הגיור בספרות התלמודית אינו המרת דת (קונברסיה). וויליאים ג'יימס הגדיר את הקונברסיה כ"הפיכת לב אדם" המחוללת שינוי פנימי עמוק. הלידה מחדש היא לידה פנימית (ראו החוויה הדתית לסוגיה, עמ' 125 – 171). ההלכה מתמקדת בקיום הממשי, לפיכך הגיור הוא טקסט גופני – מילה וטבילה. גם כשההלכה התלמודית (ורוב ההלכה הבתר-תלמודית) עוסקת ברצונו המודע של האדם , עניינה באופני מימוש הרצון המודע המתממש במעשי הנוכרי. "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", הוא עקרון נורמטיבי; גירות היא לידה לעם היהודי וכתוצאה מכך כניסה לברית סיני. לידת הגר היא לידה נורמטיבית. ככלל להלכה אין עסק בנסתרות; רק ה' "יראה ללבב" והאדם תמיד רואה רק את מה שנראה לעיניו. תפיסה יסודית זו חשובה לא רק בהקשר של הגיור. עקרון מטא-הלכתי קובע: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" (בבא בתרא קלא, א, ובמקבילות). עקרון הלכתי אחר "דברים שבלב אינן דברים" (קדושין, נא, ע"א), הוא כלל רווח בהלכה, העוסקת בקיום הממשי. פנימיות הלב לא נבחנת. רצון המבוטא בדיבור ובמעשה הוא הקובע.
תפיסה יסודית זאת מנחה את הלכות גיור. האמון באדם וברצונו מכריע. לפיכך הלל, בניגוד לשמאי, לא היסס לגייר גרים שמניעיהם מפוקפקים:תנו רבנן: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו: שבכתב – אני מאמינך, ושבעל פה – איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל – גייריה, יומא קמא אמר ליה: א"ב ג"ד, למחר אפיך ליה. אמר ליה: והא אתמול לא אמרת לי הכי? אמר לו: לאו עלי דידי קא סמכת? דעל פה נמי סמוך עלי! […] שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור. שוב מעשה בנכרי אחד [..] בא לפני שמאי, אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל – גייריה. אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא, כיון שהגיע והזר הקרב יומת […] [אמר] ומה ישראל שנקראו בנים למקום, […] וכתיב עליהם והזר הקרב יומת, גר הקל שבא במקלו ובתרמילו – על אחת כמה וכמה! […] בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה. לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד, אמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה.
הלל, בניגוד לשמאי, פתח את דלתות הגיור לפני המתגיירים שמניעיהם היו מפוקפקים. די בכך שהם ביקשו להתגייר כדי שיגיירם. הלל אפילו לא מימש את תנאיי הברייתא ביבמות (מז, עא-ע"ב), הוא לא בחן את תודעת המתגייר ולא הודיעו "מקצת מצוות קלות וחמורות". די היה ברצון המתגייר כדי שיפתח בפניו את דלתות בית ישראל ויגיירו. לימוד התורה ומצוותיה ייעשו אחר כך. ניתוח סיפורי הלל לא מותיר ספק: הלל גייר את הנוכרי ללא שיהוי כי זה היה רצונו. זאת בניגוד לשמאי.
לא בכדי מדגישים המקורות התנאיים כי ההבדל בין הלל לשמאי נעוץ בתוכנותיהם האנושיות: קפדנות מול ענוותנות. לכאורה, ההלכה נטועה על בסיס מערכת כללים ונורמות חקוקות, מה אפוא מקום התכונות המוסריות בעיצובה של ההלכה? לא אכנס כאן לדיו בשאלת היחס שבין תכונות מוסריות לבין ההלכה (על כך ראו בספרי אלו ואלו משמעות השיח ההלכתי, עמ' 33 – 34), אבל דבר אחד ברור: ענווה הלכתית מעצבת נכונות להתבונן במציאות כפי שהיא. היא מובילה להימנעות מהטלת חשד ושלילה במקום שאין בכך הכרח. עמדות יסודות אלה עיצבו את דרך המלך של הלכות גיור בספרות התלמודית. הגר אינו חשוד; אדרבה עצם העובדה שאדם בוחר להצטרף לעם ישראל מלמדת הרבה. הרב בנימין קאזיס: מהדהד את דברי הברייתא ביבמות: "כשמרגיש בצרת השעבוד ונלווה עמן בצרתם, זה מורה שלבו שלם וחפץ ביהדות עד מאד" (מגילת ספר על הסמ"ג, לאוין, קטז).
