תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

סיפוח, כהניזם וליברליזם: הסיבות לניכור בין יהדות התפוצות וישראל

"אם יש לנו התחייבות של ממש לַקשרים עם יהדות התפוצות עלינו להתייחס באופן רציני לחשש העמוק שלה לעתידה המוסרי של ישראל". דבריו של יוסי קליין הלוי בכנס התפוצות של מקור ראשון
יוסי קליין הלוי הוא עמית מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן. הוא גם חבר בפרויקט iEngage של המכון, ויחד עם אימאם עבדוללה אנטפלי מאוניברסיטת דיוק ומיטל פרידמן ממכון הרטמן, מנהל את תוכנית המכון למנהיגות מוסלמית. קליין הלוי היה עורך עמית של העיתון "ניו רפבליק" בוושינגטון, ומאמריו מתפרסמים בעמודי הדעות של העיתונים המובילים בארצות הברית. בין השנים 2009-2003 היה עמית בכיר במכון "שלם" בירושלים. ליוסי קליין הלוי תואר בוגר בהיסטוריה יהודית מטעם אוניברסיטת

11

אני רוצה להביע את הערכתי ל"מקור ראשון" על היוזמה להעלות את הקשרים של ישראל עם התפוצות לסדר היום הלאומי. עם זאת, עלינו להציג לעצמנו את השאלה: כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת כדי לשמר ולשפר את הקשרים האלה?

כשאנו מדברים על יהדות העולם, אנחנו מדברים בעיקר על יהודי ישראל וצפון אמריקה – ביחד 90 אחוז מהעם היהודי. לכן אמקד את דבריי ביהדות צפון אמריקה. יש לי ביקורת על היהדות הליברלית באמריקה. אבל מכיוון שכרגע אני עומד מולכם, אנשי הימין הישראלי, אתמקד באחריות הישראלית ליחסים בין ישראל לבין יהדות ארה"ב.

הסיבה הראשונה לתחושת הניכור של חלק מיהדות אמריקה כלפי מדינת ישראל היא העובדה שאנחנו שולטים בעם אחר. מצב זה מתנגש חזיתית עם חוש הצדק הבסיסי של יהודים אמריקאים רבים – וסוגיית הצדק עומדת כיום במרכז השיח הליברלי האמריקאי, שלפחות 70 אחוז מיהודי אמריקה שותפים לו.

כבר מאז ימי האינתיפאדה השנייה אני מנסה להסביר ליהודים אמריקאים כיצד רוב הישראלים – כולל ישראלים כמוני, שמזדהים עם המרכז ולא עם הימין – תופשים את הסכנה של "שלום עכשיו", ומדוע השלכותיה הביטחוניות מעוררות פחד עמוק, אפילו באנשי מרכז התומכים עקרונית במדינה פלסטינית. יהודי אמריקה הרי לא יקבעו את מדיניות הביטחון שלנו. בשאלות החיים והמוות, רק אנחנו מחליטים. אבל אם יש לנו התחייבות של ממש לַקשרים עם יהדות התפוצות, עלינו להתייחס באופן רציני לחשש העמוק שלה לעתידה המוסרי של ישראל.

אין דבר המאיים יותר על עתיד היחסים בין ישראל ליהדות אמריקה מהאפשרות שחלקים מיהודה ושומרון יסופחו ללא מתן זכויות אזרח לתושביהם הפלסטינים. עבור יהודים אמריקאים רבים מאוד, זאת תהיה נקודת השבר. ואף על פי כן, בכל דיוני הימין בנושא יוזמת הסיפוח, לא שמעתי ולו פעם אחת את השאלה: אבל איך זה ישפיע על יהדות התפוצות?

מחויבות אמיתית ליחסים של כבוד עם יהדות התפוצות פירושה שיש לקיים לא רק שיח בטחוני ופוליטי, אלא גם שיח מוסרי בשאלת הסיפוח. היא מחייבת התייחסות רצינית לדאגתם של יהודי התפוצות לצדק ולכבוד הבריות, שהם חלק בלתי נפרד משֹיח יהודי.

