וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.
וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ.
וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם.
בתוך פרשת בשלח, הגדושה בסיפורים, מופיע סיפור קצר וחידתי שפרשנים, חוקרים ודרשנים ממעטים לרוב לעסוק בו – סיפור מי מרה. לכאורה נראה שמעבר להשערות ודרשות קשה מאד לדלות ממנו משמעויות בהירות. בדברים שלהלן אנסה להציע לו פרשנות מתוך הקשרו ומתוך נסיון העמקה בסמלים המיתיים שהוא מניח בפנינו. ההקשר הספרותי העיקרי שנעמוד עליו הוא הקשר בין המים "המרים" לבין שמה של מרים הנביאה. אולם קודם שנעמיק בכך, הבה נצא למסע קטן בעקבות מופעם של ששת ימי הבריאה בסיפור יציאת מצרים.
סיפור יציאת מצרים מזכיר לנו את מעשה הבריאה בפרק א' בספר בראשית. כנגד האור והחושך של היום הראשון מופיעים מכת חושך ועמוד האש המאיר את הלילה; קריעת ים סוף מרמזת ליום השלישי שבו הופרדו המים והתגלתה היבשה; בסיפורי מרה ואילים מופיעים העצים, הממשיכים את סיפור הבריאה של היום השלישי.
סיפור המן מתכתב עם בריאת המאורות ובעיקר עם התקופות, המועדים והשנים הכרוכים במאורות. המן מגיע עם בוקר ונמס עם השמש, ובעיקר מנכיח לראשונה בעולם את השבת ואת מחזור השבוע בן שבעת הימים, שאינו קשור לשמש ולירח, ומצטרף למניין הזמנים. יחד עם המן מגיעים השלו והרימה והתולעה מממלכת החי, המביאים אותנו אל "בריאת האדם" המחודשת ואל ברית הייעוד החדשה שלו במעמד הר סיני.
מדוע סיפור יציאת מצרים חוזר על מרכיבי הטבע שבבריאה? נראה שיש כאן אמירה של התורה כי ביציאת מצרים יש התחדשות של העולם, כמעין בריאה מחודשת. אך כדרך התורה, הדמיון גם מדגיש את ההבדל. ניתן לראות בבירור שהחזרה על הבריאה היא למעשה שידוד מערכות; מרכיבי הטבע שהופרדו בסיפור הבריאה מתערבבים, משתדכים ומשתנים, כדי להורות על הופעת ה' בעולם.
כך, עמוד האש מאיר את הלילה שאמור להיות נתון לממלכת החושך. היבשה כאן אינה מתנשאת מעל המים, אלא מופיעה כאן כ"יבשה בתוך הים", והמן מנכיח זמנים חדש שמאורות הטבע, השמש והירח, אינם מכירים: השבוע והשבת.
כל אלו מעירים את תשומת ליבנו לאנומליה שבחיבור שבין העץ למים בסיפור מרה. במעשה בראשית היו המים צריכים לסגת כדי שתיראה היבשה, ורק אחר כך יכלו לצמוח צמחים ועצים מן היבשה. המים מכסים את העולם, והם קשורים למצב התוהו שבו לארץ אין צורה ויעד, ואילו העצים והצמחים הם המייצגים הראשונים של "פני" האדמה, שיש בהם סיפור וייעוד. לכן יש לתהות על פשר החיבור המפתיע בין העץ לבין המים, כפי שיש לתהות על יבשה בתוך הים.
בעקבות ההשוואה לסיפור הבריאה, אבקש לטעון כי גם כאן מדובר ביסודות שונים ואפילו מנוגדים, שהחיבור ביניהם נושא משמעות וחידוש בעולם.
כדי לנסות לפתוח את משמעות העץ והמים המרים, והחיבור ההופכי והחיוני ביניהם, יש לחזור לסיפור הקודם, שירת הים ובעיקר – סופה, ולקשור את המים המרים לשמה של מרים הנביאה.
לצד הקישור הלשוני והחזותי בין שירת מרים והנשים בסוף שירת הים לבין סיפור מרה, אנחנו יכולים לחוש בנפילה הדרמטית המתרחשת בין שתי הפרשיות. מחגיגה של שירה, תופים ומחולות אנחנו יוצאים למדבר שאין בו מים מלבד מים מרים. הדמיון בין שמה של מרים למים המרים מרחיב את ההבנה בדבר נפילה זו. לא בכדי נקשרה מרים אל המים, הן בשמה, הן בעמידתה על היאור במצרים והן בבאר במדבר. לעומת משה המשוי מן המים, הלוקה בגלל המים, ושאופיו קצת מורם מעם, מרים מוצגת פעמים רבות כמלאת חיוניות וזרימה כמו המים.
