מתוך האבל על החיים שנגדעו וחוללו, מתוך הכאב על הקהילות שנחרבו, כשקול דמי אחינו ואחיותינו החטופים זועק אלינו מתחת לאדמה הרוויה בדם, בתפילה ממעמקים לחזרתם של הלוחמים ולרפואתם של הפצועים ובציפיה אין-קץ לברכת השלום.
זוועות שמחת תורה הוכיחו כי הניסיונות להקטין את ה'בעיה הפלסטינית' לאורך שנים ארוכות, להתעלם ממנה ולדחוק אותה לשוליים היו אשליה גדולה. התפיסה כי בידינו 'לחיות עם הסכסוך', 'לנהל' אותו ובמקביל לקיים מדינה משגשגת ובטוחה – נכשלה כישלון חרוץ. במקום להגן עלינו, חומות הבטון, כיפות הברזל וגדרות המתכת שהקמנו הסתירו מעינינו את מה שלא רצינו לראות. הציפייה כי 'קיר הברזל' שהקמנו יגרום לפלסטינים לוויתור על שאיפותיהם הלאומיות, נכזבה. המחשבה כי הנה כבר כרתנו שלום עם מדינות המפרץ ואף ה'גביע הקדוש' – השלום עם סעודיה – עומד בפתח, כל זאת תוך מס שפתיים בהתייחס ל'בעיה' הפלסטינית, הוכחה כעיוורון מוחלט. ה'בעיה' כאן אתנו והיא אינה הולכת לשום מקום. טלטלת ה-7 באוקטובר היא ביטוי נורא ואיום למחיר הכבד של אשליה זו. האתגר הקיומי והערכי שהציבו תושבי הארץ הפלסטינים בפני המפעל הציוני מראשיתו עודנו כאן.
שנים רבות עברו מאז נשא משה דיין את דבריו הכנים, בהספד המפורסם על רועי רוטברג שנפל בנחל עוז בשנת 1956. דבריו לא רק הכירו בתנאי החיים הקשים של הפלסטינים במחנות הפליטים ברצועה אלא גם במקור שנאתם: "מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם". דיין איננו מכחיש את התרחשותה של ה'נכבה' ומניח את הרצח של רועי רוטברג בתוך הקשרו. מסקנתו של דיין היתה שעלינו לעמוד על משמרתנו ולהיות נכונים להגן על חיינו: "זו גזירת דורנו". בינתיים הפלסטינים ממשיכים ויושבים במחנות כבר כמעט שמונים שנה, ה'נכבה' נמשכת מבחינתם, השנאה עומדת בעינה ואף התגברה, פעולות האיבה הגיעו לשיא אכזריותן בזוועות שמחת תורה ו'גזירת דורנו' היא כבר גזירה לדורות, לנו ולהם.
האם מעגל הדמים המתמשך הוא עדיין גזירת דורנו, או שמא יש בידינו לבחור אפשרות אחרת מאשר דרך המלחמה על מוראותיה? דווקא עתה, יותר מאי פעם, מוטל עלינו להתבונן בעיניים מפוכחות במציאות הקשה ולשאול את עצמנו: האם אכן מציאות חיינו היא גזירת גורל ובכוונתנו להשלים עמה או שמא יש בכוחנו לקחת את גורלנו בידינו, לחפש ולמצוא אלטרנטיבה לשפיכות הדמים הרב-דורית? בחינה זו היא חובה מוסרית נעלה שהתשובה לה היא בראש ובראשונה תוצאה של עמדה ערכית ותפיסה מוסרית.