אם כן: מהי עמדתכם כלפי הפלסטינים? האם אתם ימין בנוסח רובי ריבלין או ימין בנוסח בן גביר?

הגורם השני לַניכּור בקרב יהודי אמריקה הוא שבירת הקונצנזוס לגבי דמוקרטיה בישראל – המעבר ההדרגתי מבּגיניזם לביביזם, האדרָת הזהות היהודית על חשבון הזהות הדמוקרטית, וערעור האתוס והמוסדות של הדמוקרטיה הישראלית. האימוץ של "כהניזם-לייט" על ידי הזרם המרכזי של הימין רק מחריף את הקרע. השאלה של עתיד הדמוקרטיה בישראל מאיימת על היחסים ארוכי הטווח של המדינה לא רק עם יהודים אמריקאים המשתייכים לשמאל, אלא אפילו עם יהודים רבים תומכי איפא"ק. כל עוד ישראל נתפשת כמדינה דמוקרטית, מצליחים רוב היהודים האמריקאים להסתדר עם חילוקי הדעות בינינו. אבל לא כשהדמוקרטיה עצמה נתונה למשא ומתן. מבחינת רוב יהדות אמריקה, כאן עובר הקו האדום.

האם אתם מוכנים לקבל את תהליך הלגיטימציה של הכהניזם, למרות ההשפעה ההרסנית של התהליך הזה על תדמית ישראל בעיני יהודי אמריקה? האם הכדאיות הפוליטית אכן מצדיקה את המחיר?

סוגיה נוספת היא היעדר ההכרה הרשמית בזרמים הלא-אורתודוקסיים בישראל. יהודים אמריקאים תופשים זאת כהשפלה. עוד יותר משהם מרגישים כעס, הם מרגישים פגועים ונבגדים. מבחינתם, הציונות לא קיימה את הבטחתה ליצור מרחב ציבורי שישקף את כּוּליות העם היהודי. האם המחנה הדתי-לאומי מוכן להמשיך ולאפשר לחרדים לטרפד כל ניסיון ממשלתי לכלול את הזרמים הלא-אורתודוקסיים בחיים הציבוריים – החל מוועדת נאמן בשנות ה-90 וכלה במתווה הכותל? או שמא המדיניות שלכם כלפי יהדות התפוצות עדיין מבוססת על מחויבות לעמיוּת יהודית כערך דתי, ערך שלמענו כדאי לשאוף לפשרה?

יהודים ישראלים ויהודים אמריקאים הם שני ציבורים שונים מאוד, ולא במקרה. אנחנו חיים במרחב עוין, ולכן התגובה שלנו לסביבתנו היא תגובה של כוח והרתעה. הם, לעומת זאת, חיים במדינה שמקבלת יהודים ברמה שלא היה לה אח ורע בהיסטוריה, ולכן הם מגיבים לסביבתם בפתיחות ובגמישות. טבעי שיעלו ביחסים בינינו אי-הבנות. אבל אפשר לצמצם את המתחים, בתנאי שאנחנו מוכנים לפעול ממקום של אהבת ישראל אמיתית, הכוללת כבוד הדדי.

את כל הקריירה המקצועית שלי – יותר מזה, את דם לבי – הקדשתי למאמצים לשמור על מערכת היחסים הזאת ועל לכידותה. כשאני אופטימי, אני רואה במשבר הנוכחי הזדמנות להעמקת ההבנה ההדדית בינינו לבין יהדות התפוצות. הסיוט שלי, לעומת זאת, הוא שכל צד ילך ויתרחק אל האינטרסים והעדיפויות שלו – או גרוע מזה, יהפוך לקריקטורה המכוערת ביותר שהצד השני היה עלול להעלות על דעתו: ישראל קשוחה ואטומה שאינה משאירה מקום להתבוננות פנימית מוסרית רצינית, ויהדות אמריקאית מוחלשת ההולכת ומאבדת את מחויבותה לביטחון ישראל.

כדי למנוע תהליך הרה-אסון כזה נדרשת עשייה ממוקדת ורצינית – גם מצד אותם אנשי ימין שמדברים בלהט על אחדות העם היהודי, בעוד המדיניות שהם קובעים מביאה לא פעם לתוצאות הפוכות.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics