בפרקים הקודמים עסקנו בהרחבה בהיבטים שונים הכרוכים בטקס הגיור; עקבנו אחר השיח ההלכתי בשאלות הקשורות למעמד בית הדין המגייר ולבחינת מניעי המתגייר. בפרקים הבאים נעסוק בטקס הגיור ובמרכיביו.
הנחת היסוד ההלכתית היא שטקס הגיור הוא שינוי סטאטוס ולא מימוש של נורמה הלכתית. נקל להבין זאת: לפני הגיור הגר אינו מחויב בתורה ובמצוות ולפיכך אין הנורמות ההלכתיו חלות עליו. לאחר הגיור חלות על המתגייר מכלול הנורמות החלות על יהודים. גיור אינה חלק מתרי"ג מצוות, לפיכך חייבים להניח שבתודעתם של חז"ל גיור הוא שינוי סטטוס בלתי הפיך, בדיוק כפי ששיוך לעם היהודי אינו הפיך. כפי שכבר ראינו, יהודי שהמיר דתו נותר יהודי – "אף על פי שחטא ישראל הוא". למדנו כי בדיקת מניעי המתגייר הקודמים לגיור אינה קשורה במישרין לטקסט הגיור; גר שנתגייר ולא בדקו את מניעיו או שמניעיו אינם לשם שמיים, הריהו יהודי לכל דבר ועניין, כי זה טיבו של שינוי סטאטוס. מסגרת זאת מצביעה על כך שהברית עם אלוקי ישראל אליה נכנס המתגייר אינה ברית מותנית. המתגייר מתייצב ככל יהודי מול אלוקי ישראל. כפי שראינו, הכלל ההלכתי היסודי הוא "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי".
המונח "לידה" מופיע גם בתרבויות דתיות אחרות בהקשרים של קונברסיה (=הפיכת לב האדם, היינו המרת דת או כניסה לדת). וויליאם ג'יימס בספרו החוויה הדתית לסוגיה, פותח את הפרק שכותרתו 'הפיכת לב אדם (קונברסיה) בקביעות הבאות:
היהפך לב-אדם, היוולד מחדש, זוכה לחסד ממעל, התנסות בחוויה דתית, מצוא ביטחון – כל אלה הם ביטויים הבאים לסמן את התהליך שבהדרגה או בבת אחת, אשר בו האני, שהיה קודם לכן חלוק, נחות, אומלל, שלא כראוי, מגיע לכלל אחדות פנימית, ונעשה מעולה, מאושר, כראוי לו לפי הכרתו, מתוך שהוא זוכה לאחיזה חזקה יותר בממשויות דתיות. על כל פנים, זהו הדבר שמתכוונים לו במונח הקונברסיה. בין אם נאמין בכך ובין אם לא נאמין כי פעולה אלוהית ישרה דרושה כדי לחולל שינוי מוסרי זה.עמ' 135
לידה זו היא לידה רוחנית. מטאפורת הלידה חשובה להבנת התהליך. לכאורה לידה אינה התרחשות שהאדם עצמו מחולל; בן אנוש אינו יכול להתיילד מעצמו. לכן, כפי שמראה ג'יימס בהרחבה בספרו, לידה רוחנית קשורה בחוויה עמוקה של פעילות האל. אכן מאז ראשית הנצרות אנו מוציאם תיעוד המתאר את רגע ההצטרפות לנצרות כלידה.
ברם הלידה שבקונברסיה שונה תכלית שינוי מהלידה בגיור: בתרבות דתיות אחרות המושג 'לידה' או 'לידה מחדש' מסמן לידה רוחנית. לעומת זאת מטאפורת הלידה בגיור לא מציינת לידה רוחנית, ולא חוויה סובייקטיבית כלשהי. יש לשים לב למשמעות הביטוי התלמודי : "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" – קביעה זו היא קביעה הלכתית, הקובעת את מעמדו של הגר, והיא אינה מדווחת על ההתרחשות הפנימית של הסובייקט המתגייר. הגר מזוהה על ידי ההלכה כקטן שנולד, על כל ההשלכות הללכתיות הכרוכות בכך.
המתגייר עובר חוויה סובייקטיבית, הוא עוקר עצמו מתרבותו, מזיקתו המשפחתית, מקשריו הטבעיים ומצטרף לעם היהודי. ההלכה אינה מכחישה חוויה זאת, אבל עניינה הוא תמיד בנורמה ההלכתית. כפי שנראה בהמשך המקור התנאי הבסיסי המובא במסכת יבמות (מז, ע"א-ע"ב) המשרטט את הלכות הגיור הקדומות, מגלה רגישות מופלגת לחוויה הטרנספורמטיבית שעובר המתגייר. ההלכה מוודאת כי המתגייר מודע לתמורה העמוקה שיעבור עם גיורו. אבל הגיור עצמו לא הופך להיות אירוע סובייקטיבי גרידא. החוויה הסובייקטיבית האישית מתווכת במסגרת מערך סדור של נורמות, שבמסגרתם מתגלה הרגישות ההלכתית למה שעובר המתגייר. אבל גיור אינו קונברסיה, ואינו תמורה רוחנית. הוא הסדרה נורמטיבית שבמסגרתה הגר ייעשה ליהודי.
טקסט הגיור מדמה לידה הפיזית. המתגייר נולד לעם היהודי בדיוק כפי שילוד יהודי נולד להוריו ולעם היהודי. הלידה היא תמיד אירוע גופני. לכן הגיור הוא טקס המתחולל על גופו של האדם. ילוד יהודי נולד לאם יהודייה והגר נולד, אמנם לא לאם יהודייה אבל לעם היהודי. הברית שבין עם ישראל לאלוהיו היא ברית שבבשר. רק מי שהוא יהודי בבשר מצטרף לברית סיני ולהתחייבות לתורה ולמצוות.
קביעה זו חשובה, והיא מבטאת את הרגע ההיסטורי הדרמטי של פרידת הנצרות מהעם היהודי. עד פאולוס הנוצרים היו יהודים שבבשר. פאולוס המיר את הבשר ברוח, באמונה. תורת ישראל דחתה עמדה זו כליל: אין ישראל שברוח. כי עם ישראל הוא עם שבבשר. הגוף האנושי הוא אחד המרכז שעליו חלים הנורמות ההלכתיות. לפיכך הגיור הוא הצטרפות לעם היהודי הריאלי, שבבשר ולא לקהילת אמונה.