ארבע נשים יצאו לחופשי אחרי שהיו כבולות בנישואים לא רצויים. שחרורן נקבע בבתי דין שונים בישראל, במקומות שונים ובנסיבות שונות, אבל המשותף לארבעתן – צביה גורודצקי, מזל דדון, ושתי נשים שייקראו כאן ג' וח' – הוא המאבק הנואש והממושך שניהלו עד שהצליחו להמיר את מצבן המשפחתי מנשואה לפנויה. אני מבקש למתוח חוט מקשר בין המקרים, חוט שיכול לסייע להבין תהליך שעוברת המסורת, ומבחינה מסוימת היהדות, במדינת ישראל.
הסיפור גדוש פוליטיקה וכוח, אך יש בו מרכיב נוסף שמסמן, או אמור לסמן, הכרעה נחוצה שמולה עומדת ההלכה.

מאיר גורודצקי, גבר מכה, סירב לתת גט לאשתו במשך 18 שנה, ובצו בית הדין הרבני ישב על כך בכלא שנים רבות. המאסר לא הרתיע אותו. אשתו על פי ההלכה, צביה גורודצקי, כילתה שנים במלחמת השחרור שלה, שכללה אין ספור דיונים בבתי הדין הרשמיים של מדינת ישראל,
שביתת רעב ומאמצי שתדלנות בכנסת. היא נותרה בעגינותה, עד שלפני מספר שבועות התכנס בית דין רבני פרטי, בראשות הרב דניאל שפרבר, ופסק כי קידושיה מבוטלים ועל כן היא פטורה מלקבל גט. בית הדין הסתמך על שני עקרונות הלכתיים ("אומדנא דמוכח" ו"מקח
טעות"), המאפשרים לפרש את המצב המשפטי בהסתמך על מבחן התוצאה, ובנוסף עמד על העובדה שטבעת הנישואים שניתנה לה בחופה נקנתה למעשה מכספה שלה, ולא, כנדרש, מקניינו של הגבר.
היא שוחררה לחופשי.

את הפתרון, במקרה הקיצוני שנדון כאן, מצא בית דין פרטי וולונטרי שאינו
מוסמך ואינו מוכר בידי המדינה – אך פועל לאור ההלכה. גם אם הרבנות הראשית לישראל ומשרד הפנים לא יכירו בכך, גורודצקי, מבחינת ציבור משמעותי, אינה נשואה עוד. וזו כשלעצמה אמירה: ציבור גדול, ובו רבנים, אינו שבוי עוד בנישואים הקתוליים שבין הדת והמדינה בישראל ומפריט את שירותי הדת בכוחות עצמו.

שחרורה של גורודצקי נעשה על רקע תהליך פוליטי בעל הקשר נרחב, החותר תחת הסדר הישן ולעתים אף תחת החוק. כך, מתגיירים פונים לבתי דין פרטיים לגיור, סועדים נותנים אמון בשירותי ההשגחה האלטרנטיביים של ארגון כשרות פרטי, נישואים אורתודוקסיים פרטיים (מבלי להירשם ברבנות) נערכים במספרים גדולים, וגם פירוק קשרי נישואים נעשה באופן
הלכתי ופרטי. עד לפני כמה שנים, היהדות המופרטת הזאת נעשתה במחתרת, אם בכלל. כעת היא מתפתחת והופכת נועזת ונישאת על גלים גבוהים של התמרמרות ציבורית, ובעצם התמרדות.

*

אבל החיים הם לא שחור לבן, ונראה כי משהו זז גם במערכת הממלכתית. גם ג' התחתנה עם גבר אלים, עודד גז, והפכה שלא בטובתה הגיבורה של אחד מתיקי העגינות הקשים בישראל. במשך שנים נאבקה להשתחרר כדת משה וישראל, עד שגם לה נמצא לאחרונה פתרון, ודווקא בבית הדין הממלכתי. בית הדין האזורי בחיפה פסק, כי ג', כמו צביה גורודצקי, מעולם לא היתה נשואה, היות שלפני שנים, בטקס הקידושין שכבל אותה לעודד גז, נפל פגם הלכתי. גם היא לא נזקקת לגט שעליו נלחמה במשך שנים.