שאלה זו כרוכה באופן עמוק בבסיס הסיפור היהודי ההיסטורי של שיבתנו לציון. סיפור זה הוא מוכוון ייעוד – יהיה זה ייעוד רוחני, חברתי, מוסרי, תרבותי או דתי, יהודי פרטיקולרי או אוניברסלי – שמדינת ישראל אמורה להיות המסגרת למימושו. אנו מבקשים ומצפים לחוות פריחה תרבותית ורוחנית, חברה מוסרית וצודקת, יהדות עשירה ברוח, חירות, ביטחון ושגשוג כלכלי, ועוד. גזירת הגורל של המלחמה חותרת תחת האפשרות להשגת היעדים הללו והשלמה עמה משמעה וויתור על משאלות הלב שבבסיס חזרתנו לציון. במקום לפרוח כמקור השראה של דעת ורוח, של תורה מציון, במקום להיות חברת מופת, ישראל תהיה מצודת השרדות ובית יוצר עולמי של תורות לחימה ואמצעי משחית. אם כן, לשם הכרעה בדילמה אנו חייבים לחזור ולהתבונן אל השאלות הגדולות – מי אנחנו, מה אנו רוצים להיות, מהו ייעודנו והאם ובאיזו דרך אנו מבקשים להגשימו – ולבחון דרכן את מחירי ההשלמה או הבחירה.
עלינו לבחור בין 'לנצח תאכל חרב' לבין חיפוש דרך ל'חיים של שלום'. בין השלמה עם גזירת הגורל לבין בחירה בייעוד. האפשרות האחת היא לכוון את מרצנו ואת יכולותינו להשגת הסדר שייצור מציאות חדשה, כזה שיתן מענה לשאלות המרכזיות שבלב הסכסוך, יעמוד על זכותה של ישראל להתקיים בביטחון, ישקם את חייהם של הפלסטינים, יעניק להם חיים אנושיים מכבדים ויממש את זכותם להגדרה עצמית שמשמעותה הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. הסדר שיאפשר לנו לממש את תקוותינו ההיסטוריות ומאוויינו הלאומיים, התרבותיים והרוחניים, מתוך פשרה עמוקה שמשמעה חלוקת הארץ לשתי מדינות לשני העמים, גם לנו גם להם יהיה.
האפשרות האחרת היא המשך מלחמת ההישרדות מתוך חשש מהאתגר הביטחוני הכרוך בהסדר, חוסר מוכנות למחירים הצפויים שלו וחוסר אמונה שניתן להגיע להסדר שכזה. יותר מכל, כי אנו לא מאמינים – והיום יותר מתמיד – שיש פרטנר פלסטיני לסיום הסכסוך. הבסיס המשותף לכל הטיעונים השונים הללו הוא שאין אנו מאמינים שיש בידינו בחירה כלל ובשל כך אנו משלימים עם גזירת הגורל של המלחמה.
השלמה עם גזירת גורל היא ביטוי של אין ברירה. אך האם כך הדבר? האין אנו מתמסרים לגזירת הגורל בסוגיה הפלסטינית? בסוגיות אחרות של הביטחון הלאומי אנו יוזמים וחותרים לפתרון ולעולם אין אנו טוענים כי קצרה ידינו מלהושיע. הפער העצום בין מידת ההשקעה בביטחון הצבאי לעומת זו שבתחום המדיני מצביע על פסיביות חריגה במיוחד בהתייחס לאפשרויות מדיניות, בוודאי במבחן התשומות. בעוד שמאות אלפי בני אדם עסוקים מידי יום, ראשם ורובם, בצרכי הביטחון שלנו, הרי שאין במדינת ישראל גוף מוסדי אחד, אפילו קטנטן, שתפקידו לחשוב על אופציות מדיניות בהקשר הפלסטיני.
רוב מוחלט של הישראלים חי בתחושה כנה שאנו בעד שלום אך לרצון שכזה צריך להיות ביטוי קונקרטי ופעולה פרואקטיבית וזו נעדרת זה שנים רבות. מהי, אם כן, התשתית הערכית של הפסיביות בבקשת השלום ושל ההתמסרות לגזירת הגורל של המלחמה?
