"כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק" (חבקוק)
בלב אזור התעשיה בשכונת תלפיות בירושלים מתנוססת יצירה חדשה בועטת, כואבת ומדממת. קיר זעקה וזיכרון, קיר "פועלי צדק", תמונה דואגת לשלומם של פועלי הבניין.
כמו קירות אחרים בירושלים, גם זה קיר עם לב, שמטרתו לפתוח לבבות. בטבורו של אזור תעשיה שוקק, מוקף אנשי עמל – נגרים, חרשים, רפדים, נפחים ומיני בעלי מלאכות – מוטבעת על הקיר תמונת פועל נופל מגובה, משפחה אבלה, מנופים מאיימים ושמים. שמים שותקים.
במדינת ישראל נהרגים עשרות אנשי עמל ובנייה בשנה. בשנה שעברה נפגעו מעל 200 עובדים בבניין ונהרגו מעל 30. השנה הנוכחית, שעוד לא נגמרה, כבר מדביקה את המספרים. בכל יום פועלים נפגעים מנפילה מגובה רב, מחפצים כבדים, מחוסר תשומת לב. ידיעה קטנה בחלק האחורי של העיתון אינה מכילה את גודל החורבן. למרבה האבסורד, לאנשים שבונים עבורנו את הבתים נחרב הבית הפרטי.
חכמים רבים במסורת חז"ל היו אנשי תורה ובעלי מלאכה. אנחנו לומדים כי שמאי היה בנאי וכי ר' יהושע היה עוסק בפחם; חכמים אחדים עסקו במסחר, אחרים היו בעלי מטעים. משום כך טבעיים וברורים כל כך דבריו של שמעיה במסכת אבות שבמשנה: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". שמעיה מבקש לומר כי אל לנו להיות מנותקים מעולם העשייה, שכן הוא משלים חשוב לעולם הרוח. באמצעות העשייה והמלאכה אנחנו מגשימים אידאות גדולות ובעזרתן מעשירים את עולם המחשבה והערכים.
בפירושו על דברי שמעיה מחבר הרב אורי שרקי את אהבת המלאכה למוטיב יסודי בעם היהודי: אחדות החלקים. הגשמת המלאכה נובעת מההבנה שהאדם השלם הוא זה שמאחד את החלקים הארציים יחד עם החלקים הרוחניים. האישה שמחברת סוגי מלאכות שונות לתפילה ללימוד, לתורה – מייצרת חיבור בין עולם המעשה ועולם הרוח; האיש שפועל במרחבים גשמיים ורוחניים מבלי להזניח אחד מהם בורא דבר חדש, כנר שלהבתו עולה בזכות היניקה מחומר הבערה הגשמי ומן החמצן שמאפשר לאש לבעור. זהו מימוש הצו של הקב"ה אל בני האדם: להיות שותפים עמו בבריאה.
בריאת העולם לא הסתיימה, היא ממשיכה ומתעצמת באמצעות שותפות בין האל לאדם הפועל. המלאכה רבה והתיקונים הנזקקים בעולם הם גדולים מיני ים. כך גם בענף הבנייה, שזועק ומשווע לטיפול ושינוי יסודי בכדי למגר את האסונות הרבים שמתרחשים במסגרתו. רבי טרפון מלמד אותנו על עשיית המלאכה במסכת אבות. לאחר דבריו הידועים כי "היום קצר והמלאכה מרובה", המשנה ממשיכה ומוסרת עוד מדבריו:
הוּא הָיָה אוֹמֵר: לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה, וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ. וְדַע, מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא
האסונות בענף הבנייה הפכו לשגרה ביומיום הלאומי שלנו, גם אם הם אינם מסופרים בקול רם, בקדמת הבמה. זהו סיפור מוזנח, עזוב ועצוב. כשנחשפתי לפני כשנתיים לגודל הכאב באסונות הללו, למספרי ההרוגים והפצועים ולאוזלת היד, הבנתי כמה גדולה הבעיה. ככל שנכנסנו לעובי הקורה נבהלתי מפני המלאכה הגדולה הדרושה. התגובה הראשונית בתוכי מסתייגת: "זה גדול עלי"! אולם ברגעים כאלו קולו של רבי טרפון מתעצם וקורא: "לא עליך המלאכה לגמור ולא את בת חורין להיבטל ממנה!".
