תיאור מקיף של טקס הגיור ומרכיביו מצוי בברייתא שבמסכת יבמות (מז, ע"א-ע"ב). הברייתא פותחת בקביעות הבאות:
תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין וייסורים באין עליהם? אם אמר: יודע אני ואיני כדאי, מקבליו אותו מיד.
לעיל עסקנו במניעי המתגייר, ומוקד הדיון הייתה השאלה: האם יש מעמד הלכתי למניע – לשם שמים, ומה טיבו. הברייתא שלפנינו אינה מתעניינת כלל במניעי המתגייר. היפוכו של דבר, ההליך המתואר פותח בניסיון להרתיע את הנוכרי מלהתגייר. הרתעה זו מבטאת דאגה ואחריות כלפי המועמד להיות יהודי, עליו לדעת שבהצטרפות לעם ישראל הוא מצטרף לגורל היהודי.
שותפות גורל זו תסומן על ידי הרב סולובייצ'יק, במסה "קול דודי דופק", במונח: "ברית גורל". מי שנולד יהודי חווה את שותפות הגורל מתוקף לידתו; הגורל כפוי על היהודי. במונחים אקזיסטנציאליסטיים – יהודי "מושלך" לתוך הקיום היהודי. יהדותו אינה מבטאת בחירה. ראשית ההשתייכות לקיום היהודי מצויה בכורח שלאדם אין שליטה עליו. בחירתו של האדם ביהדותו תתחולל אחר הכורח הראשוני הנעוץ בלידה. בבחירה זו חוזר היהודי אל המושלכות לקיום היהודי ומאשר אותה ומאמצה מתוך בחירה בפעולה זו הגורל הכפוי על היהודי נהפך לשותפות בייעוד. הרב סולובייצ'יק סימן זאת במונח "ברית ייעוד".
המועמד לגיור מדלג, לכאורה, על הכורח שבגורל היהודי. רצונו להתגייר מבוסס על הכרעתו החופשית פעולתו היא הפוכה: הוא נכנס לגורל היהודי מתוך בחירה, שהרי לא נולד יהודי. הדרך היחידה להכניס אותו אל הגורל היהודי, ואל ברית הגורל, צריכה להיעשות על ידי המתגייר לבדו. אבל כדי לעשות זאת על נציגות העם היהודי – בית הדין ליידע את המתגייר, מהו הגורל הצפוי לעם היהודי בעת הזאת. הדגש התנאי "בזמן הזה", מבטא את העובדה שהגר לא מצטרף לעם יהודי מדומיין; הוא גם אינו מצטרף לדת ישראל. הגר מצטרף לגורל הממשי של היהודי הממשי. תגובת הגר מכרעת: אם הוא מדווח על מודעתו ועל רצונו להתגייר, תהליך הגיור יוצא לדרכו. כבר הדגשתי, לא אחת, שגיור צריך לנבוע מרצונו החופשי של האדם. אין כניסה כפויה לעם היהודי.
תודעת הגר צריכה להיות ברוה: הוא אינו מצטרף רק לגורל היהודי הממשי, אלא גם ליעוד המוטל על העם היהודי: קיום תורה ומצוות. בית הדין מיידע את הגר במשמעות הייעוד של העם היהודי:
ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות […] ומודיעין אותו ענשן של מצוות: אומרים לו : הווי יודע שעד שלא באת למדה זו – אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה; ועכשיו – אכלתי=חלב, ענוש כרת, חללת שבת, ענוש סקילה […] ואין מרבין ואין מדקדקין, קיבל – מלין אותו מיד.
יעוד העם היהודי הוא ברור – התחייבות לתורה ומצוות. התחייבות זאת לא מיוסדת על בריחה של כל היחיד, שהרי על התורה התחייב העם היהודי בברית שנכרתה בסיני. מי שנולד כיהודי מצטרף בעל כורחו לברית סיני. הגר מצטרף לברית זו מרצונו החופשי.
שתי ההודעות היסודיות חוברות זו לזו: הצטרפות לגורל היהודי והצטרפות לייעוד היהודי. הגר חובר למציאות הממשית של העם היהודי ולהיסטוריה הנורמטיבית דתית של עם זה. שתי הודעות אלה מזקקות את תודעות הגר, ומבטיחות כי הצטרפותו לעם ישראל משקפת מודעות.
שיאו של התהליך – "קיבל – מלין אותו מיד". יש לשים לביטוי "מיד". את הליך הגיור. המשפט מבטא סוג של דחיפות; אסור להשהות את ביצוע הגיור. רצון המתגייר מכריע את הליך הגיור. ברית המילה שעובר הגר, היא השלב הראשון. היא עדיין אינה הופכת את הגר ליהודי אבל היא ראשית התהליך. ברית המילה היא הרגע המכריע בו נפרד הנוכרי מנוכריותו. כבר במסורת המקראית מוצאים אנו את הקביעה כי המילה, מפרידה את הנימול מזהותו הקודמת. ממקום אחד במקרא בספר שמות (יב, מג-מט) מוזכרת מצוות המילה בהקשר של קורבן פסח. התורה מתירה לגרים ועבדים לאכול מקורבן פסח בתנאי שימולו. הגרים המקראיים אינם הגרים שאליהם מתייחסת ההלכה. הגרים הם זרים שאינם חלק מישראל.
הצטרפותם של אלה לאכילת קורבן הפסח מותנית במילה. תיאוריות רבות הוצעו להבנת טעמה של המילה המקראית (לעניין זה ראו אנציקלופדיה מקראית, בערך "מילה"). יעקב שלום ליכט, מפרש את המילה כ"אות הברית, כמעשה סמלי שיש בו משום ראיה לכריתת הברית, היינו ראיה שהנימול הוא בכלל האנשים שחוקי הברית וזכויותיה חלים עליהם […] למילה של ישראל [יש] משמעות של יעוד" (שם, כרך ד, עמ' 899 – 900). כפי שכבר ראינו, בהלכה נקבעה התפיסה שלפיה המילה היא אחד משלבי ההצטרפות לעם ישראל, אבל היא לבדה לא מכוננת את ההצטרפות. לפיכך סביר להניח שהמילה היא רק ההתנתקות מהזהות הנוכרית.
