דת, דתיוּת וסביבה

המקום: כיכר רבין, תל אביב. האירוע: מצעד האקלים 2021, בו משתתפים אלפי צועדים הקוראים להכרזת מצב חירום אקלימי בישראל, על כל המשתמע מכך. בזה אחר זה עולים לבמה אנשי סביבה מוכרים הקוראים לממשלת ישראל לבצע שינוי מהותי בסדר העדיפויות שלה. הדובר האחרון, הרב יוסי פרומן, נושא מסר אחר:

"המאבק שלנו הוא לא רק על העולם, אלא גם על הנפש של העולם. אנחנו נאבקים על הנפש שלנו. אנחנו נאבקים על כך שנפסיק להיות אנשים אנוכיים, שנפסיק להיות אנשים נצלנים, שנפסיק לחיות חיים כאילו העולם כולו הוא רק במה לסיפוק הצרכים שלנו. שנתחיל להיות חיים נכונים יותר, חיים קשובים, חיים אכפתיים, חיים של נתינה. ולכן אני בא לכאן. כי בעיני המאבק הזה של הסביבה, הוא תמצית המאבק הדתי. כי מהות העניין של הדתיות היא שהאדם לא חושב שכל העולם הוא במה לסיפוק צרכיו, אלא להיפך – הוא מוכן לשים את עצמו לשירות משהו שמעבר לו. זוהי תמצית הדתיות, וזה תמצית המאבק שלנו, המאבק על הנפש שלנו."

פרומן מסיים את דבריו בתפילה בשיתוף הקהל לריבונו של עולם שיעזור לנו להציל אותנו מעצמנו ולהיות אנשים טובים יותר, אכפתיים יותר, קשובים יותר וסביבתיים יותר.

הזמנתו של פרומן לשאת דברים בעצרת היא שיקוף של תופעה הולכת וגדלה בכל העולם: התרחבות שיתופי הפעולה בין אנשי דת לבין התנועה הסביבתית בניסיון להטמיע אתיקה, ערכים והתנהגות סביבתית בקרב הציבור הרחב.[1] שיתופי פעולה אלו נולדים מתוך הבנה גוברת והולכת של ממדיו התרבותיים של משבר האקלים, המולידה את הפנייה אל הדתות, הנתפסות כמובילות את העמדות והאמונות של רבים מהמין האנושי ביחס לטבע, למקומו בחיינו ולאחריותנו עליו, וכן כ"סוכנות המוסר" של האנושות, המציגות דוגמא איך ראוי לחיות.

קריאתו של פרומן לשינוי תפיסת עולמנו כך שנראה עצמנו כמשרתי העולם ולא כאדוניו, תוך פרשנות יצירתית למושג "פיקוח נפש" כקריאה לתיקון עצמי, היא דוגמה לדרך בה ניתן לפתח רעיונות דתיים העשויים לעודד שינוי התנהגות אל מול משבר האקלים.[2] דרך זו של פרשנות, פיתוח והבניית רעיונות דתיים לטובת העצמת המחויבות הסביבתית של המאמינים, מכונה 'אקו-תאולוגיה'.[3]

"לעובדה ולשומרה"

משמריות (stewardship) היא תפיסת עולם אקו-תאולוגית, הנוגעת במערכת היחסים שבין המין האנושי, האל ועולם הטבע. על פי תפיסת המשמריות, העולם נברא על ידי האל ובני האדם נבחרו להיות שומריו הנאמנים. אי לכך על בני האדם להשתמש בעולם מתוך אחריות ולדאוג לרווחתו ולשגשוגו, ללא קשר לאדם.[4] ההשראה לתפיסה זו נובעת מן הפסוק "וייקח ה' אלוהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה" (בראשית ב טז). בקריאה אלגורית של מילות הפסוק העולם כולו משמש בתפקיד גן העדן ובני האדם כולם מחויבים בטיפוחו ובשימורו (ומכאן גם נולד התרגום העברי 'משמריות'). במחקר נמצא כי שילוב של השפעה דתית ישירה באמצעות מצוות והנחיות ספציפיות, לצד עיצוב תרבותי לא ישיר באמצעות תפיסות קוסמולוגיות ומבנה חברתי, מייצרים תפיסת עולם של משמריות שממנה ניתן ללמוד כיצד לקדם אורח חיים בר קיימא, הנדרש לעת הזאת.[5]

בשורות הבאות אבקש להציג תפיסת משמריות יהודית, לאור סקירת שתי מערכות יחסים רלוונטיות המופיעות בתנ"ך: אלוהים־אדם־אדמה ותורה־עם־ארץ, תוך התייחסות להלכה היהודית כבסיס למימוש תפיסות עולם אלו.

