אחרת? יהודי ארצות האסלאם והשאלה הקולוניאלית

מקור: Gisèle Halimi, « Mon féminisme et le féminisme de Simone de Beauvoir, » Ne vous résignez jamais, Plon 2009

תרגום: גבריאל אבן צור

מימין לשמאל: ג'יזל חלימי, ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובוואור, 1970

אצהיר מראש: הפמיניזם אודותיו אכתוב להלן איננו אקדמי. למרבה המזל, יש כיום היסטוריונות, סוציולוגיות, ונשות מדעי המדינה רבות שמצטיינות בכך. מגדר כבר (כמעט) נחשב לתחום מחקר מכובד. יש תזות ומחקרים, סרטים וכנסים, המתיימרים להתייחס למאבק הפמיניסטי. אלה, אגב, דורשים תשומת-לב מתמדת כדי להימנע מעיוותים, אופנות חולפות, מסחרור ופופולריזציה זולה.

הפמיניזם בו אדון איננו  מופשט או אוניברסלי. הוא צועד בעקבותיו של 'המין השני', מבלי לשאוב את מקורותיו מההיסטוריה או הפילוסופיות השונות.

לא פעם אמרתי שצעדתי בדרך ההפוכה מזו של סימון דה בובואר. בסביבתה, היא לא הייתה מופלת לרעה או מונמכת כאישה. היא הייתה אינטלקטואלית שסביבתה הבורגנית עודדה ללמוד, להשיג את עצמאותה הכלכלית. זה כמעט מקרי שסימון דה בובואר החליטה לכתוב אודות נשים. "כשרציתי לדבר על עצמי, הבנתי שאני חייבת לתאר את המצב הנשי", אמרה. היא יכלה לעשות זאת בשלווה, שכן הייתה לה הזכות להימלט מאותו עול. בספרה "האתיקה של העמימות", היא מתבססת על גישה פילוסופית – האקזיסטנציאליזם – שהיא מסייגת דרך תזה על האחרוּת. הוא (הגבר) הסובייקט, הוא המוחלט. היא האחרת… כך היא מגבילה את התזה אודות שוויון החירויות ("איזו התגברות אפשרית לאישה הכלואה בהרמון?").

בספר הגדול הזה אין  דרישה ואף לא ניצוץ של אסטרטגיית מאבק כלשהי. יש אפילו מצדה, וכך היה עד שנות ה-70, סירוב כנה לכל פעולה פמיניסטית קונקרטית (היא משתמשת, למשל, במונחים "בעיית הנשים" או "בעיה נשית").

הופתעתי לגלות עד כמה היא שללה כל קונקרטיות למאבק זה: "הפתרון לבעיית הנשים יוכל לראות אור רק כאשר יצמח פתרון חברתי גלובלי. והדבר הטוב ביותר שנשים צריכות לעשות הוא לעסוק בדברים שאינם עצמן. זה מה שניסיתי לעשות. כלומר אני עוסקת בנושאים פוליטיים כמו מלחמת וייטנאם או מלחמת אלג'יריה. וזאת, עם הרבה יותר רצון והרבה יותר שכנוע עצמי מאשר עיסוקיי בבעיה הנשית עצמה." היא כבר הצדיקה את עמדתה במקום אחר: "בעיות רבות נראות לנו חיוניות יותר מאלו שמעסיקות אותנו באופן אישי." (המין השני.)

בניגוד אליה, חייתי בסביבה ענייה, חסרת השכלה, דתית, מסורתית ונכבשת (תוניסיה של שנות ה-30). לא פעם תהיתי, אני עדיין תוהה, אם התרבות, במידה רבה, אינה עוברת בתורשה. כמובן שידע נובע מגישה פרואקטיבית, מכיבוש מתמשך. ובכל זאת. "יורשיו" של בורדייה יוצאים לכבוש ידע עם כלי נשק כה יעילים ועם יתרון כה משמעותי שאחרים לעולם לא יצליחו להדביק את הפער.

אני מאמינה שאם הצלחתי להתגבר על אותה נכות ראשונית, זה כיוון שהפצע של אי-הצדק שחרר בי כוח שלא יכולתי לדמיין. כי הייתי נואשת. כבר סיפרתי איך אדואר, אבי, הסתיר את לידתי במשך שלושה שבועות. הזמן לעכל את הקללה המוחלטת שפקדה אותו: להיות אב לבת. חוסר האמצעים הנדרשים כדי לאפשר לצאצאיו ללמוד היווה בעיה רק בעבור שני אחיי. לאחותי ולי נקבע גורל אחר. להתחתן בהקדם האפשרי (סירבתי למועמד הראשון, שהיה בן שלושים וחמש, כשמלאו לי שש עשרה) ולעבור מרשות אחת – זו של האב – לרשות אחרת – זו של הבעל. פרקטיקות פטריארכליות עד כדי קריקטורה יצרו פיקוח חמור על הבנות. לשרת את הגברים של הבית – אבי ושני אחיי, להפנים את חוסר החשיבות שלנו ביחס אליהם (בלימודים, בטעמים, במילים…), לקבל את התלות המוחלטת של עתיד הנשלט על ידי גבר.

