כפי שלמדנו בפרק נא, רוב המקרים שבהם עוסקת ההלכה בנדון שלפנינו מתייחס לזוגות מעורבים. שאלת היסוד היא: האם מוטלת חובה על בית הדין להציל את בן/ בת הזוג היהודי. בין חכמי ההלכה יש שסברו שגם במצב זה אין לגייר את הצד שלפנינו כך כותב הרב אריה הכהן וייס:
בנידון זה שפשע לדבק בבת אל נכר והוליד בנים ממנה […] איך נתיר לבית דין של שלושה לגיירה אחרי שגלוי וידוע לנו שאינה מתגיירת רק [= אלא] כדי שתהיה אשתו של זה בהסכמת אמו, ואיך נאמר להבית דין שיחטאו בשביל שיזכה זה הפושע
.
במקרה הנדון הצד היהודי היה מסתפק בנישואים אזרחיים. הגיור של האשה נעשה רק "כדי לעשות רצון אמו" (שם). ברור שהאישה לא רוצה בגיור מניע דתי. לדעת הרב וייס לבית הדין לגייר את האישה. שכן "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך" (שבת ד, ע"א). יסוד עקרוני זה מנחה את סוגרי שערי הגיור.
ברם, הגבר חי חיי חטא. אין צידוק הלכתי להציל אדם מחטא שאינו מכיר בו. הרב מאיר אריק מדגיש, שמהעובדה שהצד היהודי "כבר יצא לתרבות רעה" נובע היעדר הצידוק: "מאיזה טעם אנחנו נתיר לו איסור ברור ומפורש […] רק להציל איש מאיסורים אשר הם משחק לו" (הרב מאיר אריק, שו"ת אמרי יושר, חלק א, סימן קעו).
היו חכמים שהסתייגו מהתחולה הכוללת של העקרון התלמודי. הרב יעקב ברייש סבור כי החובה להציל אדם מחטא חלה "רק כשאנו יכולים להצילו שלא יעשה עבירה [=מכאן ולהבא], אף כשהוא רשע וחוטא, שפיר אנו מחויבין לעשות תקנה להצילו" (שו"ת חלקת יעקב, חלק א, סימן יג, אות ו). לעומת זאת במצב של זוגות מעורבים שיתמידו בחטא "שייך הכלל דהעליטהו לרשע וימות'. ואין אנו אחראין לרמאין לעשות תקנה עבורם, להצילם מנשג"ז [= איסורי נידה, שפחה, גויה וזונה, החלים במצבים אלה] (שם).
עד עתה הצגנו את הבעיה מנקודת המבט של יחס הפוסקים אל בן/בת הזוג היהודי. הרב ברייש ממשיך וקובע שאם האשה הנוכרייה תגויר מצבם של בני הזוג יורע:
ואף אם נתעקש לומר דבדיעבד הווי גירות, אם כן מיגרע גרע עוד טפי. יעברו שניהם באיסור נדה, וגם – אנו הגורמים שתתחייב על כל העבירות שתעשה וגם לנולדים. דולד כמותה, כיון דבטח לא יקימו שם מצוות, ואנו מגלגלים עליהם חובה לדורות עולם.
לפי הרב ברייש ההצטרפות לעם היהודי בלבד אינה זכות מספקת דייה, שבגינה אפשר להתגבר על החטא שבביצוע הגיור. שכן קיום יהודי משמעו שמירת תורה ומצוות. אין ערך חיובי בעצם ההשתייכות לעם היהודי. היפוכו של דבר, בתנאים הנוכחיים בני הזוג וילדיהם ימשיכו להפר את מצוות התורה וכך הם נדונים לחטא "לדורות עולם". בית הדין המגלם את האתוס ההלכתי האידאלי, אינו רשאי לצרף זר הנושא עמו איום על הקיום האידאלי הרצוי, המכונן על ידי התורה.
תפיסה זו מצויה גם אצל הרב מנחם מאניש באב"ד. השאלה שהופנתה אליו עסקה בגיור קטן שאביו יהודי ואמו נוכרייה, והאב מבקש לגייר את הילד, אף על פי שידוע כי לא יגדל לחיי תורה ומצוות. הרב באב"ד סבור כי העקרון שלפיו גיור קטן הוא זכות לא חל במקרה שלפנינו:
הא דמטבילין גר קטן על דעת אביו הוא רק משום דזכות הוא לו. וכאן, כיון שברור הדבר שיעבור על התורה, על פי החינוך שיחנכו אותו אביו ואמו, אם כן אין זה זכות, אלא חובה […] וכל דאין ברור לנו דזכות גמור הוא לו, אין זכין לקטן בכה"ג
הרב באב"ד מניח כי אין זכות בעצם ההשתייכות לעם ישראל; ערכו של עם ישראל מצוי רק בשמירת ההלכה.
הגיון זה חל באופן דומה גם כלפי יהודים חילוניים, ובמידה גדולה מזו על היהודים הלאומיים, המאיימים על הקיום היהודי האידאלי. כפי שנראה, הרב ברייש הניח כי לאומיות יהודית היא איום על הקיום האידאלי, מפני שהיא מציבה חלופה לקיום זה. לפיכך על בית הדין חובה למונעה ככל האפשר. אי אפשר לשלול את יהדותו של מי שנולדת יהודי, אבל אפשר וחובה למנוע צירוף לעם ישראל של כל מי שמסכן את הקיום היהודי.
