כבר בסוף השבוע הראשון למלחמה החלה תופעה חדשה: אזהרות מפחידות על "אנשים שמצלמים את הבתים שלנו" רצו ברשתות החברתיות. המשטרה בדקה את כל הדיווחים, שללה כל חשד לסכנה בטחונית, ואף הוציאה מטעמה את האמירה הנוקבת – "מדובר בהודעות כזב שנועדו לייצר פאניקה". אך לשווא. רמת הפחד ברחובות נמצאת בשיאה. ואיך לא?
גם בשכונת מגווריי העצבנות והחרדה עוררו גלי בהלה. ביום שישי אחר הצהריים התקבלה בקבצת הווטסאפ השכונתי ההודעה: "יש מחבלים בוואדי". אחריה הגיעה הודעה על גברים חמושים בשחור עם כאפיות. רצתי עם בתי אל תוך הבית, תוך שאני קוראת לבנים שלי שיירדו מבית העץ וייכנסו גם הם מיד, נעלנו את הדלת וסגרנו את כל החלונות. "רוב הסיכויים שזה פייק," אמרתי לילדים, בזמן שדפיקות הלב הלכו והאיצו. ""זה בטח כלום". אחרי כמה דקות כאלה אכן התקבלה ההודעה שהמשטרה הגיעה למקום ומצאה שם זוג אוהבים, ערבים, בדייט. "כל הכבוד על הערנות" כתבו בקבוצה, "שבת שלום".
אימה היכתה בחברה הישראלית מאז השבת הארורה של ה-7 באוקטובר. שכול, כאב, וכעס, בכמויות בלתי נתפסות מציפים את כולנו. פגשנו, באופן שלא ניתן היה בכלל לדמיין, ברוע המוחלט.
רוע המוחלט מערער לנו את תחושת הבטחון הקיומי. הידיעה כי טבח ברוטלי ואכזריות מחרידה כל כך אפשריים במדינה הריבונית, מרסקת את תחושת המוגנות. הזועה לא מעוורת את עינינו – היא גורמת להן לראות רק זוועה בכל מקום. וככל שהימים עוברים – וסיפורי האימה והגבורה מתגלים, מסופרים, נשמעים, – גם הזוועה גדלה ומשתלטת על הוויתנו כולנו.
מה אפשר לעשות כדי לא לתת לקיומו של הרוע המוחלט להשתלט על כל הווייתנו?
הטראומה הקולקטיבית ספוגה בחברה הישראלית. היא מגיעה על מצע היסטורי קשה וכואב. פסיכולוגים חברתיים מגדירים זאת כאורינטציה קולקטיבית לפחד כחברה.
פחד – ובמיוחד אל מול רוע מוחלט – הוא דווקא רגש לגיטימי ואפילו חיוני והסתגלותי. הוא מניע אותנו לברוח או לתקוף כשצריך. אבל כשהפחד משתלט על הרגש הקולקטיבי, נקודת המבט מצטמצמת: כל תפיסת ההווה מושפעת מאירועי העבר, וכל הציפיות לקראת העתיד מתבססות על הסכסוך והאלימות.
במציאות הישראלית, הספוגה בסכסוך מדמם, הפך הפחד לרגש דומיננטי שמעצב את תפיסת המציאות של רבים ורבות ביומיום. מסיבה זו הוא גם מסוכן. כי הוא מציף ומעלה לפני השטח לא רק את הזעזוע לנוכח הרוע המוחלט, המחריד שמפרק את כל עולמנו, אלא גם פעפוע של רוע מדומיין. אפשר לדבר עליו, בהשאלה מתחום אחר – כעל "פציעה דינמית", כמו כווייה, שהנזק שלה ממשיך ומעמיק גם לאחר הפסקת המגע עם גורם הפציעהזו הסיבה שחובה לקרר למשך כמה דקות ארוכות איבר בגוף שנכווה. כך גם עם הפחד: אם הוא מעמיק את חוסר האמון ואת הדה-לגיטימציה כלפי מי שנתפס כאויב – השאלה שחייבת להישאר היא איך מקררים את כל מה שבא במגע עם הגורם לפחד, כדי להצליח לייצר מצע להחלמה.
מפכ"ל המשטרה תיאר לאחרונה על האת השקט שנשמר ביישובים הערביים ובערים המעורבות מאז תחילת המלחמה במילים "התנהגות מופתית ואפס אירועים". גם מחקרים מעידים שרוב מוחץ של הציבור הערבי בישראל מתנגד למתקפה הרצחנית של החמאס ואף מעוניין ופועל לסייע לנפגעים. אבל בישראל של 2023, אחרי שני עשורים של פלגנות והפחדה מצד פוליטיקאים שסימנו את אזרחי ישראל הערבים כתומכי טרור ו"גיס חמישי", רבים ורבות נוטים לזהות את הערבים כאויבים.
כן, הם יודעים שהיו פרמדיקים ונהגים ערבים שרצו לתוך התופת באותה שבת ארורה והצילו נפגעים ואף שילמו על כך בחייהם. אבל זה לא משנה את תחושת הפחד: הם עלולים לפגוע בנו. אסור לתת בהם אמון. אמירות כמו אלו שנשמעו מהשר לבטחון לאומי על היערכות ל"שומר חומות 2" מייצרות הפחדה מיותרת ומקצינות את הפילוג. במקום "לקרר" את הגוף שנזוק, הן מעמיקות את הכוויה, ממשיכות להעמיק את הפצע הנורא. עלינו כחברה לנקוט בכל הצעדים האפשריים כדי לקרר את להבות הרגש שנישאות ונפוצות אלינו בעיקר דרך הרשתות החברתיות, שמלבות את הפחד הקולקטיבי.
מי מאיתנו שמחזיקים ומחזיקות בימים אלו את העורף ועדים ועדות מרחוק לאימה ולאבל בלתי נתפסים, מיטלטלים בין הכאב והצער לבין מחויבות עמוקה לשמירה על הטוב ולבנייה המחודשת של החיים ושל השמחה, כדי שלניצולים ולמשפחות האהובות שהצטרפו למעגל השכול הנורא תהיה חברה טובה, סולידרית ותומכת לחיות בה. לא חברה של "אנחנו והם", לא חברה של פחד שמגיבה באלימות גוברת ומתפשטת נגד רוע מדומין. אנחנו רוצים לייצר כאן לכולנו חברה שתצמח, מתוך המפגש הנורא עם הרוע המוחלט שנכפה עליה, לקדש את החיים, החירות, והאחווה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