אמי רצתה לכפות עלינו את אורח חייה הדתי – היא הייתה בתו של רב – וחינוכה הדתי היה תערובת של תנ"ך ואמונות טפלות. אני מאמינה שהיא עזרה לי להגביר במהירות את מודעתי להיותי 'אחרת' והאיצה את דחייתי החד-משמעית של כל תאוריה דתית. חישבו: אלוהים – זה של היהודים – דורש מנאמניו (גברים בלבד) להתחיל את יומם בתפילה שמכפישה נשים ומבטלת אותן: "ברוך אתה ה' שלא עשני אישה". נשים נדרשות להסכים, להשלים עם שלילת עצמן: "ברוך אתה ה', שעשני כרצונו". האל הזה לא יכול היה להיות האל שלי. אגב, האם בכלל היה צורך באלוהים? התאבון שלי לספרים מגיל שלוש עשרה, עזר לי לאמץ במהירות עמדה אגנוסטית, ומאוחר יותר אתאיסטית.

גם בזכרונות המוקדמים ביותר שלי, מופיעים ההבדלים – מנמיכים ומדכאים – שנכפו עלינו כנערות, לעומת אחינו.

לפיכך, בניגוד לסימון דה בובואר שחשבה וכתבה מתוך השלווה הספקולטיבית של התאוריה, הפמיניזם שלי נולד ממרד סוער. החלטתי שאין עלי חובה לשרת את האחים שלי, לשטוף את כליהם, לכבס את בגדיהם… אמא שלי התעקשה בטענת "כי את נערה" ו"כי הם בנים". האיומים, הסטירות ושאר העונשים לא הצליחו לשבור את רוחי. הבנתי אז שעליי לצעוד עד הסוף. "למה הכוונה ב'עד הסוף'?" שאלה אמי מעט מתוחה. עד שאמות. "איני מוכנה לאכול דבר. אני רוצה למות". וכך פתחתי בשביתת רעב שבלבלה את סדרי המשפחה ואת הארוחות. ביום השלישי, הייתי כולי מסוחררת והמים ששתיתי גרמו לי לבחילות. ביום הרביעי, כבר שכחתי את מטרת הקרב הזה. התבצרתי בהתגרות. שום אדם לא יכול היה להתעלם מקיומי כבת ומהמרד שלי. חסרי אונים, מודאגים, הוריי אדוארד ופריטנה נכנעו. כדי להציל את כבודה, אמי הסבירה לקרוביה שלא הייתי כמו כולם, שהייתי ילדה חולנית ומופרעת… בקיצור, לא היה סיכוי לפשרה מבוססת היגיון. הבעיה טופלה – ג'יזל לא תשרת את אחיה יותר. "לא בשולחן, לא בחדר, לעולם לא !" תבעתי בקול רם. לאחר השלמת ההסכם ומרק שבלעתי, קפצתי על המקרודים – סולת מטוגנת עם תמרים ודבש – שסבתי הכינה במיוחד כדי לשבור את שביתתי. הם ליוו במתיקות את הניצחון הפמיניסטי הראשון שלי. לא היתה כאן שום השפעה פילוסופית או מושגית. הרצון להתקיים העיר אצלי דרישה קמאית, כמעט פראית. דרישה שנולדה מייאושי כנערה. עדיף היה לי להעלם מאשר להשלים עם אותה מחיקה.

ניכסתי אפוא לעצמי את הפמיניזם בחתיכות, דרך חיי ודרך חוויות קונקרטיות והתבוננויות מכאיבות. פמיניזם שהחל לגמגם את הקשרים הראשונים שלו עם הפוליטיקה, החל בדה-קולוניזציה.

כתלמידת תיכון, בגיל שבע עשרה, הקמתי את "איחוד הבנות הצעירות של תוניסיה". למרות ההשפעה הקומוניסטית האורתודוקסית מאוד של אותה תקופה, הוספתי לה מושג חדש: אפליית הנשים וייחודה. באיחוד שהקמתי היה מקום למרקס – האם בובואר לא שימרה בפילוסופיה הפמיניסטית שלה את הגישה המרקסיסטית הכפולה של שליטה וניכור הנשים? – אבל בעיקר לפלורה טריסטן. הצטברות האפליות, זו של המעמד וזו של המין, מייצרת את התלות.

