פרק 24 – גיור הקטן ושאלת הרצון – חלק ד'

גר קטן: רצון ההורים

בפרקים הקודמים ראינו כי גר קטן מתגייר על דעת בית דין. ההלכה אינה רואה בו בר דעת ורצון. רב יוסף מגיב: "אמר רב יוסף: הגדילו – יכולין למחות." (כתובות יא, ע"א). מחאה זו מחזירה את המצב הראשוני לקדמותו:

יכולין למחות – ולומר אי אפשינו להיות גרים וחוזרין לסורן ואין לנו לענשן בב"ד ואפי' ידינו תקיפה ואם קדש אשה משמיחה אינה צריכה גט להיות כישראל מומררש"י

רב יוסף אינו שולל את הגיור שעבר הגר בקטנותו, אבל הוא מאפשר לו פתח חילוץ מהמציאות שבה הוא מצוי. שכן, גיור צריך להיעשות לרצונו של המתגייר.

הדיון התלמודי מתמקד בניתוח שתי העמדות, ופותח בניסיון להוכיח את עמדת רב הונא מהמשנה בכתובות:גיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים.פרק א, ב

ממשנה זו אנו למדים שיש גיור לקטנים, ולכאורה, הגיור הוא על דעת בית דין. ברם התלמוד דוחה ראיה זו:

מאי לאו דאטבילנהו על דעת בית דין, הכא במאי עסקינן בגר שנתגיירו בניו ובנות עמו דניחא ליה במאי דעביד אבוהון

התלמוד מבחין בין שני מצבים של גיור קטן: גר קטן הבא על דעת עצמו לבית דין וגר שנתגייר יחד עם אביו. רב הונא עוסק במצב הראשון והמשנה עוסקת במצב השני. הצירוף שבין שתי האפשרויות מוביל למסקנה הבא: התלמוד מכיר בכך שגם לקטן יש דעה ורצון הבאים לידי ביטוי באימוץ מעשי אביו. מכאן נובעת המסקנה שרצון מסוים יש לקטן. אבל במצב שלקטן אין בכלל דעת, הטבילה תהיה ללא הועיל.

אכן לפנינו שתי מסורות על עמדת רש"י בעניין. בפירוש רש"י נאמר: "על דעת בית דין – אם אין לו אב ואמו הביאתו לגיור" (כתובות, שם). הריטב"א מביא נוסחה אחרת של דברי רש"י: "פרש"י ז"ל שהביאו או אביו ואמו לבית דין לגיור אף על פי שלא נתגיירו הם" (ריטב"א, כתובות, שם). רש"י מניח אפוא שחייב להיות ביטוי כלשהו לרצון המתגייר, ובית דין יכול להיות סוכני רצון זה, רק אם מניחים כי הגר קטן רוצה במעשי הוריו: האב או האם (ראו רשב"א, שם). ברם, בין כך ובין אחרת, הרשב"א ובית מדרשו סייגו את עמדת רש"י:

ולא למימרא דבלאו הכי לא מטבילנן ליה אלא לומר דאין ב"ד מחזרין למול ולטבול את העכו"ם הקטנים מעצמן.רשב"א, שם

הריטב"א ממשיך מסורת זאת וקובע כי בית דין מגייר גר קטן על דעת אחד מהוריו,

וכל שכן כשיש לו דעת והוא בא מעצמו להתגייר, ולאפוקי כל שאין בו דעת ואין אביו ואמו מביאיו לבית דין שאין מטבילין אותו.רשב"א, שם

סיכומו של דבר, לפי פרשנויות אלה רב הונא מתפרש כמניח שתי הנחות: בית דין אינם יוזמים גיור. דת ישראל אינה מיסיונרית; על הנוכרי לפתוח בהליך ולהגיע אל בית הדין. ההלכה סייגה קבלת גרים שיש חשש שרצונם אינו אוטונומי. סיוג זה בוודאי חל על גר קטן, שההלכה התלמודית, בדומה לעולם הקלאסי, לא זיהתה את הקטין כאדם בעל רציה וזכויות.

שנית, ההלכה מניחה כי לגר קטן יש רציה מסוימת הבאה לידי ביטוי בשני אופנים: הזדהותו עם אחד מהוריו היוזם את המהלך או שלו עצמו יש כבר דעה ורצייה מסוימים.. גם אם ההלכה הקלאסית, בדומה לתרבות הקלאסית לא הכירו ברצון האוטונומי של הקטין, הם ידעו היטב שלקטין עשויה להיות רצייה ודעה. לפיכך הראשונים הניחו כי קטין יכול להופיע בפני בית דין כדי להתגייר.

שאלת המפתח היא: מה היחס בין עמדתו של רב הונא, הסבור כי גר קטן מגויר על דעת בית דין, לבין עמדת רב יוסף הסבור: "הגדילו יכולין למחות" האם לפנינו מחלוקת בין שתי עמדות או השלמה? אביי ורבא מצביעים על מקורות תנאיים שמהם עולה בברור שהגיור אינו הפיך ולכאורה הם דוחים את עמדת רב יוסף ומאמצים את עמדת רב הונא. ברם התלמוד מציע פרשנות המיישבת את עמדת רב יוסף. לשאלת קיומה של מחלוקת אפשרית נתייחס בהמשך. ברם, כפי שטענתי בפרקים הקודמים, גם אם יש מחלוקת ביניהם, היא נוגעת לטיב הרצון הנדרש בגיור, ואינה קשורה למעמד בית הדין בגיור. משמע, שהשאלה המרכזית בגיור היא שאלת הרצון ולא שאלת המוסד המכונן את הגיור.

  • סדרת המאמרים מתפרסמת בעליון השבת "שבתון"
השארת תגובה