משמריות stewardship)) היא תפיסת עולם אקו-תאולוגית, הגורסת כי האדם קיבל אחריות מידי הבורא לדאוג לעולם האנושי והטבעי כאחד. במאמר קודם הצגתי את הגרסה היהודית של המשמריות, ובה שני מעגלי משמעות: מעגל אוניברסלי המתייחס לאדם החי ופועל בעולם על פי רצון הבורא, ומעגל פרטיקולרי המתייחס לעם ישראל החי בארצו על פי התורה. שני מעגלים אלו מתורגמים לפרקטיקה הלכתית, המאפשרת לממש אותם במציאות. במאמר העוסק בפרקטיקה של המשמריות ביהדות הציעו הכותבים ארבע מצוות מרכזיות, המהוות מעין "מדריך למשתמש" לחיים על פי תפיסת המשמריות: [1]'בל תשחית': לא לפגוע במשאבי הטבע [הדומם והצומח] שלא לצורך; 'צער בעלי חיים': לא לפגוע בבעלי החיים שלא לצורך; שמירת שבת: איזון בין הכוחות האנושיים של עשייה ושביתה; ומצוות השמיטה: היישום הסביבתי של השבת, המתייחס ישירות לארץ.
במאמר זה אבקש להתמקד בפרקטיקה הרביעית, שמיטת הקרקעות, המכוננת ומממשת את תפיסת המשמריות היהודית ברמה הציבורית והלאומית, מתוך חיבור למצוות האחרות המקדמות תפיסה זו. לשם כך נעיין בשלושת הדינים המרכזיים הנכללים בהלכות שמיטת הקרקע, ונבחן כיצד כל אחד מהם מטמיע תפיסת עולם של משמריות יהודית וכן מהווה בעצמו מימוש של תפיסת עולם זו.
מצוות השמיטה מבקשת מהחקלאי החי בארץ ישראל "לשמוט" את אדמתו אחת לשבע שנים, לחדול מעיבודה ולאפשר לה "לשמור שבת":
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לה'. שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.
אם כן, כדי להתבונן בעיניים משמריות על השמיטה, "שבת הארץ", יש לנסות ולהבין ברוח המשמריות את שבת בראשית, זו החוזרת מדי שבוע. מצוות השבת דורשת מבעל האדמה, עבדיו ובהמותיו לחדול ממלאכה ליום שלם אחת לשבעה ימים ולנוח בשל טיעון פרטיקולרי – "זכר ליציאת מצרים", ובמקביל היא מבקשת לעצור את האדם מלשנות את הבריאה ביום זה בשל טיעון אוניברסלי – "זכר למעשה בראשית". כאשר האדם שובת ממלאכה הוא מטמיע בתוכו את הצורך לרסן את הכוח האנושי ולמנוע את הפיכת השליטה בטבע לכיבוש רודני. האכילה בשבת נתפסת כבעלת כוח רוחני; היא מזכירה לנו כי העולם אומנם נברא בידי האל והוא לא שייך לנו, אך בשמירה על אורח חיים נכון אנו יכולים ליהנות ולשבוע מטוב הארץ.[2] היחס בין השבת לבין ששת ימי המעשה מעצב אורח חיים מחזורי של עשייה ועצירה ומזמין את האדם לפעול בעולם מתוך אחריות לחלשי החברה ולבעלי החיים ותוך כיבוד הבריאה על כל חלקיה.
בעוד השבת יוצרת תודעה של משמריות אצל יחידים כחלק מאורח החיים היהודי בכל מקום בעולם, השמיטה, שבת הארץ, מנכיחה תפיסה זו באופן עמוק בחיי החברה הישראלית החיה על אדמתה. שבת הארץ עוצרת את בעל האדמה, עבדיו ובהמותיו מלעבד הקרקע לשנה שלמה, מה שמאפשר לאדמה להשתקם מהעיבוד האינטנסיבי.[3] שמירת "שבת הארץ" מעידה כי הארץ הינה ארצו של האל ובעלת מחויבוּת כלפיו, ללא קשר לעם ישראל, ממש כפי שהשבת השבועית מעידה זאת על העולם כולו. השבתת השדות בשמיטה מזכירה את ההימנעות מהמלאכה בשבת. השמיטה מטמיעה מסרים משמריים המעוגנים בעשייה והימנעות מעשייה: מתן מנוחה לאדמה שכן אין היא שלנו ולא ניתנה לנו לשעבוד, הפקרת היבול שלמעשה לא אנחנו יצרנו ואכילת פירות שביעית בקדושה על מנת לחגוג את השפע שהעניקו לנו האל והארץ שניתנה לנו מידיו. השבתת העבודה לשנה, אחת לשש שנים, יוצרת מחזורים של "לעובדה" – הנאה מטוב הארץ, לצד "ולשומרה" – עצירה ומתן אפשרות לכוחות הטבעיים לפעול ללא התערבות האדם. התנהלות זו הובילה לקיום חברה המבוססת על ערכים של צניעות, התאפקות וריסון, מתוך מחויבות לאל ולבריאה עצמה.
