בפרק הקודם ניתחנו את המחלוקת בדבר אחריותו של בית הדין לגיור. ראוי לציין שחלק מהפונים לגיור הם זוגות מעורבים. בהקשר זה יש להבחין בין מצב שבן הזוג הוא הנוכרי לבין מצב שבת הזוג נוכרייה. במקרה הראשון האישה וילדיה יהודים. במקרה השני האשה וילדיה נוכרים.
נפתח את הדיון במצב בו האישה יהודייה. פוסקים רבים סבורים שיש לגייר את הגבר. הרב דוד צבי הופמן כותב:
והנה בנידון דין, דכבר נשא [הנכרי את] היהודית בדיניהם, והיא כבר הפקירה עצמה לו, ומעוברת ממנו, דבר ברור שתנשא לו אף שלא יתגייר […] [היות שמדובר] באיסור דאורייתא, דיהודיה לגוי אסורה מדאורייתא […] ואם כן טוב שנקבלנו משתנשא לו באיסור. ואי קשיא: הא "אין אומרין לו לאדם חטא בשביל שיזכה חברך". ואיך יעשה בית דין האיסור, שיקבלו גר שלא נתגייר לשם שמיים, כדי להציל את האשה מאיסור גדול מזה, שכל ימיה באיסור. הא היא פשעה בדבר?! על זה יש לומר: חדא, דאף על גב דתחילתה בפשיעה דהפקירה עצמה לנכרי, מכל מקום סופה באונס, דכיון דהיא מעוברת ממנו אינה יכולה לסבול שלא להינשא לו, ומתיראת ששום אדם לא ישאנה מעתה, ותצטרך לישב גלמודה כל ימיה […]. ועוד, דאם תינשא לגוי, גם זרעה שמצד הדין הם יהודים גמורים, יהיו נמשכים אחר אביהם לגויותו ויהיו פושעים. ואלה הצאן מה חטאו? ועל כן, טוב שיעשו בית הדין איסור זוטא, לקבל את הגר.
תשובת הרב הופמן היא אבן דרך בהבנת דרכה של ההלכה. נמעני ההלכה אינם יהודים אידאליים בלבד. ההלכה מופנית אל כל בית ישראל כולל חוטאים. פניה של ההלכה הם אל המציאות הממשית, שאותה היא רוצה לתקן ולשכלל. ההלכה מחויבות למציאות כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכי השרת.
הרב סולובייצ'יק במסה הידועה "איש ההלכה" ובכתביו האחרים תיאר את ההלכה כמערכת אידאלית שדבר אין לה עם המציאות הנתונה. ברם, תיאור זה הולם את לימוד ההלכה בישיבה הליטאית בעיקר זו המושפעת ממסורת בית בריסק; היא אינה מתארת את עולם הישיבה הספרדית המסורתית, בה לימוד התורה מכוון אל המציאות הריאלית. יתר על כן, תיאורו אינו הולם את דמותו של איש ההלכה העוסק בדם שפיר ושליה. פוסק הלכה, מתמודד עם המציאות הריאלית ורוצה לתקנה ככל האפשר.
הרמב"ם הבחין היטב בין קביעותיו ההלכתיות במשנה תורה, הקובעות את הרצוי לבין פסיקותיו המעשיות. תשובתו המרכזית בעניין הגיור, בה עסקנו בהרחבה בפרקים הקודמים (תשובות הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימן ריא), מנסחת את עקרונות היסוד של ההלכה – בחירה ברע במיעוטו ולא בהכרח פסיקה על פי ההלכה האידיאלית.
הרד"צ הופמן מאמץ עמדה יסודית זו במכלול פסיקותיו ההלכתיות, והיא מנחה אותו גם בנדון שלפנינו. האישה היהודייה חיה זה מכבר עם נוכרי ולא תעזבנו גם אם בית הדין לא יגיירו. לפני ההלכה פתוחים שני מסלולים: להתנער מהמחויבות לאשה החוטאת או לתקן את מצבה כדי לקרבה אל הדרישה ההלכתית. הרד"צ הופמן בחר במסלול השני. רגישותו למציאות האנושית מובילה אותו להתחשב לא רק במצבה של האישה אלא גם במצבם של ילדיה. הוא הבין היטב כי ילדים שיגדלו בבית שהאב אינו יהודי יושפעו ממנו, ויש סכנה שיטו מדרך התורה ועל ההלכה למנוע זאת.
בניגוד לרב ברייש, שבעמדתו עסקנו בפרק הקודם, הוא אינו קובע נחרצות כי הילדים בהכרח יסטו מדרך התורה. ניסוחו מעודן: הילדים "ימשכו אחר אביהם לגויותו ויהיו פושעים". קביעה זו אינה חוטאת בדטרמיניזם, ואינה שוללת חירות ותיקון; היא הצבעה על הסכנה והחשש לזהותם העתידית של הילדים. ההלכה חייבת להתמודד עם מציאות זו, גם אם הדבר כרוך ב"איסורא זוטא" של קבלת הנוכרי לגיור.
אכן, אם יש איסור בקבלת גר שמניעיו אינם לשם שמיים, אזי איסור זה הוא לא יותר מאשר אסור מדרבנן: ו"מותר לעשות איסור מדרבנן כדי להציל ישראל מלעשות בתמידות איסור חמור, אף דפשע" (הרב שלמה יהודה טבק, שו"ת תשורת ש"י, מהדורא תנינא, סימן ג). בהקשר זה נבחין בהמשך הדיון בין ההנחה שבמעשה בית הדין יש צד איסור כלשהו, לביו ההנחה שלפיה במצבים מסוימים יש לפעול להשגת הרע במיעוטו, שלפיו אין בגיור של גרים מעין אלה איסור כלל ועיקר, "ושעת הדחק כדיעבד דמי".