גז החזיק את ג' בכפייה, באקט של אלימות קשה וחסרת פשר. בית הדין עשה לאורך השנים פעולות רבות בניסיון להפעיל עליו לחץ – פסק חיוב גט, פעל לפיטוריו ממקום עבודתו, הטיל עליו חרם ושיימינג, ולאחר שנמלט מהארץ שלח שליחים כדי להביא ללכידתו בחו"ל וכדי לנסות להסגירו לישראל. שום דבר מאלה לא עזר, אבל כעבור שנים של סבל עבור ג' ועבור שני ילדיה, הרכב דיינים חיפש ומצא דרך "להתיר" אותה. בית הדין פסע באותה דרך הלכתית בה הלך הרב דניאל שפרבר. פסק הדין נותר חסוי – ומיד ניגע בכך – אבל הנהלת בתי הדין ביקשה להדהד בציבור את עצם קיומו של פסק הדין. "בית הדין נוקט בכל האמצעים העומדים לרשותו", התגאה מנהל בתי הדין, שסיפר על "מאמצים אדירים להביא מזור לכל העגונות".

ההודעה הפומבית מצטרפת למדיניות חדשה יחסית של בתי הדין, לעודד
"שיימינג" פומבי נגד סרבני גט בעיתונות וברשתות החברתיות. מעת לעת, בשנים האחרונות, קוראים דיינים לפרסם את שמותיהם ולהחרים סרבנים במסגרת הקהילה הדתית. כלי מימי הביניים – "הרחקות דרבנו תם" – הפך לאמצעי החדיש ביותר שבתי הדין מנסה מול הסרבנים.

הכלי הזה לא הוכח עדיין כיעיל – ויעיד המקרה של עודד גז, שאף שמו פורסם ברבים באקט של שיימינג ציבורי – אבל היה מקרה אחד בו הוא סייע, וזה המקרה של מזל דדון. בעלה, ירון אטיאס, אמנם לא נרתע תחילה מהשיימינג נגדו ואף יצא למסע ציבורי בתקשורת כדי לשכנע בגרסתו הנגדית לזו של האשה ולזו של בית הדין. אולם בתום שבועות אחדים מפרסום שמו, והודות להתערבותו של חבר כנסת יהודה גליק, הגיעו הצדדים לעמק השווה. גם דדון קיבלה גט.

מה ניתן להבין משלוש הטרגדיות שנפתרו בחודש יוני 2018? שכללי המשחק משתנים. אם לא במדיניות ברורה ומסודרת, אז בשיחה הרבנית שמתקיימת סביב עגונות, שמביאה גם את הדיינים למגננה חסרת תקדים. הציבור מתמרמר, חלקים בו כבר מתמרדים, רבנים לא מהססים להציע חלופות בחוץ, והדיינים מבקשים לשכנע כי יש בידיהם תשובות. גם בלי לטעון טענה מרחיקת לכת ולפיה בית הדין הרבני הרשמי הנפיק פסק הלכה בעקבות דעת הקהל, די בכך שהוא מפרסם את הישגיו באופן שהוא מפרסם.

הדיינים מבקשים להאדיר את חלקם של החרמות ושל ביטול הקידושין (כלי שהיה בשימוש גם בעבר, אך באופן דיסקרטי מבלי שיצאו על כך הודעות לעיתונות) ומודיעים כי הם הופכים כל אבן במטרה להתיר עגונות. יש לכך משמעות. הציבור מוחה כעת בעוצמה רבה יותר מאי פעם, במיוחד ברשתות החברתיות, והזעקות מגיעות עד לאולמות בתי הדין. הן נשמעות גם בכנסת. כחלק מהמגננה, בתי הדין רוצים לדווח לציבור על פתרונות והישגים מול מקרים שבתי הדין עצמם הגדירו, עד לא מזמן, כמקרים חמורים נטולי פתרון. זהו שינוי חסר תקדים. הכללים משתנים.

*

הסיפור שלפנינו הוא במידה רבה על כוח וסמכות, ומתוקף כך נחרצות בו העמדות הראשוניות. יש ישראלים שרואים בבית הדין הרבני מוקד כוח אורתודוקסי-חרדי ותו לא, ובהתאמה לכך יתנגדו או יתמכו בו כמעט באופן גורף. יש שרואים בהלכה היהודית כמכלול מערכת שעניינה הוא שררה גברית הנכפית על נשים, ובזאת תם הדיון גם מבחינתם. נקודת המוצא שאני מבקש להציע היא כי ראוי להתעניין לא רק בכיפופי הידיים, אלא גם בארגז הכלים ההלכתי שמונח לפני הדיינים והרבנים. ארגז זה הוא דל. זהו אתגר מהותי, ואי אפשר להיבטל ממנו רק הודות להפרטה הבלתי נמנעת, והמבורכת במקרים רבים, של שירותי הדת. השלכותיו של אתגר זה הן
קהילתיות ואישיות, ויש להן נגיעה לכל מי שדבקים בהלכה או רוחשים כבוד למסורת ולרבנים.