לפיכך, הפמיניזם ה"אינסטינקטיבי" שלי, שהומשג בכל זאת מאוחר יותר, נבנה במקביל להבניית חיי. דווקא דרך החיים שלי. בניגוד לסימון דה בובואר, כפי שאמרתי.

קראתי את ה'מין השני' רק כשהייתי בת עשרים ושלוש. עד היום אני זוכרת את הפליאה המהולה בתדהמה שאחזה בי. איך אישה שלא סבלה מעוני (המחמיר כל כך את האפליה), מדחייה (היא לא הייתה גם אישה?), שנולדה עם ספרים  הסובבים אותה ושווה בתאריה האקדמאים לגברים סביבה, יכולה, מבלי לחוות זאת בעצמה, להסביר את חוסר המזל בלהיות אישה? לחשוף ולהוקיע את האחראים? סוג של אור האיר את דרכי. הספר העניק מילים לחוליים שלי, לחיי, והעניק לי מפתחות חיוניים.

זו הסיבה לבוז (התרבות), זו הסיבה לתלות הנשים (הטבע). כך עברתי מהאישי – אני – אל הכללי, לנשים. שחרורן, אך ל'מין השני' נוספה אצלי גם הדה-קולוניזציה. מדוע להוסיף את אותו מרכיב פוליטי למאבקי? משום שהבחנתי שהסביבה החברתית סיווגה את ה"ערבי" כיצור משני, נשלט, לעתים קרובות מבוזה. הוא היה, במובן מסוים, האחר ביחס ללבן המתיישב – נקודת ההתייחסות הבלעדית.

הוספתי  לכל אלה סוג של מסע עם גוונים רגשיים, בקשה להכרת השכל והלב.

האם, בניגוד לסימון דה בובואר, חיפשתי אחר זהותי? מי הייתי? ללא קווי מתאר או עתיד אוטונומי, במשפחה הזו, בעולם הזה? מי הייתי לו יכולתי להתקיים רק דרך הפרויקט של אחרים? למה העדר הכוח זה נקשר מלידה לבת שהייתי?

כפי שניתן לראות, מצאתי בסימון דה בובואר אישור למה שכבר חוויתי, שההבדל בין המעמד הזכרי לזה הנשי היה תרבותי בלבד. "הציוויליזציה כולה היא זו שמפתחת את תוצר הביניים הזה בין הזכר לסריס, שנקרא 'נשי'", כתבה בובואר במין השני.

עמדותינו התבררו כשונות לגבי "קורבנות-הנשים" ששתינו תמכנו בהן. אין ספק כי הפמיניזם שלי לא נולד מ"התבונה התיאורטית" על גורלן, אלא מכך שזה היה הגורל שלי. את החיים של נשים אלה הכרתי מבפנים.

אינני מסיקה שום מסקנה נחרצת מהשסע הזה. עם זאת, אני סבורה שההגנה שלי על נשים – בבית המשפט, בספרים שלי, בהפגנות פומביות – לא הייתה משפיעה באותו אופן לו היא הייתה קשורה באופן ישיר לאותה מצוקה.

רציתי, באמצעות אקטיביזם, לקשור בין פמיניזם לפוליטיקה. לחשוף לאור יום את הקשרים בין דיכוי הנשים לבין השורשים החברתיים של הדיכוי הכללי. ביקשתי להציע אסטרטגיה למאבק נשי שבו יש מקום לאמירות פוליטיות, לשינויים חוקתיים, למניפסטים ולאי-ציות אזרחי. סימון דה בובואר המשיכה לחשוש מהמשחק הדמוקרטי ומהפעולה הפוליטית. היא לקחה בהם חלק רק שלוש או ארבע שנים קודם מותה, כאשר הצטרפה לפרנסואה מיטראן.

בחזרה להתחלה, ה'מין השני' דגל בסוציאליזם כפתרון היחיד לשחרור נשים. עם זאת, דברי בבאל נותרו במידה רבה עדכניים – "יש סוציאליסטים שמתנגדים לאמנציפציה של נשים לא פחות מאשר קפיטליסטים לסוציאליזם" (La Femme et le socialisme, 1900). האם פרנסואה מיטראן נמלט מהתבוננות זו? כנראה שלא.

לא פעם תהיתי: אם ז'אן פול סארטר לא היה לצדה, האם הייתה סימון דה בובואר מתקרבת לכוח הפוליטי?

אפשר לקבע בביטחון  שבמהלך חייו, סארטר נמנע באופן עקבי מהשתתפות בהפגנות (אפילו סוציאליסטיות).