פרק 14 – רצון הגר בגיור והשלכותיו בספרות התלמודית – חלק שלישי

סדרה מעמיקה, העוסקת בסוגיות של גיור וזהות יהודית

בפרקים הקודמים ראינו כי רצון המתגייר הוא היסוד המניע המרכזי בגיור. איתרנו שתי מגמות:  לפי מגמה אחת, רצון המתגייר מחולל תהליך של דיאלוג בין המתגייר לבין המקבלים אותו ה"אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר […] ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות וחמורות" (יבמות מז, ע"א-ע"ב). לפי מגמה שניה,  אין צורך בדיאלוג שתכליתו בדיקת מניעי המתגייר; רצון הגר לבדו מחולל את התהליך: הלל נענה למתגיירים בלא בדיקה, גם כשרצון המתגייר אינו טהור.

נעיין עתה במקור נוסף:

איתיביה: האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר, לאחר שתתגיירי, לאחר שאשתחרר, לאחר שתשתחררי, לאחר שימות בעליך, לאחר שתמות אחותיך, לאחר שיחלוץ לי יבמיך – אינה מקודשת; בשלמא כולהו לאו בידו, אלא גר הוי בידו! גר נמי לאו בידו, דאמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: גר צריך שלשה, מ"ט? משפט כתיב ביה כדין, מי יימר דמזדקקו ליה הני תלתאקידושין סב, ע"א -ע"ב

נישואין שמימושן מותנה בזולת אינם חלים. לכאורה, יש להבחין בין גיור לבין ההתניות אחרות. שכן "גר הוי בידו" — הגיור מותנה רק ברצונו של הגר, ואינו דומה לנישואין המותנים בזולת. הנחת היסוד של השאלה היא שרצון המתגייר הוא היסוד המכריע בגיור.

על שאלה זו התלמוד משיב שאדם אינו יכול להתנות את נישואיו בגיור עתידי, שכן: "מי יימר דמזדקקו ליה". תשובה התלמוד מציינת את הצורך בנוכחות שלושה בגיור, אבל אינה דוחה את הנחת היסוד של השאלה: גיור הוא עניינו של המתגייר – עליו למצוא שלשה, שלא מובטח שיימצאו, לפיכך הנישואין  אינם תקפים. מקביעה זו לא נובע שיש פגם בעצם הגיור; אם הגר ימצא שלשה הגיור יהיה תקף. הרב חיים אמסלם ניסח בבהירות את עמדת התלמוד: "מכל זה מוכח שההחלטה על הגירות עיקרה תלויה בו וברצונו […] שהגרות תלויה בבא להתגייר […] ואם מצא לו ג' שכן מסכימים לגיירו, הרשות בידו, והרשות בידם לגיירו, זהו מיסוד דין התלמוד" (הרב חיים אמסלם, ישמח חיים, עמ' 19 – 20 ).

עמדה זו  מצויה גם במקור אחר:

תניא: הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי – מטבילין אותו ומה בכך, דברי ר' יהודה, רבי יוסי אומר: אין מטבילין. לפיכך מטבילין גר בשבת, דברי ר' יהודה, ור' יוסי אומר: אין מטבילין.יבמות מו, ע"ב

הגר מעיד על עצמו: "מלתי ולא טבלתי" והוא מבקש להשלים את הגיור בטבילה. במקרה זה איננו יודעים אם מילתו נעשתה לשם גיור, אבל הדבר אינו פוגע בהליך הגיור, בלשון רש"י: "ומה בכך – אם אין מילתו לשם מילה הואיל וטבל, בטבילה סגי". לעומת זאת ר' יוסי סבור שאין מטבילין את הגר —  "שמא ערבי מהול וגבעוני מהול הוא וצריך להטיף ממנו דם ברית דר' יוסי תרתי בעי" (רש"י, שם).  לפי הסיפור גיור הוא יוזמת המתגייר שכבר ביצע את המילה בעצמו או על ידי זולתו. השאלה השנויה במחלוקת בין חכמים אינה על עצם המילה העצמית; לו היינו יודעים שהיא נעשתה לשם גיור, או שהמתגייר לא נולד מהול, הייתה הסכמה שהטבילה מסיימת את התהליך. אבל כיוון שאיננו יודעים כיצד, ואם בכלל, בוצעה המילה, עולה השאלה: מה המעמד ההלכתי של פעולת המתגייר. לפי פירוש התלמוד  רבי יהודה דורש "או הא או הא בעינן" – גיור מתחולל על ידי מילה או על ידי טבילה. לעומת זאת רבי יוסי סבור "תרתי בעינן": מילה לשם גיור וכן טבילה.

בהמשך מסופר:

אמר רבה: עובדא הוה בי רבי חייא בר רבי, ורב יוסף מתני: רבי אושעיא בר רבי, ורב ספרא מתני: ר' אושעיא בר' חייא, דאתא לקמיה גר שמל ולא טבל, אמר לו: שהי כאן עד למחר ונטבלינך. יבמות מו, ע"ב

הגר מל את עצמו. רצונו בגיור אינו עומד למבחן נוסף: מילה וטבילה מכוננים את זיהוי הגר כיהודי, וככל יהודי, זהותו היהודית היא באחריותו. ר' אושעיא משלים את טקס הגיור אבל אין לו תפקיד מכונן (קונסטיטובי) המקנה תוקף לגיור. לנוכחותו יש תפקיד דקלרטיבי: עדות או אישור על התרחשות הגיור. כפי שעוד נלמד קביעה זו נכונה גם לפי הקביעה "גר צריך שלשה […] משפט כתיב ביה" (שם, שם. וראו עוד הרב חיים אמסלם, זרע ישראל, פרק ז). הגר קובע את התחוללות הגיור.

  • סדרת המאמרים מתפרסמת בעליון השבת "שבתון"
השארת תגובה