תנועת המים הזורמת שמופיעה בצורה כה חיונית ונפלאה בסוף שירת הים, הופכת בקלות למרירות מעט אחר כך. רגליה של החוויה החושית הזורמת והגועשת יורדות מוות. אנו מכירים את זה היטב מחיינו; לא פעם כשאנו רוצים להתמסר לחלוטין לחווית חיים ושמחה שכולה זרימה וחיוניות "טבעית", אנו מוצאים את עצמנו נסחפים ונותרים בסוף מפוזרים או חסרי כוחות.
כאן מופיע העץ כעוגן של יציבות, כקו ישר. בניגוד לתנועה הכאוטית של המים, העץ מאפשר ריכוז, כוונה ויציבות. כך ניתן להבין את המשפט "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ". החוק והמשפט מקבילים ליסוד העץ. בכוחם להעניק יציבות, יושר, עוגן ולהרים אותנו בתוך השטף של החיים. בין השניים מתקיימים יחסים הדדיים: העץ גם חי מן המים, ואחרי הכל המטרה היא מים מתוקים ולא עץ בלבד. החוק והמשפט כשלעצמם הם קרים ומנוכרים, ומטרתם העיקרית היא לאפשר את המתקתם של החיים החיוניים והזורמים.
לכך אולי כיוון המדרש שמתאר כי העץ בעצמו היה מר, ושדווקא הוא, המר, ממתיק את המר:
"ומה העץ? ר' יהושע אומר: של ערבה היה, ר' נתן אומר: הרדופני מר היה, ר' אלעזר המודעי אומר: של זית היה… מכל מקום מר היה.
ר' שמעון בן גמליאל אומר: בא וראה כמה מופלאין דרכיו של הקב"ה יותר מדרכי בשר ודם. בשר ודם במתוק מרפא את המר. אבל הקב"ה במר מרפא את המר.
החוק לבדו מביא למרירות, וכך גם החיים "הזורמים" לבדם. דווקא החיבור ביניהם הוא שיוצר את המתיקות.
העמקה ברעיון העולה מהמפגש בין העץ, המים והמרירות אפשר למצוא בקטע מן הזוהר העוסק בעץ הדעת ועץ החיים:
"אַחַר כָּךְ סָטוּ מִדֶּרֶךְ הָאֱמוּנָה וְעָזְבוּ אֶת הָעֵץ הַיְחִידִי, הָעֶלְיוֹן מִכָּל הָאִילָנוֹת, וּבָאוּ לְהִדָּבֵק בְּמָקוֹם שֶׁמִּשְׁתַּנֶּה וּמִתְהַפֵּךְ מִגָּוֶן לְגָוֶן וּמִטּוֹב לְרַע וּמֵרַע לְטוֹב, וְיָרְדוּ מִלְמַעְלָה מַטָּה, וְנִדְבְּקוּ לְמַטָּה בְּשִׁנּוּיִים רַבִּים, וְעָזְבוּ אֶת הָאִילָן הַיְחִידִי הָעֶלְיוֹן מִכָּל הָאִילָנוֹת (עץ החיים). זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהמה בִּקְשׁוּ חִשְּׁבוֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז) וַדַּאי שֶׁאָז הִתְהַפֵּךְ לִבָּם בְּאוֹתוֹ הַצַּד מַמָּשׁ, לִפְעָמִים לְטוֹב לִפְעָמִים לְרַע, לִפְעָמִים לְרַחֲמִים לִפְעָמִים לְדִין… זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת" (משלי ה), וְכָתוּב: "וּמֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה" (קהלת ז). וַדַּאי שֶׁנִּדְבַּק בִּמְקוֹם הַמָּוֶת וְעָזַב מְקוֹם הַחַיִּים. מִשּׁוּם כָּךְ נִגְזַר עָלָיו וְעַל כָּל הָעוֹלָם מָוֶת."
