תמכו בנו
הפלות: ההלכה מאפשרת יותר ממה שמקובל לחשוב
המחאה ההמונית נגד החמרת הפסיקה בעניין ההפלות בפולין מציפה את הפערים התפישתיים בין המתנגדים לבין התומכים בהפלות. ההלכה היהודית, באופן מפתיע, לא מחמירה בסוגיה

בשבועות האחרונים סערה פולין (הקתולית) בשל החמרה בפסיקה המשפטית לגבי הפלות, שגם כך נחשבה לנוקשה ביותר בהשוואה לכל מדינות אירופה. עם כניסתה של הפסיקה לתוקף, ניתן יהיה לבצע הפלות רק במקרים של אונס, גילוי עריות או אם נשקפת סכנה לבריאות האם ולחייה. הפלה תיאסר בכל המקרים האחרים ותחשב כבלתי חוקית, אפילו במקרים של מומים בעובר.

המאבק למען הזכות לבצע הפלות היה אחד מספינות הדגל הבולטות של הפמיניזם בשנות השישים והשבעים, ודומה שמאז לא ירד מעל סדר היום. בארצות הברית הוויכוח בין השמרנים לליברלים, ובעיקר בינם לבין הפמיניסטיות, מנוסח בדרך כלל בעזרת הסלוגן Pro life vs. Pro choice. סיסמה זו מחמיצה לטעמי את עומק הוויכוח, ובעיקר את עומק הטענות הפמיניסטיות, שכביכול מעדיפות את חופש הבחירה על פני חיי אדם. הסלוגן אף מקבע את הטענה כי מדובר כאן בחיי אדם במובן המלא של המילה.

פרספקטיבה פמיניסטית מלמדת כי לשאלות של פריון בכלל, והפסקות היריון בפרט, ישנה תמיד משמעות פוליטית בנוגע ליחסים בין המינים. העובדה שעוברים מתפתחים בגופם של נשים אינה "ניטרלית" כלל ועיקר. אף לא מדובר בשאלה "אובייקטיבית" או מדעית, האם העובר הוא אדם או לא. כל שהמדע יכול לעשות הוא לתת אינדיקציות למידת החיות של העובר בשלבים שונים של ההיריון, יכולתו לחוש כאב, לשרוד מחוץ לרחם, וכדומה. אך אין בכך כדי להכריע האם זהו תורף הטענה הפמיניסטית: לעובדה שעוברים מתפתחים ברחמן של נשים יש השפעה על האופנים שבהם העובר הוא "אדם" מלא או לא, משום שהדבר תלוי בשאלה המקדמית מה אנו מחשיבים כחיים.

היות ושאלה זו אינה ניתנת להכרעה באופן מדעי ואובייקטיבי, היא בהכרח כרוכה בתפיסות מגדריות, שכן היריון מתהווה בגופן של נשים ועתיד להשפיע באופן מכריע על חייהן, בריאותן, איכות חייהן, השכלתן ועוד, מובנת סוגיית ההפלות. כל עוד תפיסות לפיהן מהותן (הביולוגית, המטאפיזית) של נשים מתמצה בהולדה ואמהות ממשיכות להיות דומיננטיות, וכל עוד גופן מנוכס לטובת אידיאולוגיה זו, השליטה בנשים ממשיכה להתאפשר תוך שלילת זכויות אדם בסיסיות.

שאלה של יחסיות

האתיקה הפמיניסטית מציעה ניתוח שונה של הבעיה המוסרית מאשר זו שמוצעת בדרך כלל בטיעונים ליברליים. היא מבקשת להעריך את מדיניות ההפלות בהקשר רחב ביותר, בהתאם למקומה בתוך מוסדות חברתיים התומכים בהמשך נחיתותן של נשים; היא מתייחסת לנשים פרטיקולריות במצבים ספציפיים ואקטואליים, בניגוד לאתיקה הרגילה המתמקדת במושגים מופשטים כמו פרטיות, זכויות, רכוש וגוף.

