ראינו שגיור ממוקד בגוף המתגייר. נקל להבין כי ביחס לגבר הטקסט ימוקד בברית המילה. שהרי ברית המילה מאז המקרא היא כניסה ל"בריתו של אברהם אבינו". ברם, הטקס הגופני שחל על המתגיירת הוא טבילה. טהרה מוכרת לנו מן המקורות ההלכתיים, בהקשרים נורמטיביים. אבל טהרה בגיור שונה מטהרה סטנדרטית; היא אינה מנקה מטומאה אלא משנה סטאטוס..
ילוד זכר הוא יהודי מלידתו. אם לא ימול, הוא יוגדר כיהודי ערל, ויש לכך השלכות הלכתיות. תינוקת יהודייה שנולדה לא זקוקה לתיקון כלשהו, ומלידתה הרי היא יהודייה לכל דבר. הבדל זה משליך גם על טקסט הגיור. ההנמקה להבדל הטקסי בין גברים לנשים הוא לכאורה פורמלי. התלמוד מצביע שהיעדר ברית מילה אצל נשים נובע מכך "שאי אפשר" למול נשים (ראו יבמות מו, ע"א). לאור זאת עולה השאלה: מדוע הגיור לא יתבסס על יסוד משותף לגברים ונשים; מהו ההיגיון בהבחנה מגדרית ביחס להיוולדות לעם היהודי? אכן שאלה זו שנויה במחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע:
ת"ר גר שמל ולא טבל ר"א אומר הרי זה גר שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו טבל ולא מל ר' יהושע אומר הרי זה גר שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו. וחכמים אומרים טבל ולא מל, מל ולא טבל אין גר עד שימול ויטבול.
מחלוקת זאת בין רבי אליעזר לרבי יהושע היא רגע מכונן בהיסטוריה של הגיור. כל אחד משני החכמים בוחר ביסוד מרכזי אחר לגיור. רבי אליעזר מציג את הפרדיגמה הגברית, שלפיה עיקר הגיור הוא ברית המילה. רבי יהושע מציג את הפרדיגמה הנשית, שלפיה הגיור הוא הטבילה. חכמים קובעים להלכה כי שני היסודות הכרחיים לגיור. מנוסח הברייתא משתמע ששני התנאים היו מודעים למרכזיות שני הרכיבים: מילה וטבילה. שאלתם מתייחסת למצבו של גר מסוים שמימש רק את אחד הרכיבים. הדיון במקרה החריג בא לענות על השאלה מהו היחס שבין שני הרכיבים: לפי רבי אליעזר המילה היא היסוד המכריע ולפי רבי יהושע הטבילה.
מחלוקת זאת אינה מסתיימת בנקודה זאת התלמוד ממשיך ודן בדברי רבי אליעזר ורבי יהושע ואחת האפשרויות שהתלמוד מציע היא זאת: "בטבל ולא מל כולי עלמא לא פליגי דמהני כי פליגי במל ולא טבל". לפי הצעה זאת הפרדיגמה הנשית שלפיה עיקר הגיור הוא בטבילה נתפסת כעיקרית; רק על ידי הטבילה נעשה הגר ליהודי.
נתמקד בדברי התלמוד המבקש לעגן את טקס הגיור בהתרחשויות שקדמו למעמד הר סיני. התלמוד מניח כי יש ללמוד את יסודות הגיור מההתרחשויות שקדמו לברית סיני, בה עם ישראל התחייב לתורה. הגיור, נתפס כהכנה למעמד קבלת התורה בהר סיני, ואל מעמד זה מצטרף הגר. לפיכך את יסודות הגיור יש ללמוד מהטקסים שקדמו למעמד. התלמוד פותח בשאלה על רבי יהושע:
ורבי יהושע באבות נמי טבילה הוה מנא ליה אילימא מדכתיב (שמות יט, י) לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם ומה במקום שאין טעון כבוס טעון טבילה מקום שטעון כבוס אינו דין שטעון טבילה ודלמא נקיות בעלמא אלא מהכא (שמות כד, ח) ויקח משה את הדם ויזרוק על העם וגמירי דאין הזאה בלא טבילה.
לפי התלמוד חובת הטבילה של גברים נלמדת מהפסוקים המצביעים על קיומו של טקס טבילה בגברים. התלמוד יכול היה להסיק כי המקרא כולל בחובת הטבילה גם את הנשים. אבל אפשרות זאת לא עולה כלל בדין התלמודי, משום שבנשים חסר את רכיב המילה. אם לא יימצא מקור עצמאי המתייחס רק לנשים הן תיתפסנה כמי שמחויבותם לברית סיני מופחתת. לפיכך התלמוד ממשיך:
ורבי יהושע טבילה באמהות מנלן סברא הוא דאם כן במה נכנסו תחת כנפי השכינה.
כניסת הנשים לברית סיני אינה באמצעות הגברים. הן אינן נספחות לגברים. אכן טקס ברית המילה לא חל על נשים שנולדו יהודיות ולא חל על גיורות. אבל מכאן לא נובע כי גיורן מופחת או מותנה בגברים. הן נכנסות תחת כנפי השכינה בטבילה. העובדה שדין זה מקורו בסברא חשובה במיוחד. האירוע הדרמטי ביותר בחיי העם היהודי נשען על הסברא. התלמוד דוחה אפשרויות חלופות בטענה שלא יעלה על הדעת אפשרויות אחרות. אם איננו מניחים שיש טקסט לנשים, הרי שהן לא תהיה תחת כנפי השכינה ומסקנה זאת לא עולה על הדעת. מכלול דיון זה מעורר את השאלה הבאה: בהנחה ששני הרכיבים – מילה וטבילה הכרחיים. מה התפקיד שממלא כל רכיב. בפרקים הבאים נתייחס לעניין זה.