בשנת השמיטה, התוצרת הגדלה בשדות ובמטעים מותרת לשימוש הכלל. הפסוקים כמו מתארים את המוזמנים ל"שולחן השבת של הארץ": "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא כה ו-ז). שוויון זה בגישה למשאבים בשנת השמיטה מהדהד את התפיסה הפרטיקולרית של המשמריות, הגורסת כי כי ארץ ישראל דורשת שוויון וצדק בשימוש במשאביה. על כך כתב הרב שג"ר (שמשון גרשון רוזנברג):
אסור לנו לשכוח שמצוות השמיטה, שכאמור הינה הביטוי לקדושת הארץ, הינה ביסודו של דבר מצווה סוציאלית של צדק ושוויון כלכלי וחברתי. ערכי השוויון והחירות הינם הליבה של מצוות אלו, ומשום כך הם הסממנים המובהקים למצבו של העם בארצו. אלא שלא כבעולם הערכים המודרני, הבסיס של מערכת היחסים החברתית המוסרית בתורה הינו הקדושה. השמיטה מכוננת שוויון, מקיף אף יותר משוויון סוציאלי. ניתן לומר שהוא מגיע לרמה אקולוגית.[4]
השוויון מעוגן גם בכך שבשנה זו אסור לקצור או לקטוף את פירות השביעית בכמות מסחרית, דבר המבטל למעשה את היתרון של בעלי יכולות טכנולוגיות על פני חסרי האמצעים לכך, כמו גם את יתרון האדם על פני החיות.[5] בכך אנו כמו חוזרים לגן העדן, שם חלק האדם עם בעלי החיים את עשב השדה ואת השפע שניתן לו ישירות מידי האל תוך ידיעה כי הוא מחוייב לשגשוג ולשפע לכל, כפי שמדגישה התפיסה האוניברסלית של המשמריות.[6] הפקרת השדות מהדהדת את מצוות "צער בעלי חיים" ומאפשרת לנו, תודעתית, להיזכר כי השפע שיש בעולם נועד לכלל הברואים ולא רק לאדם.
פירות הארץ הגדלים בשנה זו נחשבים קדושים, ואסור לזלזל או לפגום בהם. קדושת פירות שביעית מנכיחה את העובדה שאיננו הבעלים האמיתיים של הפירות, שכן הם ניתנו לנו על ידי האל. בספרו הלכה ממקורה: הלכות שביעית מדגיש הרב יוסף צבי רימון כי כפי שנאסר עלינו להשמיד חפץ שניתן לנו בהשאלה, כך אין לנו רשות לפגום בפירות שביעית, ולמעשה – בשום דבר בעולם, שכן גם בשש שנות המעשה אין אנחנו הבעלים האמיתיים של היבול, שניתן לנו בחסדו של האל.[7] דברים אלו מהדהדים את תפיסת המשמריות של הרב זקס, עליה עמדתי במאמר קודם, המטמיעה את תפיסת האדם כמי שניתן לו להשתמש בעולם "בהשאלה", תוך מחויבות מלאה לשגשוגו ולרווחתו. הקפדה על התייחסות ראוייה לפירות בשנה זו "מתרגלת" אותנו לקיום ראוי של מצוות "בל תשחית" – התייחסות בכבוד הראוי לכל דבר ודבר בבריאה.
אם כן, מצוות השמיטה מביאה לקדמת הבמה את תפיסות העולם המשמריות הנמצאות ביהדות, הן ברמה המקומית, של חיבור בין העם לארצו ובין החקלאי לאדמתו, והן ברמה האוניברסלית, במחוייבות האדם לבריאה. חזרתה של המצווה אחת לשבע שנים מכוננת חברה צנועה המתנהלת במחזורים של עשייה ועצירה, תוך דאגה לחלשי החברה, למשאבי הטבע ולבעלי החיים, מתוך מחוייבות עמוקה לאל.