יש הטוענים "ניסינו ולא עלה בידינו". אכן, היו ניסיונות ואלה לא צלחו, והאחריות לכך רובצת לפתחם של הפלסטינים ושלנו כאחד. אולם הניסיונות היו מעטים מידי והנכונות להשלים עם הכשלונות – רבה מידי. האם היינו משלימים עם תשובה כגון "ניסינו ולא עלה בידינו" בהקשר של התמודדות עם איומים אחרים? למשל – לטעון שניסינו למנוע מאיראן להפוך לבעלת נשק גרעיני ועלינו להרים ידים כי לא הצלחנו עד עתה?
הטענה ש"אין פרטנר" – שיש לה על מה לסמוך בשל ניסיונות קודמים – מניחה כי לעשיה או לאי-העשיה שלנו אין השפעה על העמדה הפלסטינית. ולא היא. אם האינטרס שלנו הוא לסיים את הסכסוך עלינו לשאול איך הופכים את הפלסטינים לפרטנר. סקרים חוזרים ונשנים שנערכו בתקופות בהן היה אופק מדיני, הראו תמיכה משמעותית בקידום הסדר בקרב הציבור הפלסטיני. מוטלת עלינו חובה מוסרית מתמדת לחפש באופן פרואקטיבי דרך להסדר ולמנוע את המשך מעגל הדמים. ישראל צריכה לעבוד בזה, והשלמה עם גזירת הגורל היא הפרה של חובה מוסרית זו.
צודקים הטוענים כי השלום עלול להביא עמו סיכונים רבים. רבים רואים בטבח הנורא שהתרחש ב 7 באוקטובר הוכחה לטענה זו, הגם שהזוועות שחווינו לא ארעו במציאות של הסדר אלא בעת 'ניהול הסכסוך'. הפחד הנורא שנפל על רבים, ובצדק נפל, מכוון את הלב לכך שאסור לקחת סיכונים. אך האם בדרך המלחמה על קורבנותיה אין סיכונים? מה מאפשר לנו לנרמל את סיכוני המלחמה בעוד אנו דוחים מכל וכל את סיכוני השלום? האם לא עדיפים סיכויי השלום על סיכוניו? מטרתו של תהליך מדיני היא לשים קץ לשפיכות הדמים. טענתי היא שההעדפה להתמודד עם מוראות המלחמה על פני התמודדות עם סיכוני השלום, היא בחירה ערכית.
ההשלמה עם גזירת הגורל משמעה המשך ניהול הסכסוך והמשך השליטה בפלסטינים. היא גוררת עמה אתגרים מוסריים כבדים ושאלות ערכיות, הן מעצם שלילת זכויותיהם של הפלסטינים והן בהקשר של חיי היומיום שלהם. מציאות הסכסוך הופכת אותנו לקהי-לב, ו'לחיות עם הסכסוך' משמעו הפנמת האלימות, קהות הלב והעיוורון אל תוכנו.
בימי מלחמה כמו זו שאנו חווים כעת, האתגרים המוסריים עצומים לאין ערוך, גם אם המלחמה צודקת. אין מלחמה שאין בה אתגרים מוסריים, עובדה זו היא ממהותה של מלחמה. אולם השאלה איננה אם אנו עומדים בכללי המשפט הבינלאומי או לא; אם אנו מבקשים לקיים חברה מוסרית מוטלת עלינו החובה לבחון כל יום ויום, בכנות וביושר, אם יש אלטרנטיבה לדרך המלחמה לשם הבטחת ביטחוננו. הנכונות או האי-נכונות לבחון בחינה זו מידי יום ביומו היא הכרעה ערכית.