הלכות גיטין וגירושין נחשבו בכל הדורות, מהמשנה דרך הרמב"ם ועד
אחרוני הפוסקים, כמקבץ הלכות מהרגישים ביותר בספר, על רקע החשש להפרת הסדר המשפחתי והחברתי הראוי. אשת איש, ממזרות – אלה שניים מהמצבים ה"מסוכנים" מבחינה הלכתית וחברתית שייווצרו אם יינתן היתר לעגונה להתחתן עם גבר זולת זה שקידש אותה. העגינות
אינה תוצאה של גחמה רבנית, אלא שההלכה, כראי של החברה, "יצרה" בעיה וההלכה אינה יודעת להציע פתרון פשוט, או פתרון בכלל.

בדיון על ארגז הכלים ההלכתי כמה שאלות מזדקרות לעין. האם כדי להתיר עגונה, חייב בית דין לצאת למשימת בילוש אל העבר הרחוק שתכליתה "לצוד" מחלל שבת בין עדי החופה ולפסול באמצעותו את הקידושין? מדוע צריכים דיינים שהתירו עגונה מתוך צו מצפונם הטוב, כפי שעשו הדיינים מחיפה, להסתיר את פסק הדין ואת נימוקיהם בחשש (והיכן "לא תגורו מפני איש")? איך קורה שמול אלימות של גבר סרבן, נגזר על רבנים לפשפש בחשבוניות ישנות בתקווה לפסול את הטבעת שבה קידש את אשתו?

אולי ככה זה בפסיקת הלכה, אבל קשה להחמיץ את הנטייה של דיינים, שגרירי המשפט העברי, לבחור בענייני אישות דרכים צדדיות ועקלקלות, פרצות נסתרות וחסויות. הדיינים חוששים מההלכות החמורות של אישות, כל זה ברור, אבל הנה תהייה: מה היה קורה אילו היו ההלכה היתה צועדת בדרך המלך, שבה – מול מקרה קיצוני של גבר אלים המענה את אשתו כמתואר – הדיינים היו מכריזים על צו חירום להפקעת קידושיו (כלומר לשחרר את האשה ללא גט, אפילו במצבים בהם העדים והקידושין היו כשרים למהדרין)? האם הדבר היה מגדיל את יוקרת ההלכה,
או מוריד אותה? מה היה קורה אילו הדיינים היו קובעים עמדה ערכית, ולא רק מוצאים פרצה טכנית שמעלה שורה של שאלות נוספות (למשל: כמה מהחתונות של חילונים בישראל, מחללי שבת, הן למעשה פסולות?)

הרב שפרבר והדיינים שאתו, שבעצמם נותרו אנונימיים מסיבותיהם שלהם, בחרו בדרך של ביטול קידושין, אך ציינו כי במשך השנים "תיק זה עבר לנגד עיניהם של עשרות דיינים, כולם ניסו לעזור ככל יכולתם לאשה זו, וללא הועיל". לל הדיינים, ציינו, היו "אובדי עצות" והרימו ידיים מהאפשרות ההלכתית להתיר את האשה. לפי דעתם, השונה, "דווקא במקרה כזה – שבו בית הדין עצמו מרים ידיים ומצהיר כי למערכת הרבנית אין פתרון למצוקת האשה – ניתן לדעתנו לקבוע כי ודאי לא על דעת כן התקדשה האישה כשאמרה 'כדת משה וישראל', כי חשבה שקידושיה מתבצעים בתוך מערכת שיש בה כללים ברורים, ושיש בה מי שאחראי על הכללים הללו ודואג לה".

פסק הדין בעניין גורודצקי – שנוגע בחוסר האונים של הדיינים – מהדהד
במיוחד לאור ניסיון אחר, שלא עלה יפה. זהו סיפורה של ח', הידועה גם בשם "העגונה מצפת", במקרה שהתרחש לפני ארבע שנים וחצי בבית הדין האזורי הממלכתי בעיר הצפונית.
בדיונם בבעיה הלכתית שאף היא נחשבת מבוי סתום – עגינות מחמת מצב רפואי – ניסו הדיינים למצוא פתרון הלכתי ולאחוז את השור בקרניו. הסיפור הזה הוא דרמה הלכתית עם סוף רע, או רע למחצה, וחשוב להכיר אותה. הוא יכול ללמד כי גם כשיש רצון מבפנים לרענן את הכלים
ההלכתיים, הרצון ייתקל בחומה. הוא יכול ללמד על הפוליטיזציה של ההלכה, על גורלה של פסיקה שחורגת מן השורה, וללמד משהו על הרקע לייאוש הנוכחי של דתיים מהמערכת הממלכתית.