השמיטה מחברת בין תפיסת עולם אוניברסלית ופרטיקולרית של משמריות גם בכך שהיא "מורידה לארץ" את ההבנה האוניברסלית לפיה העולם ניתן לבני האדם למשמרת, באמצעות פריטתה למערכת פרטיקולרית של קשרים ומחויבויות בין העם, הארץ והאל. בני האדם מחויבים לאל ומתוך כך מפקירים את האדמה אחת לשבע שנים ומקדישים שנה לחיי תרבות, קהילה ורוח. האדמה מחויבת לאל ולהנחיותיו, ומתוך כך היא שובתת אחת לשבע שנים כדי לנוח ולאגור כוחות. האדם והאדמה זקוקים זה לזה – האדמה תלויה בכך שהחקלאי אכן יפקיר אותה ויאפשר לה לשבות, והחקלאי זקוק לכך שהאדמה תעניק לו שפע בשנה השישית ובמהלך השנה השביעית. רק כך יוכלו כלל חלקי החברה ובעלי החיים להנות מ"שבת הארץ". הפרת האיזון המוצע כאן מובילה לגלות, לנטישת העם את ארצו, ואז "תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ… כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ויקרא כו לד). הבנייה זו של מערכת היחסים בין האדם והטבע לאור מחויבות משותפת לאל, עשוייה לשמש בסיס לאורח חיים בר קיימא הנובע מתוך אתוס רוחני ומוסרי.
במאמר בשם "גישות תאולוגיות ודתיות למשמריות של האדמה" (היצ'הוזן, פיק ומור) [8] מציעים החוקרים לאנשי סביבה ללמוד רעיונות ופרקטיקות משמריות המופיעים בדתות השונות. הם מציינים שתי דרכים לשימוש בידע זה: הראשונה הינה למידה מפרקטיקות סביבתיות המעוגנות בדתות ותרבויות מסורתיות והשנייה הינה הטענת עשייה סביבתית בת זמננו במשמעות דתית או רוחנית. כדוגמה לפרקטיקה סביבתית דתית כזו מציינים החוקרים, בין השאר, את שמירת השמיטה במושב קוממיות במאה העשרים. מעבר לחשיבות האקולוגית של השמיטה כזמן מנוחה ושיקום לקרקע, רואים אותה החוקרים כמקדמת תפיסת עולם הנדרשת לטובת כינון אורח חיים בר קיימא:
סיפורים של תרבויות ילידיות או תרבויות דתיות כפריות לפעמים נתפסים כלא קשורים לחקלאות עכשווית או לפרקטיקה של ניהול אדמות. אך תשומת לב לדוגמאות כאלה ולעקרונות העומדים בבסיסן, יכולה להיות תיקון להיבריס של התרבות המודרנית שמשמריות כדור הארץ זקוקה לה […] אתיקה כזו, של אמון בתמיכה אלוהית או קהילתית במקום שליטה על כל אמצעי הייצור לטובת תשואות, מרמזת על אתוס שמאפשר לאנשים ולקהילות לחיות בתוך משאבי כדור הארץ ולפעול בשיתוף עם מערכות טבעיות במקום לנסות לחיות מעל ראשן.
על פי דברים אלו, התועלת המרכזית של שמירת השמיטה היא העובדה שקהילה שלמה בחרה לפעול באופן סביבתי (באמצעות הפקרת הקרקע) במשך פרק זמן ארוך בניגוד לאינטרס הכלכלי הברור, מתוך אמונה משותפת ומחויבות לתמיכה הדדית. החוקרים מציבים את ההיבריס והאינדיבידואליזם של התרבות המודרנית כבעיה המרכזית המונעת מאיתנו לפנות לאורח חיים בר קיימא. השמיטה, לדידם, היא דוגמה לדרך בה חיי אמונה במסגרת קהילתית עשויים לספק לכך מענה מתאים.
במדינת ישראל של היום קשה למצוא שמירת שמיטה כמו זו. ישראל אינה מדינה חקלאית ברובה, ומרבית החקלאים היהודים בישראל בוחרים בשימוש ב"היתר מכירה", פתרון המקודם גם על ידי המדינה ומאפשר להמשיך לעבד את הקרקע גם בשנת שמיטה.[9] עם זאת, גם כיום ישנם יישובים המבקשים לשמור את השמיטה במלואה ולהפקיר את הקרקע (לפחות בחלק מחלקות הקרקע), כמו גם חקלאים הבוחרים לשמור את השמיטה כהלכתה מבלי לחפש פתרונות שיאפשרו עבודה בשנה זו. קיימת אף תופעה הולכת וגדלה של חקלאים אקולוגים מזרם הפרמקלצ'ר (perma-culture) המפקירים את הקרקע בשמיטה מסיבות דתיות ואקולוגיות משולבות. על פי תפיסת הפרמקלצ'ר, הדרך לגדל צמחים במקום מסויים צריכה להיות מבוססת על התבוננות בתבניות בטבע המקומי ולמידה מהם. התייחסות אל השמיטה כאל "תבנית מקומית" בתחום החקלאות מאפשרת לפתח שיטת גידול המחוברת למחזוריות השמיטה. שיטה זו כוללת שש שנים של עבודת אדמה ייחודית, המאפשרת לחדול בשנה השביעית מעיבוד האדמה תוך המשך התנובה שלה.[10] מדובר למעשה באימוץ אורח חיים בר־קיימא המתאים למאה ה־21 מתוך מחויבות דתית עמוקה וחיבור לתפיסת המשמריות גם יחד.
