בית המשפט המאשר לרשויות לבדוק את מניעי המתגייר נעשה, כביכול, לזרועה הארוכה של ההלכה. כנראה סבר שמניעי המתגייר רלוונטיים להליך הגיור, והניח שבידו יש כלים משוכללים יותר מאלה שבידי בית הדין המגייר לבחינת מניעי המתגייר – בדיקת כנות הגיור. בית המשפט בונה את חידושו בשני שלבים: הראשון גיור ב"קהילה מוכרת", השני גיור לצורך מרשם האוכלוסין. בכך הוא יוצר שני סוגי יהודים: יהודי אידאלי ויהודי ריאלי. יהודי אידאלי הוא מי שהשתייכותו לעם היהודי מבטאת רצון מוחלט ובלעדי להשתייכות זאת. האידאליות היהודית מוטלת על המצטרף לעם היהודי, אבל לא על מי שנולד יהודי. בכך יוצר בית המשפט שני מסלולי השתייכות לעם היהודי: יהדות של מי שנולד יהודי ויהדות של מי שהמערכת המשפטית מכירה בו כיהודי, בלא תלות במעמדו על פי ההלכה. אין לך אבסורד גדול מזה.
כפי שראינו, חכמי ההלכה נחלקו בשאלה: האם מניעי הגיור רלוונטיים לקבלה לגיור על ידי בית דין. אבל לא העלו על דעתם שמי שגויר בבית דין כדת וכדין ייחשב כלא יהודי. בפרקים הבאים נלמד שבעידן המודרני היו מחכמי ההלכה שסברו שקבלת מצוות כהתחייבות לשמירת מצוות מעכבת לעניין גיור. ואולם גם חכמים אלה, בדרך כלל, לא הסיקו שגיור הפיך ומי שאינו שומר מצוות לאחר גיורו אינו יהודי.
נחזור על כמה מקורות שאותם למדנו: בתלמוד נאמר: "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" (יבמות מז, ע"ב, ובמקבילות). גירות היא שינוי סטטוס בלתי הפיך. ההבדל היחיד בין יהודי שנולד לגר שנתגייר רלוונטי רק לשאלות הקשורות ביוחסין בלבד. מבחינה הלכתית הגר אינו מתייחס אל הוריו הטבעיים. ראינו שעמדה זו התקבלה להלכה. כך קבע הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה, פרק יג, הלכה יז):
גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות ה"ז גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואע"פ שנגלה סודן
עמדת הרמב"ם נפסקה גם בשולחן ערוך (יורה דעה רסח, יב), והפכה ליסוד מוסד בהלכה. ההלכה הרווחת קובעת שלכתחילה על בית דין לבדוק את מניעי המתגייר. אבל בדיעבד, מרגע שאדם עבר גיור, הריהו כישראל לכל דבר ועניין. הקביעה "טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו" מבטאת את סופיות התהליך. הרב אברהם יצחק הכהן קוק מדגיש:
כולם גרים הם ואפילו איש שנתגייר לשם אשה. ומה שהצריך הרמב"ם להמתין עד שתתברר צדקתם, יש לומר שזהו רק לעניין שיהיה נאמן על האיסורים כישראל, אבל לא לקולא להחזיקו כגוי.
מניתוח זה עולה כי לפני בית המשפט פתוחות רק שתי אפשריות: האחת, לסלק את ההרשאה המוקנית למשרד הפנים לבדוק את מניעי המתגייר ולסמוך על בתי הדין המוסמכים לגייר. השנייה, לפרש את ההרשאה באופן שיהלום את השימוש הלגיטימי במונח "בדיקת כנות מניעי המתגייר". הפירוש היחיד הסביר מחייב הקשבה למתגייר כדי ללמוד ממנו אם בעת הגיור היה מודע למעשהו ולהשלכות שיש לגיורו. שימוש זה הולם הן את מושג הכנות הרלוונטי, והן את המערכת ההלכתית. ברור כי בירור תודעת המתגייר אינו יכול להיעשות על ידי רשויות המדינה, מהטעמים שעליהם עמדנו בפרקים הקודמים. רק בית הדין המגייר, האמון על כך על פי ההלכה רשאי לעסוק בבדיקה זו. אין רשות אזרחית שמעבר לרשות ההלכתית המוסמכת לגייר. הזמן בו תודעה זו אמורה להיבדק היא בעת הגיור עצמו, ולא אחריו, ובוודאי לא על ידי רשות אזרחית. בדיקת מניעים בדין הישראלי מתייחסת רק לדין הפלילי. גר אינו מועמד להיות עבריין!
יש להניח כי בית המשפט פעל כפי שפעל לנוכח הגירה של זרים ורצונו לשמור על האופי הלאומי של היהודים בישראל. דת ישראל היא חלק מהמורשת הלאומית של העם היהודי. מורשת זאת לא מחייבת יצירת נורמות דתיות בישראל. מדינת ישראל היא מדינה יהודית אבל לא מדינת הלכה. היא לא הוסמכה על ידי העם היהודי ליצור עם יהודי חדש. היא אינה מוסמכת לשלול רכיב מרכזי במורשת העם היהודי מאז ומעולם, הרלוונטי לצירוף העם היהודי. רק העם היהודי רשאי לעשות זאת. כל הבא בשערי העם היהודי בהתאם למקובל מוזמן להצטרף אליו על ידי טקס גיור. על רשויות המדינה להכיר בכך ולא להשתמש בגיור כמנגנון למחויבות יהודית לאומית-ישראלית, שדבר אין לו עם מורשת הם היהודי.
בית המשפט פועל כדרך שחלקים מסוימים בקהילה החרדית פועלים: אלה גם אלה מניחים שהמונח 'עם יהודי' מציין קהילת אמונה מסוימת. בעיני החרדים זו קהילת האמונה החרדית, בעיני בית המשפט הקהילה הלאומית המדומיינת. מורשת ישראל דוחה את שתי הגישות הקיצוניות הללו.
