אחד השיקולים המרכזיים לקבל גרים לגיור הוא הדאגה לעתיד הקהילה היהודית. נישואי תערובת הן תופעה נרחבת בעם היהודי. שאלת המפתח היא: האם על בית הדין לעמוד בפרץ או שמא עליו להתגונן ולומר כי הוא אינו אחראי לתוצאות המחדל עקב נעילת השערים, ופנייה של גרים לבתי דין שאינם מחויבים לתורה ומצוות. חומרתה של שאלה זו ברורה: בעולם ובישראל פועלים בתי-דין לגיור שחלקם אינו מחויב לסטנדרטים ההלכתיים של ההלכה, וגיורם תקף בעולם ובישראל. אכן פוסקי הלכה רבים התמודדו עם האתגר וקבעו שלנוכח מציאות זאת יש לגייר. כך כותב הרב מרדכי הלוי הורוויץ, ביחס לגיור תינוק שאביו יהודי ואימו נוכרייה:
אם הבית דין יאמרו שלא למולו, או יאמרו לא איסור ולא היתר, בלי ספק אף בלא רשות בית דין יימצאו מוהלים הרבה, ויותר, אשר ימולו את התינוק […] ואז יגדל הילד הנימול בלא טבילה ובלא גרות כלל, ונמצא אתה מכשילו ומכשיל את הרבים שיהיה בעיני העולם ובעיני עצמו ישראל גמור. ואם יתנהד במצוות – יהיה בחזקת ישראל כשר, ויהיה עד לעדות קידושין וכדומה, ויקדש בת ישראל […] ועל כן 'ניחא ליה לחבר לעשות איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבר (שו"ת מהט הלוי, סימן נד. המשפט האחרון הוא ציטוט מתוך דברי הר שלמה קלוגר, שו"ת טוב טעם ודעת, יורה דעה רסד. מקור הביטוי עירובין לח, ע"ב)