בשונה מהדיינים שהתירו את ג', למשל, הדיינים מצפת כתבו פסק דין מפורט, מודע לתפקידו בתוך טרגדיה אנושית ומציאות בלתי נסבת. הם אמנם לא ששו לפרסם אותו, אבל קבעו בראש פסק הדין אמירה ערכית: "הנה העלובה הזו בוכה ומבכה על בעל נעוריה, ולאשר היא מפה קהילתנו שמה פניה עלינו, לשום לב אולי נוכל להמציא מזור למכתה להתירה מכבלי
העיגון". דברים אלו, שכתב בשנת 1882 הרב אליהו יצחק פריד, מראשי ישיבת וולוז'ין, צוטטו בראש פסק הדין בבית הדין הרבני של צפת. השורה התחתונה של פסק הדין היתה ההחלטה להתיר את העגונה, והגט ניתן לה בבית הדין ביום תענית אסתר תשע"ד.

בית הדין האזורי ההוא, בהרכב שבראשו עמד הרב אוריאל לביא, דן במשך תקופה ארוכה במקרה של ח', אשה שבעלה מחוסר הכרה ובאותה תקופה כבר מלאו שבע שנים לפציעתו באופן אנוש בתאונה. לפי הפסיקה המקובלת, המוצא היחיד של אשה כזאת מכבלי נישואיה הוא מות הבעל,
שכן גט כשר יכול להינתן כרגיל רק בהשתתפות פעילה של שני הצדדים, והבעל לא יכול היה למסור גט ממצולות ה"קומה" אליהן שקע.

אבל הדיינים מצפת, לאחר שקיבלו חוות דעת רפואיות על מצבו הסטטי של הבעל ולאחר שקיבלו את הסכמת משפחתו, נקטו בכלי הלכתי דרמטי – "גט זיכוי". זהו הליך שאמנם קיים בספרות ההלכתית, והיו לו תקדימים, אבל לא התקבל ככלי מעשי. על פי עיקרון ה"זכות", הדיינים פועלים לכאורה בשם הבעל, שאינו יכול להביע את רצונו במפורש.
הם קבעו באופן חד צדדי כי רצונו להתיר את אשתו ולאפשר לה להינשא לאחר. ההחלטה החזיקה 91 עמודים, תהליך הכתיבה נמשך שבועות. היות שהרב יצחק יוסף, נשיא בית הדין הרבניים והרב הראשי לישראל, סירב להצטרף לפסק הדין, הם הסתמכו על הדרכתו וברכתו של אחד מבכירי
הדיינים מחוץ למערכת הממלכתית, הרב זלמן נחמיה גולדברג (הגרז"ן).

הגט קבע קביעה מהפכנית: ההלכה יכולה למצוא פתרון בדרך המלך. זוהי קביעה רדיקלית, גם אם לוקחים בחשבון שהסוגיה שבה פסקו הדיינים מצפת היא עתיקה ומודרנית בעת ובעונה אחת. עגינות כמו זו של ח' לא היתה קיימת עד העשורים האחרונים, שכן פצועים וחולים מחוסרי הכרה לא היו שורדים בין חיים למוות לאורך שנים. התפתחותה החיובית של הרפואה הביאה רגע של מבוכה הלכתית. הדיינים מצפת לא חיפשו פרצות הלכתיות, הם נכנסו בדלת הראשית והעניקו לח' גט מלא.

אלא שמרגע שפורסם פסק הדין, התגובה היתה עוצמתית. היא כללה פשקווילים, מאמרים בעיתונות החרדית, ומערכת לחצים שגרמה לגרז"ן להודיע כי הוא נסוג מתמיכתו בפסק הדין של הדיין. הרב לביא סומן כאויב היהדות החרדית וכמעט לא נמצאו לו מליצי יושר מקרב המחנה "שלו", הדתי לאומי. במאמציה של ש"ס, ובשתיקתה של הבית היהודי, הוא נאלץ לוותר על קידום לבית הדין הרבני הגדול, אבל השיא היה בניסיונותיו של נשיא בית הדין הגדול הרב יצחק יוסף למחוק את פסק הדין. הוא ביקש לקיים הליך חסר תקדים לדון ב"כשרותו" של הגט, עד שבג"ץ מנע זאת ממנו, ועדיין – נכון לכתיבת שורות אלה לא ברור מעמדה של האשה, ח', שסברה כי בשנת 2014 קיבלה גט כשר מבית דין בישראל. מה יקרה אם תבקש להירשם לנישואים עם גבר אחר? האם יאפשרו לה?