אל-אדם-עולם: משמריות אוניברסלית

התבוננות בפרקים הראשונים של התורה בעיניים משמריות מעלה מסגרת תשתיתית על אודות מהותם, ייחודם ותפקידם של בני האדם בתוך מערך הבריאה.

סיפור הבריאה בפרק א' של ספר בראשית מתאר את בריאת העולם על פי סדר ליניארי; כל יום ובריאתו שלו, הנדרשת לשם הבריאה הבאה אחריה. האדמה מתגלה מתוך הים ביום השלישי לבריאה, ומיד היא מקבלת על עצמה לממש את דברי האל:

תּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ. בראשית א יב

בהמשך נוצרים הרמשים, העופות, החיות והאדם, וכולם מבורכים בפרייה ורבייה. הבריאה מוכתרת בתואר "טוֹב מְאֹד" (שם, לא). האדם בפרק זה נברא "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים" (שם, כז), זכר ונקבה יחדיו, ומיד עם בריאתו הוא מבורך על ידי האל "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ […]" (שם, כח).

בסיפור הבריאה השני, בפרק ב', האדם נוצר כחלק מן הבריאה, על מנת למלא צורך מסוים בה: "וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (בראשית ב ה). אדם זה כולל בתוכו את יסודות השמיים והארץ גם יחד; הוא נברא על ידי האל "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" ובאפו נופחה "נִשְׁמַת חַיִּים" (שם, ז). מיד עם בריאתו נשלח האדם לגן ה', גן עדן, כדי "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (שם, טו), כלומר לפעול הן באופן אקטיבי והן באופן פסיבי לשם שגשוגו של הגן. בפרק זה האדם לא מקבל ברכה כי אם ציווי, שגם הוא כלול מעשייה אקטיבית וריסון פסיבי יחד: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (שם, טז).

שילוב שני פרקים אלו מעמיד בפנינו דמות אדם מורכבת. הוא גם אדון העולם, שליט וכובש, אך גם משרת הבריאה, עובד ושומר; הוא נהנה מטוב העולם אך פועל מתוך ריסון והתאפקות בתוכו, והכל מתוך מחויבות לבורא העולם.[6] על פי תפיסה זו, אין בפסוקי המקרא תפיסה אנתרופוצנטרית של העולם, לפיה העולם נברא כולו עבור האדם, אלא תפיסה תאוצנטרית, שגורסת כי העולם נברא על ידי האל ואילו האדם הוא משרתו הנאמן שתפקידו לשמור על הבריאה כולה ולתחזק אותה.[7] הרב יונתן זקס, הידוע בפועלו לקידום רעיון המשמריות והמחוייבות לסביבה, מסביר בספרו לכבוד השוני את פסוקי בראשית כדגם מכונן של תפיסת המשמריות:

האדם הראשון מוצב בגן עדן "לעובדה ולשומרה". שני הפעלים הללו רבי משמעות. "לעובדה" – כלומר לשרת אותה. האדם הוא אדון הטבע אך גם משרתו. ואילו הפועל "שמר" משמש בהמשך התורה, בפרשת משפטים, לתאר את אחריותו של מי שמפקידים בהשגחתו רכוש שאינו שייך לו. עליו להקפיד על ערנות ומוטלת עליו האחריות לנזקים שאירעו בשל רשלנותו. צמד המילים "לעובדה ולשומרה" הוא אולי ההגדרה הקולעת ביותר לאחריותו של האדם כלפי הטבע לפי תפיסתה של התורה. אנחנו איננו הבעלים של הטבע: "לה' הארץ ומלואה". אנחנו רק נאמניו – בשמו של אלוהים שיצר אותו ושהוא בעליו, ולמען דורות העתיד.[8]