ישנן עמדות אחרות הנשמעות במרחב השיח הציבורי שיש להתייחס אליהן מהבחינה הערכית, הגם שהן אינן מוגדרות באמצעות הדילמה שהצבנו. הראשונה שבהן היא המחשבה שיש לנו אפשרות נוספת: הכרעת הסכסוך באמצעות עוד ועוד כוח. זוהי הצעה למלחמת חורמה בפלסטינים, עוצמתית אף יותר מן המלחמה הנוכחית ומן הקודמות לה, במחשבה שיום אחד הפלסטינים יניפו דגל לבן, יוותרו על השאיפות הלאומיות שלהם וישלימו עם העליונות היהודית במרחב. מתוך עמדה זו צומחות הצעות שמעצימות את הסכסוך עוד יותר: סיפוח השטחים; הגדרת תחום מושב לפלסטינים; הנצחת הפגיעה בזכויותיהם והעמקתה; הריגתם או גירושם של המתקוממים; והצעות נוספות המעמיקות את חווית הנכבה ומגבירות את האיבה, כיום – הגליית תושבי עזה ושיבה לגוש קטיף. אולם מה שמוצע כאן אינו רק ניסיון להכריע את הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים עם יותר שנאה וכאב, עם עוד דם ואש ותמרות עשן, אלא איום ממשי על עולמנו המוסרי, שכן אין דרך להכריע מלחמה שכזו אלא באיבוד צלם האנוש שלנו. גם תוצאתה של מלחמה כזו – הכרעת הסכסוך תוך הנצחת העוול – אינה מוסרית.
אולם מעבר לאתגר המוסרי, יש להכיר בכך כי דרך זו אינה באמת הכרעה אלא המשך ניהול הסכסוך בעוד יותר כוח, בעוד יותר דיכוי, תוך בידוד מדיני. במובן זה, תכנית הכרעה כזו איננה השלמה עם גזירת הגורל אלא בחירה רצונית בה. המקדמים אותה מעדיפים את ישראל כמדינת מבצר, הם רואים ערך בהיות עם ישראל 'עם לבדד ישכון', לא רק פיזית, אלא בראש ובראשונה רוחנית ותרבותית.
תפיסה נוספת שהדילמה בין השלמה עם הגזירה לבין הבחירה בייעוד אינה מציגה, היא זו המציעה תמונת סיום משיחית לכלל התהליכים המתרחשים סביבנו, מתוך תפיסת עולם דתית-גאולית. תמונה זו כוללת ניצחון מוחלט במלחמה עם הפלסטינים, ארץ ישראל כולה לעם ישראל, ללא פלסטינים, וכמובן השראת שכינה וגאולה שלמה. מובן שלאפשרות לבחור בדרך הפשרה אין מקום בתמונת הגאולה בשל מחיריה: חלוקת הארץ. זו איננה אופציה, שכן היא עומדת בניגוד גמור לתמונת הסיום של הגאולה. לטעמם של בעלי עמדה זו, האחריות העליונה על השגת תמונת הניצחון הגאולי ועל מחיריה היא של הקב"ה, מה שפוטר אותם מעיצוב עמדה מוסרית וערכית כלפי הריאליה, ובוודאי מניהולה על בסיס שיקולים ריאל-פוליטיים.
אולם לשם הבטחת קיומה של מדינת ישראל אנו חייבים לפעול בתוך הריאליה. המחוייבות הראשונה שלנו היא כלפי העם היושב בציון ולא כלפי עמדה דתית או גאולית כלשהי. העמדת מדינת ישראל ובטחונה בהקשר של היסטוריה קדושה מסכנת את עתידה, והיא משקפת חוסר אחריות משווע כלפי הזכות שנפלה בחלקו של העם היהודי לשוב אל ההיסטוריה בדורות האחרונים.
הניתוח האנליטי של מגוון העמדות השונות – השלמה עם גזירת הגורל, השאיפה להכרעת הסכסוך בכוח, ראייתו בפרספקטיבה של גאולה והחתירה לסיום הסכסוך בדרכי שלום – אינו משקף את מורכבות העמדות השונות שבחברה הישראלית. המציאות האנושית מורכבת יותר, ואנו מוצאים בה שילובים של עמדות שונות. אך בסופו של יום, תורף הדילמה הוא השאלה האם אנו משלימים עם גזירת הגורל של המלחמה עם הפלסטינים לדורות, ומשקיעים את כל יכולותינו ומשאבינו בהתמודדות עמה, או שאנו מסרבים להשלים עמה ופועלים במלוא כוחותינו להעביר את רוע הגזירה, במטרה לעצב את המציאות שסביבנו כך שנזכה יום אחד לברכת השלום ונוכל להפנות את מבטנו אל שאלות הייעוד ולא רק אל מאמץ ההישרדות. זוהי הדילמה העיקרית וההכרעה בה, בעומקה, איננה רק תוצאה של ניתוח ריאלי מדיני וביטחוני אלא בראש ובראשונה הכרעה ערכית.