להבנתי דרשה זוהרית זו מצביעה על כך שההחיבור אל החיים הממשיים ללא העוגן והקו הישר של עץ החיים הוא מפתה, אולם אחריתו (המיוצגות ברגליים) כרוכה במוות. זוהי תוצאה של עולם ללא וקטור, ללא חיבור יציב ומכוון אל השמיים, הקשור בעץ. כך גם "החשבונות הרבים" באים עם בלבול הלב והמחשבה שהתנתקו ממידת התמימות והיושר. דרשת הזוהר קוראת לנו לפתח מודעות של עץ החיים על מנת להוציא אותנו מהמקום ההפכפך והשואף אל עפר ומרירות. זוהי תכונת הרפואה של העץ: "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ" (שמות טו כו). בדומה לכך גם יחזקאל רואה בחזיונו חיבור בין המרכיבים האלו: מים יוצאים מבית המקדש להשקות ולרפא את ים המלח, מקום המים המרים, ובנחל שנוצר צומחים עצים של רפואה (יחזקאל מז, א-יב):
"וַיְשִׁבֵנִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה כִּי פְנֵי הַבַּיִת קָדִים וְהַמַּיִם יֹרְדִים מִתַּחַת מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ… בְּשׁוּבֵנִי וְהִנֵּה אֶל שְׂפַת הַנַּחַל עֵץ רַב מְאֹד מִזֶּה וּמִזֶּה: וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה וְיָרְדוּ עַל הָעֲרָבָה וּבָאוּ הַיָּמָּה אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים <ונרפאו> וְנִרְפּוּ הַמָּיִם [נרפאים מי ים המלח]:
וְהָיָה כָל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִשְׁרֹץ אֶל כָּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם יִחְיֶה וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ וָחָי כֹּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁמָּה הַנָּחַל… וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה".
ניתן להציע שכיאה לזמן גאולה, חזונו של יחזקאל שונה במעט. בעולם שלנו אנו זקוקים לעץ כדי "להציל" אותנו משטף המים. אולם בגאולה העתידה, בה כבר מותר יהיה "למלא פינו בשחוק", כאפיקים המתמלאים מים, לא תהיה כבר שניות במים. נוכל להתמסר להתגלות בחווית החיים האינטואיטיבית ללא צורך בעוגן חיצוני. המים יביאו איתם חיים והרמוניה עם העץ הצומח בנתיב הנחל ומביא רפואה, ללא ניגודיות ביניהם.
בסוף סיפור מי מרה פוגשים בני ישראל שנים עשר עינות מים ושבעים עצי תמר. קשה שלא לזהות בעצים ובמים משמעות סמלית. בני ישראל יורדים מצרימה שנים עשר ילדים ושבעים נפש, ובהמשך הם מחולקים לשנים עשר שבטים ונבחרים מתוכם שבעים זקנים. מדוע נפגשים בני ישראל עם עצים ומים המייצגים את אבותיהם הקדמונים? ייתכן שהדבר קשור בשם המקום – "אילים" שמשמעו גם "כוחות". זהו מפגש עם כוחות פנימיים הדרושים לבני ישראל במסעם, וכוחות אלו קשורים עם דמויותיהם של האבות.
התרחשות זו מצביעה על השאיפה להרמוניה אחרי המהלך הניגודי בסיפור שירת מרים ומי מרה. לאחר החוויה החושית הזורמת והעזה של שירת הים ושירת מרים, אנו זקוקים לתנועה ניגודית של אחיזה בעץ ובחוק כעוגן וקשר יציב עם השמיים. אלו יכולים להוליך אותנו למקום ההרמוני של אדם כ"עץ שתול על פלגי מים", היונק את חיוניותו באופן מתמיד ממעיין המים החיים. למעשה יש כאן שלושה מקורות מים: הראשון הוא הים הזורם, השוטף והמלוח. אחריו מגיעים המים העומדים זמן רב בגבים ובבורות ההופכים מרירים – אלו משקפים את מצב החיים זמן מה אחרי הגשם והזרימות. ולבסוף מגיח המעיין המשלב את השלווה עם המים הזורמים ופועמים תמיד.
קריעת הים ושירת הים הן חוויות סנסוריות ודרמטיות חזקות. כדי להתרומם ולהתפתח משלב זה יש צורך בעוגן, יציבות וכוונה שהעץ מביא איתו, בדומה לחוק ולמשפט. אחרי שני שלבים אלו יש בשלות לפגוש את הכוחות הפנימיים המתגלים כעצים ומעיינות ממשיים, הנושאים גם משמעות סמלית. בני ישראל נכנסים למפגש עם מרחב הארכיטיפים העמוקים, המעניקים להם את הכוחות הנובעים מחיבור עם אבותיהם. מצוידים בעושר החוויה החושית, יחד עם עוגן היציבות והכוונה, הם מוכנים למפגש זה בשיאו הנכון והבריא.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
