העידן המודרני מתאפיין בתהליכי חילון. תהליכים אלה לא פסחו על העם היהודי. בעידן זה, נוצר מרחב חיים ניטרלי המנותק מהמסגרת הדתית. יהודים השתחררו מתלותם בקהילה היהודי. החומות המשפטיות והריאליות שהבחינו בין יהודים לבין נוכרים קרסו. היהודים שנעשו לאזרחים, גילו את החירות, ההשכלה והחילון ורבים מהם התנתקו מזיקתם המחייבת לתורה ומצוות. רבים מיהודים אלה פסקו מלהיות קשורים לקהילה היהודי. ברם, רבים אחרים ביקשו להיות קשורים למשפחותיהם ולעם היהודי. הללו רצו לחיות כיהודים, תוך שותפות גורל עם העם היהודי, אבל בלא מחויבות להלכה.

זאת ועוד, גם אם מבשרי הציונות היו רבנים גדולי תורה, הרי שהציונות כתנועה פוליטית ותרבותית, ניזונה מתודעת הלאומיות החדשה. הרצל בספרו המונומנטלי מבטא את המיית ליבו וכותב: "עם אנחנו, עם אחד אנחנו". קביעה נרגשת זאת משקפת את ההתייצבות הציונית שסירבה להתבוללות, אבל לא בהכרח אימצה את הרעיון שעם ישראל חייב לשמור תורה ומצוות. ההכרה הלאומית היהודית הייתה היסוד המשותף שאיחד את כל הזרמים בציונות. הרב ריינס, מייסד המזרחי, חבר להרצל החילוני, מפני ששניהם הניחו כי על התנועה הציונית להתמודד עם "צרת היהודים": קיומה של האומה היהודית כרוח רפאים היסטורית, הנעדרת כוח ועוצמה לגונן על עצמה. הציונות נוסדה על בסיס הרעיון של "אוטואמנציפציה", כשם ספרו של פינסקר, שאמורה להחליף את האמנציפציה – שחרור היהודים על ידי שוויון זכויות אזרחיות שהוענק להם, בצורה כזו או אחרת, במדינות אירופה.

בתוך התנועה הציונות היה עימות בין הזרם המדיני, שהובל על ידי הרצל, ושכאמור, הרב ריינס חבר לו, לבין הזרם התרבותי, שמייצגו המובהק היה אחד-העם, שטען כי הציונות אמורה להתמודד עם "בעיית היהדות" — עיצובה של היהדות כתרבות שיצר העם היהודי במשך אלפי שנים. לפי תפיסה זו, הדת היהודית היא אחד המוסדות של העם היהודי, היא אינה מכוננת אותו. זאת גם עם תורת ישראל היא יסוד חשוב בהיסטוריה של העם היהודי.

אין להקל ראש במשמעותה של המהפכה הציונית כמהפכה תרבותית-חברתית, ששרטטה גם אופק פוליטי – כינון חיים מדיניים בישראל. פרופ' יעקב כץ הצביע על פרדוקס בקיום היהודי: העם היהודי המסורתי, כמהה לציון ולירושלים. אבל לא פעל כדי לממש כמיהה זו. השיבה לארץ התחוללה דווקא על ידי התנועה הציונית החילונית. עניין זה חשוב לציינו דווקא בעת הזאת שבה ההיסטוריה הציונית נעשית למרמס: החלוצים בוני הארץ והחברה היה ברובם המכריע יהודים חילוניים שעלו לארץ כדי לממש את רצונם לחיות כיהודים ריבוניים וחופשיים. הם דחו את הדת, אבל לא דחו את העם היהודי. הם שאפו לגאול את עצמם מהגטו היהודי ולא חיכו למשים; הם עלו לארץ ישראל "לבנות ולהיבנות בה".

הדילמה ההלכתית

חכמי ישראל שדאגתם הראשונית הייתה שימור הקיום היהודי ההלכתי הגיבו בצורות שונות לתופעת החילון, ותגובותיהם שרירות וקיימות גם בימינו. יש מהם שבחרו להגביה את החומות. הסתגרות זו יצרה כמה עמדות מובחנות: האחת, העמדה החרדית, שבחרה להגביה חומות חוצצות בין העם היהודי לבין העולם הלא יהודי, ובמקביל ליצור חומות פנימיות בין סוגים שונים של יהודים: שומרי תורה ומצוות מהעבר האחד ויהודים חילוניים ולאומיים מהעבר השני. השנייה שעוצבה בעיקר בגרמניה על ידי הרש"ר הירש, פתחתה את החומה המבדילה בין ישראל לעמים וצידדה בהשכלה, בלימוד ובפתיחות לעולם הלא יהודי אבל הגביהה את החומות בין היהודים. זאת באמצעות הקהילה האורתודוקסית הנפרדת. בניגוד למגמות אלה המגמה השלישית סברה כי ההלכה חייבת לתת מענה לכל היהודים: חילוניים ושומרי תורה ומצוות. מגמה זו זיהתה את החילון ואת החירות האישית והתרבותית שיצר. היא לא דחתה בגין זאת את היהודים החילוניים. אדרבה היא סברה שעל ההלכה להתמודד גם עם מציאות זו. שהרי התורה נמסרה לעם ישראל כולו; לחילוניים ולשומרי המצוות כאחת.

הגיור הוא אחד המבחנים העיקריים המבדלים בין הגישות השונות בהלכה, הוא מציב אתגר חדש: רוב המקרים הנדונים בספרות ההלכתית בעת החדשה מתייחסים לגיור של בן או בת הזוג נוכריים של יהודי או יהודייה. ההלכה אמורה להתמודד עם מציאות של חטא. המצדדים במדיניות של פתיחת השערים מניחים שעל ההלכה למצוא פתרון מניח את הדעת המתחשב במצב זה. שכן ההלכה חייבת לפעול בתוך מציות נתונה ולהתחשב בתנאיה. החולקים סבורים שההלכה אמורה ליצור מרחב יהודי הקרוב לדגם החיים היהודיים הרצויים, ולפיכך עליה לסכור סכרים שנפרצו.