דרכנו אל השלום לא צלחה עד עתה. הטלטלה הענקית שחווינו בשמחת תורה, על הפחדים ותחושת השבר שהביאה עמה, מרחיקה לכאורה את אפשרות ההסדר לימים רחוקים. אולם האם מתוך השבר הגדול יכולה להבליח תקווה? המציאות הגאו-פוליטית השתנתה בעקבות מוראות ה-7 לאוקטובר. המדינות השכנות לנו, שגם הן ראו בסכסוך הישראלי-פלסטיני עניין שולי שצריך לשלם עבורו מס שפתיים בלבד, הבינו שהסכסוך מערער את היציבות האזורית. כוחות מרכזיים בקהילה הבינלאומית – ארצות הברית, האיחוד האירופי וגורמים נוספים שראו בסכסוך עניין מקומי שצריך להיפתר אך נרתעו מלפעול באופן ממשי לשם כך – הבינו שהוא מערער את היציבות העולמית. כל הגורמים האזורים והבינלאומיים הרלבנטיים מוכנים, יותר מאי פעם, להפשיל שרוולים, לשלוח ידיים אל אש הסכסוך ולפעול למען פתרונו.
צריך לקרוא בקול גדול: יש לנו אלטרנטיבה. מתגבשת הצעה להסדר אזורי להקמת ברית מדינות מתונות במזרח התיכון כנגד איומי איראן תומכיה ושלוחיה, נורמליזציה של היחסים בין ישראל למדינות ערביות נוספות ובתוך כך פתרון הסכסוך, בגיבוי בינלאומי נרחב עם ערבויות בטחוניות מקיפות. לשם כך אנו נדרשים להסכים לפתרון שתי המדינות לשני עמים בכפוף למשא ומתן בינינו לבין הפלסטינים על פרטיו ואופן יישומו.
המשמעות האסטרטגית לישראל – מבחינה ביטחונית, מדינית וכלכלית – היא עצומה. ביטחון לאומי אינו מתמצה במלחמה נגד טרור. בריתות, שיתופי פעולה, גיבוי בינלאומי וערבויות, תורמות לביטחון הלאומי לאין ערוך, כפי שראינו בליל הטילים שנורו מאיראן. הבנה מעמיקה של משקלם תומכת בחיפוש דרך הסדרית לשינוי פני המציאות הקשה.
היתרונות לישראל ולעתידה ברורים אך יש לכך מחיר. כמו ב-1947, ערב תוכנית החלוקה – אז למען הקמתה של מדינת ישראל והיום למען המשך קיומה כמדינת לאום יהודית, דמוקרטית, מוסרית ובטוחה – אנו מתבקשים להכריע בין קבלת חלק מארץ ישראל, כהכרעה ריאל-פוליטית בתוך ההיסטוריה, לבין סירוב לחלוקה מתוך רצף תפיסות גאוליות או בשם תפיסה צרה של מושג הביטחון. הפלסטינים, שדחו את תכנית החלוקה בעבר, משלמים מחיר כבד ביותר עד היום ואילו אנחנו, שאימצנו אותה, מימשנו את זכויותינו והקמנו מדינה משגשגת, על אף המחירים שהיו בדרך.
האם יעמוד לנו הכוח לאשר מחדש את החלוקה או שמא זאת הפעם אנחנו נדחה אותה? זו, במלוא חדותה, הדילמה שהחברה הישראלית ניצבת בפניה כעת. זו אינה רק שאלה פוליטית אלא בראש ובראשונה שאלה ערכית ומוסרית: מי אנחנו, מה ייעודנו ומה אנו רוצים להגשים.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