 בפרקים הבאים בספר בראשית, עד לבחירתו של אברהם בפרק יב, מתואר תהליך ניכור הולך ומתמשך בין האדם לאדמה. שוב ושוב נפגעת האדמה ומתקללת בשל חטאיו של האדם. ניכור זה מתחיל בגירושם של אדם וחוה מגן עדן לאחר חטאם, היות שלא ריסנו את עצמם כפי שהתבקשו, ממשיך בגירושו של קין ובגזירת "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (בראשית ד יב), ומסתיים במבול המתרחש משום שחטאי האדם השחיתו את האדמה. הנתק בין האדם והאדמה מתממש בדור המבול הן באופן פיזי, באמצעות כליית כל הטבע הקיים, והן באופן רעיוני, בהחלטת האל לא להמשיך את הקשר בין מעשי האדם ועולם הטבע:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד את הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם […] עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.בראשית ח כא-כב

אולם האל לא מוותר על "החוט המשולש" אל־אדם־אדמה. הוא בוחר באברהם אבינו ושולח אותו "אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב א). מעתה את מקומו של גן העדן תופסת ארץ ישראל ואת האדם הראשון מחליף אברהם. צאצאיו של אברהם יקבלו בהמשך את התורה, דבר האל ובו ההדרכה הנכונה לחיים ולשגשוג בארץ:

לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ.דברים יא כא

והנה כאן נוצר מעגל משמעות אחר, של תורה־עם־ארץ, ואיתו תפיסת משמריות יהודית נוספת.

ארץ-עם-תורה: משמריות פרטיקולרית

עיון בפסוקי המקרא המתארים את ארץ ישראל מבעד לעיניים משמריות מלמד כי מדובר בארץ בה לא מתרחש הנתק עליו עמדנו לעיל בין האדם לטבע. הקשר בין האדם (בני ישראל) לבין האדמה (ארץ ישראל) ממשיך להשמר. עם זאת, בניגוד לסיפורי הבריאה וראשית האדם, בני ישראל לא מקבלים רק הנחיות כלליות לגבי הטוב והישר בעיני האל אלא הדרכה מפורטת בנוגע לדרך החיים המאפשרת חיים בארץ, באמצעות מצוות התורה. לפי התורה, אם יחיו בני ישראל חיים מלאים, כפי שצוו, הארץ תשתף פעולה ותעניק להם מטובה:

וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. דברים יא יג-טו

לעומת זאת, אם לא יקיימו את המצוות יתקיים בהם

וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם דברים יא יז

כחלק מן ההנחיות הדתיות והמוסריות הנדרשות לחיים בארץ מופיע במקרא פירוט של "המצוות התלויות בארץ", אוסף הנחיות לבעלי האדמה בנוגע לדרך הנכונה ליהנות מטובה. בהנחיות אלו בולטת התפיסה כי יש ליהנות מן היבול תוך דאגה לשכבות החלשות בחברה ושיתוף שלהן, כמו גם של המשמשים בקודש, בפרי האדמה. בשלב העבודה, על החקלאי לשבות אחת לשבוע (שבת) ולאפשר לעצמו, למשפחתו ולחלשי החברה לנוח, כמו גם לבעלי החיים המשרתים אותו. אחת לשבע שנים, בשנת השמיטה, על בעל הקרקע "לנטוש" את האדמה ולאפשר לה להשתקם; בשנה זו חלשי החברה (ובעלי החיים) מוזמנים לחלוק עימו את המזון שגדל באורח טבעי. בשש שנות המעשה, שבהן החקלאי נהנה מפירות אדמתו, עליו להשאיר חלק משדהו המעובד לא נגוע ולאפשר לעניים לקצור את החיטה לתועלתם (מצוות 'פאה'), להפריש להם את היבול הנופל מידיו בעת הקציר ('לקט') ואת האלומות ששכח בשדה לאחר הקציר ('שכחה'). עם סיום קציר התבואה או קטיף הפירות על בעל האדמה להפריש חלקים מהיבול לכוהנים ('תרומה'), ללוויים המשמשים כמורי התורה לעם ('מעשר ראשון'), ולחלשי החברה ('מעשר עני') או לאכול בירושלים עם כל העם בטוהרה (מעשר שני); לאחר כל אלו על בעל האדמה לשתף את העניים בשפע על ידי הזמנתם לסעודות שבת וחג ועל ידי מצוות צדקה.

