הקביעה המשפטית, שלפיה מוסמכת רשות מדינתית לבדוק את כנות מניעי המתגייר כתנאי להענקת אזרחות ישראלית, מחייבת דיון ביקורתי. בפרקים הבאים אדון בכך ואתמקד בניתוח של שני מושגי המפתח: "כנות" ו"מניעי המתגייר", הרלוונטיים בשיח הפוליטי-תרבותי והיהודי
למונח כנות יש היסטוריה ארוכה. כפי שהראה טרילינג (Lionel Trilling, Sincerity and Authenticity, Cambridge, 1972 ). המונח sincere' היינו כנות משמעו "טהור" או "נקי", כך למשל יין סומן כ sincere wine". בהדרגה, במאות ה-17 – 18, נעשה שימוש במונח זה ביחס לבני-אדם. בעידן זה עברה החברה מתפיסת עולם אורגנית, שלפיה החברה היא אחדות אחת, לתפיסה שלפיה החברה האנושית היא אוסף של יחידים. חברה היא יצירה מלאכותית-תרבותית -חברתית ולא חלק מהנתון הטבעי. התפתחות זו הולידה את ההבחנה בין "הפנימיות" של האדם או המרחב הפנימי של חייו לבין המופעים "החיצוניים" של חיי האדם. ההכרה באינדיבידואליות ובשונות יצאה לדרכה, ועמה גם שאלת היחס בין הפנימיות האינדיבידואלית לבין המיקום של האדם בחברה (לעניין זה ראו Charles Taylor, Sources of The Self. The Making of The Modern Identity, Cambridge 1989; Idem, The Ethics of Authenticity, Cambridge, 1991)
במסגרת מתח זה בין האדם לבין החברה, המונח 'כנות' ציין את מידת ההתאמה שבין פנימיות האדם לבין האידאלים וההסדרים החברתיים; כנות התפרשה כהתאמה מלאה בין האדם היחיד לבין המערכת התרבותית-חברתית שבתוכה הוא חי. כפי שהראה טרילינג, קדם לשימוש זה, השימוש במונח "כנות" ביחס לשחקן מצטיין שהצליח להיכנס בשלמות לדמות במחזה. במעתק אל החיים החברתיים עבר המונח תמורה עמוקה: ייחוס תכונת הכנות לאדם ציין התאמה בין האדם הריאלי לבין האדם האידאלי. אדם שזכה ב"מדליית" הכנות היה אדם שעיצב את עולמו בהתאם לערכים של החברה. תפיסה זו לא העניקה משקל כלשהו לאוטונומיה של האדם היחיד כיוצר ומעצב את עולמו. שהרי האדם זוכה במדליית הכנות אם ורק אם ויתר על האוטונומיה שלו; וליתר דיוק רק אם הפך את האוטונומיה שלו לאמצעי של שלילה והתגברות על עולמו הפנימי.
תפיסה זו לא הלמה עוד את המערכת הערכית המודרנית שהעמידה את האוטונומיה והחירות כיסודות ראשוניים בחייו הערכיים של האדם תפיסה חדשה זו דחתה את התפיסה הישנה, שלפיה הכנות מבטאת התאמה בין האני לחברה; האדם האוטונומי לא אמור לפעול מתוך התאמה למערכת ערכים ואידאליים חברתיים, אלא מתוך הכרה פנימית ותודעה עצמית. עמנואל קאנט, מגדולי הפילוסופים מאז ומעולם, הדגיש כי בתחום המוסרי על האדם לפעול "מתוך חובה" הנובעת משכלו ולא "בהתאם לחובה" המקובלת כחובה.
רקע זה מבהיר היטב את קביעתו של הגל שטען שאידאל הכנות איבד את כוחו הנורמטיבי, בלשונו – הכנות מבטאת את "הגבורה של שרות מטומטם" (G. W.F Hegel, The Phenomenology of Mind, Vol 2, London, 2002, p.515). ביקורת זו משקפת את הדחייה של "האדם ההגון", זה שעולמו הוא עולם פסיבי ומכונן על-ידי הפנמת נורמות חברתיות חיצוניות. (הגל, שם). היחיד המממש את "הרוח" מתוך כנות מובל אלי שפלות ונקלות; תחת שליטה ומימוש עצמי הוא נעשה ל"עבד" ל"אדנות" חיצונית לו – החברה והתרבות. הפרק בספר זה שכותרתו "דיאלקטיקה של האדון והעבד", משרטט את תנועת האדם כרוח חופשית המשתחררת מכבלי אדנות חיצונית. טרילינג הצביע על כך שמטעמים אלה המושג "כנות" הומר במושג 'אותנטיות', המשקף את שחרור האדם מכבלי ההתניה שלו בזולת; האדם פוסק מלהיות "לא-איש", כביטויו של איבסן במחזה פר גינט, ונעשה ליש ייחודי הפועל מתוך עצמו, ונענה לתביעתו הפנימית למימוש עצמי ולתודעה נקייה ולא כוזבת. הספרות האקזיסטנציאליסטית ובמרכזה ספרו של מרטין היידגר – הוויה וזמן (Zein und Zeit), שיקפו את המעתק מכנות לאותנטיות בצורה ברורה וחדה.
אותנטיות בניגוד לכנות משקפת את מסע האדם לעבר עצמו; את השחרור מ"ההם", — das man בלשונו של היידגר, מונח המציין את כפיפות היחיד לחברה שבתוכה הוא מוטמע – לעבר קיומו האישי. אותנטיות היא לב תודעתו וחייו הייחודיים של האדם. קיום אותנטי אינו ניתן להכרה חיצונית היא חוויה פנימית של האדם, שלזולת אין בה חלק.
לאור ניתוח זה ראוי היה לסלק מהשיח הציבורי, הפוליטי והמשפטי את המונח "כנות", שכן הוא פוגע באוטונומיה ובחירות; המסמן 'כנות' מבטא את שיפוט של האדם בעיני זולתו; האני נעשה לאובייקט ולא לסובייקט. אדם המואשם בהיעדר כנות נשלל ממנו כתר האוטונומיה וזכות הדיבור בשם "האני"; הזולת הוא הדובר בגוף ראשון במקום האני, הוא היודע את פנימיות האני יותר מהאני. הוא המפקח על מה שאין לפקח עליו – חירותו ועצמיותו של האני. די היה בכך כדי שבית המשפט לא יחזיר אל קידמת הבימה מונח המשקף תרבות שאבד עליה הכלח.
