פרק סו: הגיור כטקסט גופני – על מילה וטבילה בגיור, חלק א
בפרק הקודם עקבנו אחר מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע בשאלה: מהו הרכיב העיקרי בגיור: מילה או טבילה. מחלוקת זאת מצויה גם בקרב תנאים אחרים, וכך מצינו:
הרי שבא ואמר: 'מלתי ולא טבלתי', מטבילין אותו, ומה בכך; דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: אין מטבילין אותו. לפיכך מטבילין גר בשבת דברי רבי יהודה, ורבי יוסי אומר: אין מטבילין (יבמות מו, ע"ב).
מניתוח פשוטה של ברייתא זאת עולה שרבי יהודה סבור כי מילה היא עיקר הגיור והטבילה היא רכיב משני. לפיכך אפשר גם לטבול בשבת, שכן הטבילה אינה תיקון הגר, שהרי כבר התגייר. נוכל לפרש ברייתא זו גם באופן הבא. הגר מתגייר על ידי ברית המילה והמצווה הראשונה המוטלת עליו היא טבילה, לפיכך הגר יכול לטבול בשבת. לעומת זאת רבי יוסי סבור כי עיקר הגיור הוא טבילה, ולפיכך אין מטבילין את הגר בשבת, שכן "טבילתו תקנתו", כלשון רש"י.
ברם, התלמוד בחר לפרש ברייתא זו בדרך אחרת, ודוחה את הפרשנות הפשוטה:
אמר מר לפיכך מטבילין גר בשבת פשיטא כיון דא"ר יהודה בחדא סגיא היכא דמל לפנינו מטבילין מאי לפיכך מהו דתימא לרבי יהודה טבילה עיקר וטבילה בשבת לא דקא מתקן גברא קמ"ל דר' יהודה או הא או הא (שם)
לפי דברי התלמוד רבי יהודה לא אמר שמילה היא עיקר הגיור, עמדתו אינה חוזרת על דברי רבי אליעזר, ולדעתו גיור מתחולל על ידי מילה או על ידי טבילה. כל אחד משני הרכיבים לבדו מחולל את הגיור. לכאורה, פירוש זה אינו הולם את דברי הברייתא שצוטטה לעיל המדברת במפורש על כך שלפי רבי יהודה מילה עצמה היא עיקר הגיור. ברם, אפשר לשער כי התלמוד מתייחס להיגד של רבי יהודה, שאינו לפנינו – "כיון דאמר יהודה בחדא סגיא". משמע, התלמוד מתייחס למסורת אחרת של רבי יהודה שלפיה גיור מתחולל על ידי אחד משני הרכיבים: "הא או הא".
בהתאם לפרשנות זו לדברי רבי יהודה, גם דברי רבי יוסי מתפרשים מחדש:
בעי ר' יוסי אומר אין מטבילין פשיטא דכיון דאמר רבי יוסי תרתי בעינן תקוני גברא בשבת לא מתקנינן מהו דתימא לר' יוסי מילה עיקר והתם הוא דלא הואי מילה בפנינו אבל היכא דהויא מילה בפנינו אימא ליטבל זה בשבתא קמ"ל דרבי יוסי תרתי
לפי פירוש זה רבי יוסי מאשר את העמדה ההלכתית הרווחת שלפיה מילה וטבילה כאחד הם רכיבי הגיור ההכרחיים.
מניתוח זה עולה כי המסורת התלמודית מכירה שלוש מסורות ביחס לתנאים ההכרחיים לגיור: לפי הראשונה, טבילה לבדה מספיקה להפוך נוכרי ליהודי. לפי השנייה, מילה או טבילה מספיקות כל אחת בפני עצמה. לפי התפיסה השלישית שהתלמוד מאמץ אותה להלכה, תקפות של גיור במילה ובטבילה גם יחד, בלשון התלמוד: "ש"מ אינו גר עד שימול ויטבול" (שם).
ההלכה התלמודית קובעת גם שגיור צריך בית דין: "אמר רבי חייא בר אבא גר צריך שלשה, משפט כתיב ביה (שם). לא אכנס כאן לדיון בסוגיית בית הדין בכך עסקנו בפרקים קודמים. לענייננו, השאלה שנותרת פתוחה היא באיזה שלב נחוצה נוכחות בית דין. התלמוד מנסח את עמדתו סביב שאלה ביחס ל"גר שמח ולא טבל" והתשובה היא: "שהי כאן עד למחר ונטבילך". משמע נוכחות בית דין נחוצה בטבילה, אבל לא בהכרח במילה. מניתוח זה עולה כי גם אם מילה וטבילה הם יסודות הכרחיים בטקס הגיור, הרגע המכונן הוא הטבילה. בלשון הברייתא: "טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו " (יבמות מז, ע"ב). לפי פשוטם של דברים הטבילה היא סיום התהליך לפיכך רק משטבל הגר אחר ברית המילה הוא נעשה לישראל, ושינוי הסטאטוס הושלם. קו הסיום של הליך ההצטרפות לעם ישראל הוא הטבילה, בה אין הבחנה בין גברים לנשים. הטבילה היא רגע בו הגוי נולד כישראל. לפיכך ברגע זה נדרשת נוכחות בית הדין.
טבילת גרים אינה דומה לחובת הטבילה הרגילה. הברייתא קובעת: "ובמקום שנדה טובלת […] שם גר ועבד משוחרר טובלים". על כך כותב רש"י: "ואע"פ שאין טבילתו משום טומאה וטהרה, כשאר טבילות" (רש"י, יבמות מז, ע"ב). הטבילה היא "לעילויה מגויותו" [=להעלות את הנוכרי מגויותו] (שערי צדק, חלק ג, שער ו, סימן ח; ראו גם תשובות הרשב"א, חלק ה, סימן סו). טבילה, מדמה בצורה מטאפורית אפוא את היציאה מהרחם שבעקבותיו הגוי נעשה ליהודי.