תפיסת העולם המאפשרת אורח חיים כזה מופיעה במפורש בפסוקים המתארים את מצוות הביכורים, מצווה נוספת התלויה בארץ ובגידוליה. החקלאי מצווה להעלות את ראשית התוצרת החקלאית שלו למקדש, ולספר שם לפני האל את "הסיפור הגדול" על שעבוד העם במצרים והוצאתם משם על ידי האל:

וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' … דברים כו ט

מהכרת הטוב כלפי האל שהביאנו לארצו המבורכת נובעים היכולת והרצון לשתף את מי שאין לו אדמה בשפע ולחלוק עימו את היבול:

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ דברים כו יא

לצד ההנחיות הברורות לחלוק את היבול עם מי שאין לו אדמה, הכתובים מתייחסים גם לסכנה הטמונה בעצם הבעלות על אדמה ורכוש. תפיסת העולם של המשמריות עלולה להתחלף בניצול משאבי הטבע בצורה מופרזת מתוך תאוות בצע ושליטה. כך מתואר טבעה הייחודי של הארץ באזני עם ישראל, עוד טרם הגיע אליה:

כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ […] וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ." דברים ח ז-י

בתוך שבחי הארץ מוטמעת התפיסה כי הדרך הנכונה להתנהל בה ואיתה היא מתוך הגבלה עצמית: לאכול, לשבוע ולברך את האל, ולא להיכנע לרצון לכבוש ולנצל את משאבי הארץ באופן מופרז.

בספרו געגועי ארץ מציע הרב דוב ברקוביץ' כי אורח החיים של צמצום השימוש במשאבי הטבע מאפשר פניות וחופש להרחבת משאבי הרוח, שהיא הבסיס לחברת הצדק המתבקשת בכתובים. הרב ברקוביץ' טוען כי בעידן של מחסור במשאבים, כמו שקיים היום, כל העולם הוא בבחינת ארץ ישראל:

ארץ ישראל לא התברכה בשפע מובטח של מים. היא ממוקמת בגבול המדבר. זו הסיבה שהיא משקפת נאמנה את כדור הארץ ששט בחלל, את חידת החיים, את שמירתם והעצמתם. בדורות הבאים יזדקק העולם לתרבות אנושית המחקה את תרבות שד-י, המבוססת על דבר ה' שקולו נשמע רק במקום החרב. רק מתוך דעת טוב ורע תוכל תרבות אנושית רבת כוחות לקחת גם מפרי עת החיים, ולהבנות ממי הנהרות האיתנים העולים מבין שורשי העולם.[9]

אם כן, ניתן לראות כי מעגל ההתייחסות תורה־עם־ארץ מבוסס על תפיסת משמריות ייחודית, הקושרת בין שלושת רכיביו: הארץ היא ארצו של האל, עם ישראל הוא העם של האל ושניהם מחויבים לו באופן ישיר. מתוך כך על העם להתייחס אל הארץ בהוגנות ומתוך הבנת מעמדה הייחודי, ואם ינהג כך, היא תרעיף עליו מטובה ותצמיח שפע. על בני ישראל, מצידם, להקפיד שאותו שפע יגיע אל כל חלקי החברה, ולא רק למי שמחזיק בבעלותו נחלה, שכן במובן עמוק אין בעלות של ממש על ארצו של ה'. למעשה מדובר בתפיסה רדיקלית הקושרת בין שגשוג החברה ושגשוג הסביבה מתוך תפיסה מוסרית ורוחנית עמוקה. יחס זה בין עם ישראל לארצו נשען על התפיסה האוניברסלית של המשמריות, הרואה בארץ ישראל ובעם ישראל "מקרה פרטי" של האדם והעולם.

