הראי"ה קוק כתב כבר לפני כ-100 שנה על שלושת הכוחות הנאבקים ביניהם בתוך העם היהודי: הדתי הלאומי, והאוניברסלי. למעשה, אלה כוחות שנאבקים ביניהם בכל אומה, ובקרב האנושות כולה. ברוח השאלה מתנועת הנוער: מה אתה יותר – יהודי, ישראלי, או אדם?
עד מלחמת יום הכיפורים שלט בישראל האתוס הלאומי: הישראליות. היא היתה האתוס שעיצב כאן, כמעט בלעדית, את הסמלים של חצי היובל הראשון – הדגל, הצבא, הקיבוצים, ריקודי העם – וגם את הערכים של אותן שנים: סולידריות, מסירות למען הכלל, וגם לא מעט חוצפה ומקוריות שהפכו גם ליהירות. לא כולם כמובן פעלו לפי כללי הישראליות, אבל הדומיננטיות שלה היתה כל כך גדולה ועמוקה, שהיוצאים מן השורה הרגישו חריגים, לעתים אפילו אשמה, ובכל אופן בוקרו וגונו על-ידי הכלל.
משבר יום כיפור טרף את הקלפים. פתאום היה נראה שלא רק הנהגה ספציפית כשלה כשלון ספציפי, אלא שכל הנחות היסוד התבדו, ואין לישראל תקנה אם לא תשנה את האתוס הדומיננטי שלה. כאן התחיל השבר: האליטה הדתית פנתה ימינה, פוליטית וגם רוחנית, והחלה לחשוב שרק העוגן הדתי-גאולתי הוא שיושיע את ישראל. שם החל התהליך של נטישת 'הברית ההיסטורית' של הציונות הדתית לא רק עם תנועת העבודה, אלא בהדרגה עם האליטה החילונית כולה, והעדפת הברית עם העולם החרדי. האליטה החילונית, מנגד, פנתה שמאלה, פוליטית וגם רוחנית, והחלה לאמץ בהדרגה את האתוס המערבי-ליברלי. השמאל כבר פחות קרא לעצמו 'ציוני' ויותר 'ליברלי', וממילא גם בעלי הברית שלו היו פחות אנשי הציונות הדתית ויותר החוגים 'המתקדמים' במערב, ובהמשך גם הציבור הערבי בישראל.
התהליך הדו-קוטבי הזה יצר הסלמה מובנית במערכת היחסים בחברה הישראלית. אם האתוס הלאומי איחד אותנו, הרי ההיפרדות לאתוס דתי ואתוס ליברלי הלכו וקיטבו בינינו, שלב אחרי שלב, בהקצנה הדדית: ככל שאלה הקצינו ימינה, האחרים הקצינו שמאלה, וממילא גרמו לעוד שלב של הקצנה הדדית, וחוזר חלילה, וממש לא משנה מי בדיוק ירה את הירייה הראשונה בתהליך ההרסני הזה. כך הגענו לשיא הקיטוב של השנה האחרונה, כשכל מחנה משוכנע שויתור כלשהו ליריב הוא מדרון חלקלק שיוביל את המדינה כולה לאסון, ולכן, אסור למצמץ, גם אם כולנו נצא מופסדים.
לא במקרה, אמרו ההיסטוריונים, קורים תהליכים כאלה בדור הרביעי לתקומתן של מדינות. אלה 'צרות של עשירים': עצם הקיום הלאומי, 'ברית הגורל', כבר נראה מובטח; עכשיו אפשר להתכתש על הייעוד. ואז – הטוויסט בעלילה: האויב מנצל את הכאוס כדי להכות מכה איומה, מבחינתו מכה ניצחת, ולפתע האתוס הלאומי וברית הגורל חוזרים במלוא העוצמה. ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, לא רק נלחמים זה לצד זה; גם מחבקים זה את זה. אנשים שהיו מוכנים למנוע מיהודים דתיים להתפלל תפילת יום כיפור אם תהיה זו תפילה נפרדת, הכשירו כעבור שבועיים את המטבח כדי לאפשר ללוחמים דתיים לאכול גם מתוצרתם.
המעגל ההרסני שנפתח במלחמת יום כיפור אולי נסגר עכשיו, בדיוק 50 שנה אחרי, ואיתו ההבנה שזהות דתית או ליברלית, כתפישות ייעוד שונות, משניות לעצם הקיום, לגורל המשותף. ופתאום מתברר שהאתוס הלאומי, הפעולה המשותפת למען הקיום, סוחפים לא רק המוני צעירים חרדים, אלא גם לא מעט ערבים, שרוצים גם הם להיות חלק מן היחד המשותף.
מדברים עכשיו הרבה על האיסור לשכוח, גם בשש אחרי המלחמה, את הלקח הבטחוני (לא להסכים עוד 'להכיל' מתקפות בהדרגה גוברת כנגד המדינה), ואת הלקח המדיני (לא יהיה שום הסדר שלא יישען על פרטנרים שיש להם עניין אמיתי בשלום, ועל הסדרי בטחון חד-משמעיים). חשוב מאוד לזכור גם את הלקח החברתי-פנימי: ברית הגורל קודמת לברית הייעוד. האתוס של הנאמנות לזהות היהודית והאתוס של כבוד האדם הם שני אתוסים ראויים מאוד לקידום. אבל, לעולם, לעולם, אסור להם לסכן את עצם הקיום: לא סיכון בטחוני בהזיות משיחיות דתיות, או בעקרונות ליברליים מנותקי מציאות, וגם לא סיכון של עצם היחד הלאומי, בהצבת עמדות קיצוניות מדי מכיוון כזה או אחר. ועוד עניין חשוב: 21% של ערביי ישראל לא יילכו לשום מקום. אם לא נמצא דרך לשלב אותם בתוך האתוס הישראלי, הם יעדיפו אתוס קולקטיבי מסוג אחר: פלסטיני, פאן-ערבי, או אסלאמיסטי. זה בנפשנו.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