לצד המימוש החקלאי, בשנים האחרונות צומחות סביב מצוות השמיטה תופעות הקשורות לדרך השנייה שמציעים החוקרים למימוש משמריות דתית – הטענת משמעות דתית לפרקטיקות סביבתיות בנות זמננו. כך למשל, בשנת השמיטה התשע"ה התקיימו שורה של מיזמים חברתיים וסביבתיים שהתאגדו תחת המיתוג המשותף "שמיטה ישראלית", ועסקו במימוש של ערכי השמיטה ללא קשר למימוש ההלכתי אלא בנוסף לו. היוזמות כללו בין השאר עצירת המרוץ לטובת פינוי זמן למשפחה ולעשייה תרבותית־רוחנית, הפחתת צריכה, סיורי ליקוט ואכילת מזון מקומי ועונתי, התנתקות ממסכים, התנדבות קבועה ('שמיטת זמן'), קידום עשייה לשמירה על הסביבה ועוד. בשנת השמיטה הנוכחית, תשפ"ב, נוספו גם פעולות שמטרתן להעלות לסדר היום את משבר האקלים ויוזמות המקדמות חוסן קהילתי מתוך חיבור לטבע המקומי.[11] תנועה זו משתפת פעולה עם התנועה הסביבתית־היהודית בארה"ב, שמיתגה את השמיטה כהזדמנות לעיסוק נרחב באתיקה של גידול וצריכת מזון, תוך שימוש בשיח המשמריות האוניברסלי.
דוגמאות אלו ואחרות מראות כיצד גם היום עשויה מצוות השמיטה לבסס תפיסת עולם של משמריות ולשמש השראה לשורה של פעולות ברוח תפיסה זו. יהי רצון ונצליח לקיים ולו מעט מן הפוטנציאל המונח לפתחנו.
מאמר זה הוא מאמר שני מתוך שניים. לחצו כאן לקריאת המאמר הראשון: "משבר האקלים הלכה למעשה: יש אקולוגיה יהודית"
[1] David Ehrenfeld and Philip Bentley. “Judaism and the Practice of Stewardship.” Judaism 34, no. 3 (1985): 301.
[2] שם, עמ' 302.
[3] בהקשר זה מעניין התחקיר שנעשה בעיתון מקור ראשון הבוחן את משמעות הפסקת עיבוד הקרקע לשנה לטובת השבחתה והשבחת היבול.
[4] שמשון גרשון רוזנברג, 'קדושה ומוסריות', ישיבת שיח יצחק, תשס"ו.
[5] Gerald J. Bildstein, “Man, and Nature in the Sabbatical Year.” Tradition 8, no. 4 (1972): 48–55.
[6] עוד על השמיטה כחזרה לגן עדן ניתן לקרוא בספרו של הרב אלחנן שרלו, פני שביעית נקבלה: לקראת שמיטה – לימוד, התבוננות ועבודה פנימית, עורכים: אלעזר גולדשטיין ורן חורי (עתניאל: גילוי – ישיבת עתניאל, 2014), 43-54.
[7] יוסף, צבי רימון (עורך), הלכה ממקורה: הלכות שביעית – מונחים, תמונות מבארות ותרשימים מסכמים (אלון שבות: ישיבת הר ציון, תשס"ח), 15.
[8] Hitzhusen, G. E., Fick, G. W., & Moore, R. H. Theological and religious approaches to soil stewardship, In R. Lal & B. Stewart (Eds.), Principles of sustainable soil management in Agroecosystems (1st ed.). CRC press, 2013.
[9] על פי ראיון עם נציג פרויקט השמיטה של חברת מילגם, שמונתה על ידי המדינה לתיאום נושא החקלאות בשמיטה מבחינה הלכתית, ישנם עשרות בודדות של חקלאים שבחרו להפקיר את הקרקע באופן מוחלט בשנה זו. למעלה מ-95% מהמשקים בוחרים בפתרונות הלכתיים המאפשרים להמשיך לעבד את האדמה ולהפיק תוצרת חקלאית.
[10] טליה שניידר, אומנות השמיטה: איך להגיע לשפע בשבע שנים, ירושלים: הוצאת יער, 2021.
[11] עוד על שמיטה ישראלית ניתן לקרוא באתר 'שמיטה ישראלית'.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