משמריות הלכה למעשה

הייחודיות בתפיסת המשמריות היהודית נעוצה בכך שתרגום הרעיון אינו פתוח ל"פרשנות המאמין" אלא מתפרט באמצעות ההלכה לשורה של חוקים המהווים מימוש של תפיסה זו במציאות.[10] מצוות היהדות ממשות בפועל הן את התפיסה של מקום האדם אל מול הבריאה, והן את אורח החיים הראוי לעם ישראל בארצו, באמצעות שורה של הלכות הנוגעות ליחס למשאבי הטבע (למשל 'בל תשחית'), היחס לבעלי החיים (למשל 'צער בעלי חיים'), והאופן שבו האדם משפיע על העולם בזמן ובמרחב (למשל שבת ושמיטה). במאמר הבא אבקש להתמקד במצוות השמיטה היהודית כפרקטיקה מרכזית של משמריות יהודית ובאופן בו ניתן לתרגמה למציאות של שינוי אקלים.

מאמר זה הוא חלק ראשון מתוך שני מאמרים. לחצו כאן לקריאת המאמר השני.

[1]  תפיסה מובילה גורסת כי הדתות כבר נמצאות בעיצומו של מהלך להטמעת המחויבות לאורח חיים מקיים ולהרחבת

המחויבות של רוב הדתות לחלשי החברה כך שתכלול גם מחויבות לעולם הטבע (ראו: Mary Evelyn Tucker, ed. Worldly Wonder: Religions Enter Their Ecological Phase. Master Hsüan Hua memorial lecture 2 (Chicago, Ill.: Open Court, 2003. לצד תפיסה זו נמתחת ביקורת הטוענת כי למרות כוחן של הדתות, עד כה הן לא היו שותפות להובלה של שינוי ההתנהגות הסביבתי הנדרש, וכי כרגע אין עדות לשינוי במגמה זו (ראו: Bron Taylor, “Religion to the Rescue (?) In an Age of Climate Disruption.” Journal for the Study of Religion, Nature and Culture 9, no. 1 (2015): 7–18).

[2] כמה סקירות מעניינות על תגובת הדתות למשבר האקלים ניתן למצוא ב: Robin Globus-Veldman, Szasz Andrew and Randolp Haluza-DeLay, eds. How the World's Religions Are Responding to Climate Change. 1st. (London: Routledge, 2013); Wills Jenkins, Evan Berry and Luck Beck Kreider. “Religion and Climate Change.” Annual Review of Environment and Resources 43 (2018): 85–108; Randolph Haluza‐DeLay, “Religion and Climate Change: Varieties in Viewpoints and Practices.” WIREs Climate Change 5, no. 2 (2014): 261–79.

[3] מדובר במפעל קונסטרוקטיבי רב-ממדי העוסק באיתור והעצמה של רעיונות סביבתיים הנמצאים בדתות, בפרשנות יצירתית של טקסטים ומסורות דתיות באופן המקדם אורח חיים בר-קיימא ובהבניה מחדש של תאולוגיה מסורתית באופן שתשקף באופן טוב יותר את חשיבות כלל הבריאה ואת "רשת החיים". ראו:Mary Evelyn Tucker and John Grim. Ecology and Religion. Foundations of contemporary environmental studies (Washington: Island Press, 2014); Lawrence Troster, “What Is Eco-Theology?” CrossCurrents 63, no. 4 (2013): 380–85.

[4] Laurel Kearns and Catherine Keller, eds. Ecospirit: Religions and Philosophies for the Earth (New York: Fordham University Press, 2007).

[5] Gregory E. Hitzhusen, Fick Gary W. and Richard H. Moore. “Theological and Religious Approaches to Soil Stewardship.” In Principles of Sustainable Soil Management in Agroecosystems. Edited by Rattan Lal and B.A. Stewart. 1st edition (CRC Press, 2013), 298–99.

[6] ראו: דניאל שליט, "אקולוגיה מירושלים", אתר טבע עברי.

[7] רונן לוביץ', "הסביבה והסביבה הדתית," דעות 89 (2019): 18-12.

[8] יונתן זקס, לכבוד השוני: כיצד נוכל למנוע את התנגשות התרבויות? תרגום: צור ארליך (ירושלים: טובי, 2008), 142.

[9] דוב ברקוביץ', געגועי ארץ: שבילים חדשים בגלות הארץ ישראלית (ירושלים: בית אב; ליצירה והתחדשות בתורה, 2008), 141-140.

[10] David Ehrenfeld and Philip Bentley, “Judaism and the Practice of Stewardship.” Judaism 34, no. 3 (1985): 301.