בפרק הקודם עמדנו על ההיסטוריה של המונח 'כנות', עלייתו וירידתו. למרות האמור, המונח "כנות" שגור בשיח היומיומי, והוא חדר גם לשפה המשפטית והמנהלית של מדינת ישראל. אי אפשר לסלק מונח המצוי בשפה, אלא אם כן מצביעים על כשליו וסכנותיו. כדי לבצע פעולה זו אציע ניתוח לשוני של המונח ושל אופני השימוש האפשריים בו.
המונח 'כנות' מבטא סוגי יחס בין רכיבים הקשורים לאני. אציג את העיקריים שבהם:
1. יחס בין דיבור למעשה.
2. יחס בין מעשה או דיבור לבין קיומו הריאלי של האדם.
3. יחס בין מעשה או דיבור לבין תפיסתנו את האני.
אפשרות 1 רווחת בשיח היומיומי והיא בדרך כלל מופיעה בתצורתה השלילית – היעדר כנות משקף צביעות: פלוני אומר משהו ועושה בדיוק להפך. גם אם שימוש זה רווח, הוא אינו יכול להיות שיפוט כולל על האני. הוא לכל היותר מצביע על אי התאמה מסוימת בעיני השומע או הרואה.
אבל משיפוט זה לא ניתן להסיק מאומה על זהותו ותודעתו הפנימית של אדם. מרחב זה חסום בפני הזולת; איש לא יכול לחדור אל תודעת האדם מעבר למה שנחשף, ואיש לא מוסמך לקבוע מה היחס בין מה שנחשף לבין האדם בכוליותו. בני-אדם אינם אובייקטים שניתן להכירם באופן מוחלט. האשמה בחוסר כנות אינה יכולה לשלול מהאדם את כוליות קיומו. ייתכן ואי התאמה זו היא רגעית ולא יותר מכך.
"שבחו של חוסר העקביות" היא מסה חשובה שכתב הפילוסוף לשק קולאקבסקי (ראו ספרו על הרשות הנתונה, תל-אביב, 1964). הוא הצביע על כך שיסוד מוסד של חיינו הוא חוסר עקביות: אנו שונאים ואוהבים; נאבקים למען זכויות בעלי חיים וממשיכים לאכול בשר וכו'. כפי שהצבעתי במקום אחר, ההכרה באי עקביות זאת אמורה לפתח בנו רגישות ופתיחות לזולת. היא מאפשרת לנו להשתחרר מהעמדת הזהות של הזולת על יסוד אחד (ראו אבי שגיא, "עיון ביקורתי במושג הסובלנות ומשמעויותיו", אחרית דבר לספרו של וולטר, מסה על הסובלנות, ירושלים, 2002). ראוי לנקוט משנה זהירות בשימוש במונח זה.
אפשרות 2 משקפת את התפיסה, שלפיה כנות היא עניינו של היחיד עצמו האמור לשפוט את היחס בין מופעיו החיצוניים לבין תודעתו העצמית. עניין זה אינו נוגע לזולת. הוא אינו יכול לתפקד כמצפונו של האני המתבונן בחייו ושופט אותם. רק באגדת הילדים פינוקיו יש גורם חיצוני – ג'ימני הצרצר, המתפקד כמצפון. בחיי אדם, רק האני יכול לשופט את ההתאמה בין מכלולי ההיבטים של קיומו, ואל לו לזולת להיכנס ברגל גסה למרחב זה. כפי שציין טרילינג, ההכרה בעניין זה התבטאה בהמרת מושג הכנות במושג האותנטיות.
אפשרות 3 בעייתית משום שלפיה כנות מבטאת יחס בין רכיבי הנראות של האני: מעשה, דיבור, לבין תפיסת הצופה את תודעת האני. גם אם אנו נוטים לעשות זאת, עלינו להישמר מכך משום שמעשה זה הוא פגיעה בזולת. אפשרות זו מממשת את השתלטות של הזולת על האני – הוא נעשה לאובייקט שהזולת – הצופה, פקיד משרד הפנים או השופט – יודעים טוב יותר ממנו על עצמו.
פעולה זו היא לכידת רגע אחד, מבלי להבין את מיקומו בחיי האני, ובשמו של הרגע הזה היא מובילה להשתלטות על תודעת האני הפנימית. היא מבטאת ייצור של תודעה כוזבת. יתר על כן, היא מבטאת עמדה שלפיה מצומצמת תודעת האדם הדינמי והמורכב והרצוף סתירות לרגע מסוים, שלצופה נדמה שמבטא את מהותו האמיתית של האדם. מעשה זה הוא פגיעה בזהות האדם ובערך הפנימי של קיומו. שכן הסובייקט הבלעדי הוא הצופה מבחוץ, ולא האני הנצפה. מעשה זה אסור מוסרית. הנוטלים בו חלק פוגעים לא רק בזולת אלא גם בעצמם. הם ממירים את הזהות (identity) של האני בזיהויו (identification).
כפי שלמדנו בפרקים הקודמים זהות היא עניינו של היחיד; זיהוי היא פעולה הנעשית על ידי גורם חיצוני ביחס ליחיד. אכן, יש פעולות זיהוי לגיטימיות. המדינה חייבת לזהות את אזרחיה. אבל אין אדם או מוסד שיש לו זכות להיכנס למרחב הזהות של האדם.
גם אם בשיח היומיומי אנו נוטים לפגוע בזהות של הזולת, למוסדות השלטון במדינה ליברלית אסור לעשות זאת. האשמה בחוסר כנות על ידי גורם שלטוני היא ניסיון לחדור אל פנימיות האדם ולקבוע מה טיבו האמיתי. זהו מנגנון המניח שיש אני אמיתי שהמדינה ומוסדותיה יודעות לאתר אותו, מבעד למסווה החיצוני של התנהגות האדם. יש לדחות על הסף עמדה זו המשקפת תפיסת עולם טוטליטרית (ראו יעקב טלמון, ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטארית, תל-אביב, תשל"ו). למדינה ולמוסדותיה אסור להיכנס לחייו הפנימיים והאישיים של האדם. אכן לעיתים יש צורך לחקור אחר כוונת האדם, זאת בעיקר בדין הפלילי. מעבר לכך אין ולא יכולה להיות למדינה סמכות כלשהי לחדור אל זהותו ועולמו הפנימי של האדם.