דומה שהשוני המרכזי ביותר בין גישות פמיניסטיות לאחרות נעוץ בתשומת הלב היחסית שמעניק כל צד לאינטרסים ולהתנסויות של נשים. פמיניסטיות רואות בהשלכות של הריונות לא רצויים על חייהן של נשים – כאינדבידואלים וכקולקטיב – את האלמנט המרכזי בבחינה המוסרית בנוגע להפלות. לדידן, ברור מאליו כי האישה היא הסובייקט של נושא ההפלה. לעומת זאת, בדיונים שאינם פמיניסטיים לא רק שהאישה אינה מרכזית, אלא שבדרך כלל היא אינה נראית, שכן הדיון נסוב בעיקר על מעמדו המוסרי של העובר.

הקמפיין נגד הפלות מכוון לעורר סימפטיה כלפי יצור זעיר וחסר ישע המאוים בידי אימו וזקוק להגנה, במקום גם כלפי האישה אשר חייה, במובן הרחב, אף הם עומדים על הפרק. טענות יוצאות מן הכלל נשמעות כדי לבסס את האינדיווידואליות והיישות המוסרית של עוברים. בו בזמן, הנשים אשר נושאות את העוברים האלו נתפסות כמארחות פסיביות אשר תפקידן המשמעותי היחידי הוא להימנע מלהזיק לעובר או להפילו. כך השאלה המוסרית בנוגע למעמדו של העובר מתורגמת במהירות לרשות לפגוע בחירות הפריון של נשים.

אלו המכריעים שהעובר הוא "אדם" אינם עושים זאת רק – ואולי אף לא בעיקר – משום שהם משוכנעים כי העובר הוא "אדם" כבר משלבים מוקדמים, או בשל "הוכחות" מדעיות שאפשר לתת כביכול לשאלה זו. לא פעם ההכרעה נובעת מתוך השקפת עולם, ולו בלתי מודעת, לפיה האישה היא צד משני בכל העניין, או אם לנסח זאת אחרת: כל ייעודה ותכליתה אינם אלא לשם הבאת חיים חדשים לעולם. בתפיסת עולם שכזו האישה לעולם אינה סובייקט ומשקלו של העובר תמיד יגבר על שלה. לעומת זאת, בתפיסת עולם הפוכה האישה היא רק תכלית לעצמה וממילא גובר משקלה על זה של העובר, ואילו הוא אינו נתפס כ"אדם" כלל, כפי שאכן גורסות חלק מן התפיסות הליברליות.

לטעמי, המיוחד בתפיסות פמיניסטיות מרכזיות הוא כי שהן אינן מבטלות לחלוטין את המשקל שנשים מייחסות לעוברים ולילדים בכלל, אלא שלעובר יש משקל יחסי המוקנה לו בהתאם לסיטואציה הייחודית בתוכה ואליה הוא נוצר. ניתן לומר שבהשקפה פמיניסטית, עוברים אכן משמעותיים מבחינה מוסרית, אך הערך של חייהם הוא יותר יחסי מאשר מוחלט. קיומם מוגדר ביחסי גומלין לקיומה של האישה. אף בן אנוש, ובוודאי שלא עובר, אינו יכול להתקיים בלא מערכת יחסים. לפיכך הניסיונות לדבר על העובר לכשעצמו, כאילו היה נפרד מגוף האישה שבו הוא מתפתח, אינם הוגנים ומעוותים. חיי העובר אינם יכולים להישמר או להסתיים מבלי להשפיע על האישה, ולפיכך ערך הניתן לחיי העובר בידי אחרים אינו יכול לשקול יותר מזה שניתן לו בידי האישה ההרה עצמה. אכן, הערך שנשים מייחסות לעובר האינדיווידואלי משתנה באופן דרמטי ממקרה למקרה.

במילים אחרות, השאלה האם עוברים הם "בני אדם" אם לאו, אינה שאלה בעלת תשובה "אובייקטיבית" שניתן לגלותה באמצעות עיון פילוסופי-מדעי כזה או אחר, זוהי שאלה של הכרעה ערכית יותר מאשר של גילוי וחשיפה עובדתיים. הכרעה ערכית מסוג זה נעוצה באופן א-פריורי בתפיסה על תכליתה ותפקידה של האישה בכלל והיחס בינה לבין העובר בפרט.