כתלמידת בית המדרש לרבנות ישראלית אני קשובה לקביעה במסכת קידושין: "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה". התלמוד גדול כשהוא מביא לכדי מעשה; אנו נקראים ללמוד ולעשות, לשמור ולקיים.
אסונות בענף הבניה הם תוצר של רשלנות, של חוסר מודעות ואי-אכיפה; תוצאה של מיעוט פקחים, זלזול בנהלים, מצב של פועלים שיוצאים בשעות הלילה למחסומים ומגיעים עייפים לעבודה, ועוד. כיצד אנחנו האזרחים יכולים להניע שינוי? אמת, העשייה שלנו אולי לא תהפוך את הקערה על פיה, אולי השינוי לא יהיה מיידי, אם בכלל, אבל איננו רשאים להhבטל ממנה. חובה עלינו לעשות את מה שבכוחנו לעשות.
ממש כמו בסיפור המוכר על קמצא ובר קמצא, מהדהד בי המשפט הקשה המאשים את החכמים שהתעלמו מן המעשה המשפיל: "הואיל וישבו שם חכמים ולא מחו בו". חובה עלינו לא להתעלם, לא לשתוק, לכאוב בקול רם.
מה ניתן לעשות מעבר לתשומת הלב ולמודעות? לפקוח עיניים לליקויים סביבנו, ללמוד אותם ולהתקשר לדווח למוקד 'קו לחיים' (9214*), לדרוש מהקבלנים שישמרו מכל משמר על חיי הפועלים, לבל נהיה כמו אנשי מגדל בבל עליהם כתוב במדרש 'פרקי דר' אליעזר' שמחיר הלבינה היה יקר בעיניהם ממחיר חיי אדם.
יש ובבניין מתגלה סדק. הבנאי הטוב, העושה מלאכתו באמונה, איננו מבקש להסתיר, איננו חושש לשמו הטוב. הוא חרד לגורל הבניין, הוא חושש למפולת. הוא איננו מתרץ את הסדק, אלא סותר את הנדבכים הסדוקים, ומפנה את המקום להנחת נדבכים שלמים. ואילו מי שעושה מלאכתו רמייה ממהר וסותם את הסדק וטח עליו טיח, ודעתו נחה אם הצליח למראית עין. המפולת בוא תבוא. אל נהיה פועלי־רמייה לא במעשה ולא במחשבה. אל יהיה חלקנו עם טחי טיח
ברל כצנלסון לא התכוון רק למנהלי העבודה ולקבלנים, אלא אלינו ממש. אל נהיה פועלי רמייה אלא פועלי צדק! אכן, זהו שמו של המיזם שנולד בבית המדרש לרבנות ישראלית, שקורא לנו להידמות לקב"ה, המכונה 'פועל צדק', ולהשתתף אתו במלאכת הבריאה והתיקון.
תפקידם של תלמידי החכמים הוא להיות בונים ומתקנים כמו שעולה מדברי הגמרא בסוף מסכת ברכות:
"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר 'וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה', וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ' (ישעיהו נד יג) – אל תקרי בָּנָיִךְ אלא בֹּוניַיך. שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול. 'יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך'"
היום ראוי לדרוש את המדרש באופן הפוך, כפי שכתוב על קיר הזעקה של פועלי צדק: 'אל תקרי בֹּוניַיך אלא בָּנָיִךְ'. אם נשכיל לקרב את הבונים, להופכם לבנים ונצמצם את המרחק הרגשי שהופך אותנו לאדישים – נפעל טוב יותר להצלת חייהם.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