*

העמדות ההלכתיות שנשמעו סביב הגט מצפת לגיטימיות כמובן כולן, אבל להתגייסות הפוליטית הנרחבת יש משמעות. האם בעתיד ינסה רב נוסף ללכת בדרכו של הרב לביא? קורותיו של "הגט מצפת" לבטח ירתיעו דיינים נוספים מתוך המערכת לחרוג מהשורה בעתיד הנראה לעין, או ינתבו את האומץ ההלכתי אל מחוץ למערכת הממלכתית.

ארבע שנים וחצי אחרי שנכתב, ראוי לחזור אל "הגט מצפת" כציון
דרך. בעיני הלא מקצועיות, וכדי לא להתיימר לתארו לפי ערכו על ציר של טוב ורע – זהו פסק ההלכה הנועז ביותר שניתן על ידי רב כלשהו זה שנים רבות. הוא נגע בדבר עמוק, במציאות ההלכתית המשתנה בעקבות מקרים חדשים של עגינות שלא היו בעבר. בית הדין בצפת לא חיפש פרצה הלכתית כדי להתיר את ח' אלא קבע כי להלכה יכול להיות פתרון בדרך המלך – גט. הוא פסק בנושא ליבה הלכתי, והאמוציות הבוערות נגדו יעידו לא רק על האפשרות שפסק הדין הקדים את זמנו, אלא שפרשת "הגט מצפת" חשפה נקודת מחלוקת האמיתית: האם ההלכה מסוגלת
לפתור בעיות הלכתיות, או שיש להציל אותה שוב ושוב מעצמה בדרכים עקלקלות וחסויות, כמו ביטול קידושין. זוהי שאלה על יוקרתה של ההלכה, ולא על יוקרתו של מוסד זה או אחר. היא נוגעת לנושאי ליבה הלכתיים רבים – למשל היחס לנשים ולהט"בים וחילונים ומתגיירים – שהרבה רבנים, גם אלה שמזוהים בציבור כ"אמיצים", מתחמקים מלתת להם תשובות הלכתיות מלאות.

יהיה מי שיטען כי המבחן היחיד הוא מבחן התוצאה, והנה – רק בחודש יוני 2018 הצליחו דיינים מבתי דין שונים להתיר שלוש עגונות. אלא שבפועל, יש עדיין תיקי עגינות רבים, כאלה שלא ניתן לפתור בעזרת ביטול קידושין, ובמרבית המקרים עד היום – השיימינג והחרם נמצאו בלתי יעילים. ג' וגורודצקי ודדון יצאו לחופשי, אבל מהלכי הדיינים לא מועילים
לעגונות רבות, משום שאלו הם אמצעים חלשים. ישנם מהלכים דרסטיים שאינם מופעלים, ולמעשה אינם מדוברים. כך קרה בסיפור של "גט זיכוי", שספג מכה רבנית מוחצת.

בשנים האחרונות, במיוחד בגל שמתרחש בשבועות האחרונים, קורה דבר מוזר ומופלא – הרשתות החברתיות בישראל גועשות בדיונים על עגונות ומסורבות גט, ובשאלות האם כלים הלכתיים מהמאה ה-12 קבילים ויעילים גם במאה ה-21. דיונים מתקיימים גם בתקשורת. מעבר לוויכוחים החשובים על מונופול הרבנות, על השאלה אם הרבנים קשובים או לא, על השיוך המגזרי של הדיינים שפסקו כך ועל הדיינים שפסקו אחרת – ראוי לדון גם ב"תכל'ס", בארגז הכלים ההלכתי.

זו אינה סוגיה תיאורטית ולא פלפול פנימי במגרש של הדתיים. יש כאן עניין אזרחי וציבורי, וגם צו אנושי פשוט – לא לאטום אוזניים מול מי שנכלא – או נכלאה – במשך שנים בתא כלא נטול חלונות. בין הקירות הללו עומדים מדי יום בני אדם אמיתיים, יהודיות ויהודים הקשורים למסורת. הם לאו דווקא דתיים; הן מכבדים את המסורת ואת הרבנים ותולים בהם תקוות, אך אלה עומדים לא אחת בידיים ריקות. חוסר האונים מולם, בין אם מעורבת בו פוליטיקה ובין אם זוהי פסיקה "טהורה", מספר לפעמים סיפור עגום על ההלכה ועל מה שיש לה להציע למי שבסך הכל ביקשו להיות יהודים טובים.

המאמר פורסם לראשונה באתר מקור ראשון