הפלות בפסיקת ההלכה

מה לגבי תפיסות בהלכה היהודית בשאלה מורכבת וסבוכה זו? בסיפור ההלכתי ההגמוני כפי שהוא מוצג כיום בציבוריות הישראלית – מתוך הנגדה דיכוטומית לשיח ליברלי-פמיניסטי – הפלה נתפסת כאיסור חמור מן התורה (מדאורייתא) הקרוב במהותו לרצח. ברם בחינה מדוקדקת של המקורות ההלכתיים מעלה כי השקפה זו אינה הכרחית מבחינה הלכתית והיא אף לא עולה בקנה אחד עם דרך המלך של הפרשנות ההלכתית לדורותיה (בנושא זה אני דנה בהרחבה בספר העומד לראות אור בקרוב).

ניתוח המקורות, החל מן המשנה והתלמוד ועד לימינו אלה, מגלה שגם אם יש לקחת בכובד ראש את הנושא, הרי שהעובר אינו נחשב "נפש" כלשונם של חכמים, ולפיכך ישנן נסיבות רבות בהן תוצדק הפלתו. אמנם, במאה השנים האחרונות אנו עדים לפרץ החמרה שלא נודע כמותו בסוגיה זו, אך את הסיבות לכך אין לחפש במקורות ההלכתיים עצמם, הפתוחים לפרשנות מקילה ואפילו מקילה מאוד. למעשה, גם במאה העשרים ישנם פוסקי הלכה הסוברים שאיסור הפלה הוא מדרבנן בלבד.

כך למשל כתב הרב שאול ישראלי, מי שהיה תלמיד מובהק של הראי"ה קוק, חבר מועצת הרבנות הראשית ואף עמד בראש ישיבת מרכז הרב יחד עם הרב אברהם שפירא (עמוד הימיני, לב ט):

מסקנא דמילתא [מסקנת הדבר]: אין לעובר תורת נפש [לא מחשיבים אותו כנפש], ואיסור הריגתו הוא משום חבלה או בל תשחית, ועל כן במקום שקיומו כרוך בצער של אחר… אף על פי שלא הוא הגורם, מכל מקום קיומו מפריע לאפשרות של סילוק הצער, מותר להמיתו בגלל זה.
באותה הרוח כתב הרב אליעזר ולדנברג, הבולט מבין גדולי הפוסקים בדור האחרון שקבע כי איסור הפלה הוא מדרבנן בלבד (שו"ת ציץ אליעזר חלק ט נא):
כשנשקפת סכנה לאשה בהמשכת ההריון יש להתיר הפלת העובר בשופי… גם כשמצב בריאותה של האישה רופף מאד ולשם רפואתה או השקטת מכאוביה הגדולים דרוש לבצע הפלת העובר אף על פי שאין סכנה ממשית, גם כן יש מקום להתיר לעשות זאת…

לסדר הפלה קודם שנמלאו ארבעים יום מהריונה וגם לרבות קודם ג' חדשים מהריונה הוא קל בהרבה מלסדר לאחר מכן, ויש על כן לצדד להתיר לסדר הפלה קודם שנמלאו לה כנ"ל, והעובר איננו עוד בתנועה, גם כשיש חשש מבוסס שהעובר שיוולד ייצא בעל מום ובעל ייסורים…
מאידך, להמית הוולד כשהאישה יושבת כבר על המשבר, והוולד כבר נעקר לצאת הוא חמור בהרבה מלפני שנעקר, ואין להתיר בכגון זה, כי אם במקום סכנה של ממש לאשה.

אני מניחה שנקיטת עמדה ליברלית בסוגיית ההפלות אינה עניין של מה בכך לגבי נשים. ילדים הם בעלי משמעות רבה עבורן, אך רבות מהן אינן חפצות שמכלול הווייתן ושלמותן האנושית תוגדר אך ורק באמצעות ילדיהן תוך כדי שלילת האוטונומיה הגופנית שלהן ויכולתן לשלוט בחירות הפריון שלהן. כדי להפחית את הצורך בהפלות יש לבחון היטב את ההסדרים הפטריארכליים בגינם נשים נכנסות להריונות לא רצויים, את חוסר ההסברה ואף ההתנגדות של גורמים שמרניים ודתיים לחינוך למיניות בריאה. זאת לצד בחינה ביקורתית של תפיסות תרבותיות ודתיות שונות המבנות נשים ונשיות באופנים שאינם מכבדים אותן כסובייקט עצמאי ואוטונומי.

כפרפראזה על דברי הנשיא קלינטון, אני סבורה שהפלות צריכות להיות מותרות, נגישות, בטוחות, אך נדירות.

השארת תגובה