הדור, תמיר ומרחיק ראות כמו מגדל המשרדים החדיש שהוא מאכלס, ראש עיריית וילנא רמיגיוס סימאסיוס מלווה אותי לחלון הפנורמי של סוויטת ראש העיר ממנה ניבטים, ממרום הקומה ה-19, הארמונות, הסימטאות והצריחים הציוריים שבהם משובצת מי שפעם נודעה כירושלים דליטא.
שר המשפטים לשעבר מניף את ידו מן "הגשר הלבן" שמעל נהר הנריס אל עבר כיפת הכסף של הפלנטריום האוניברסיטאי, ומבטיח שבעוד ארבע שנים תשתרע לאורך הנהר רצועה בת שישה ק"מ של פארקים, שבילי אופניים, משעולי הליכה, אזורי פיקניקים וחופי רחצה.
האופטימיות, האנרגיה, והביטחון העצמי שמשדר החזון הזה חושפים רק אחד משלושת הנופים מהם מורכבת ליטא הפוסט-סובייטית – הנוף שמעל אדמתה; נוף ציורי, משגשג וגאה, העומד בניגוד משווע לשני נופיה האחרים, זה שחבוי מתחת לאדמתה, וזה שנפרס מעבר לגבולה.
ליטא של מעלה היא סיפור של יופי, התרסה והצלחה.
בקושי 30 שנה לאחר שגדודי הצבא האדום הרגו 14 מפגינים אנטי-סובייטים ופצעו למעלה מ-700, נראה שהרפובליקה בת 2.8 מיליון התושבים השלימה את המעבר ממזרח למערב, בכל המובנים: פוליטית, כלכלית ונפשית. כבישים מהירים עמוסי מכוניות חדישות חוצים יערות מחט עבותים ומרבדי חיטה זהובים בדרכם למפעלים עמלניים ולקניונים נוצצים, המשקפים את נסיקת ההכנסה השנתית הממוצעת ל-16.5 אלף דולר ואת צמיחת המשק בכ-3% מדי שנה מזה כעשור.
ליטא משגשגת כי האזרחים שלה חרוצים והפוליטיקאים שלה אחראיים. החוב הלאומי, 24% מהתוצר, הוא מהנמוכים בעולם המפותח, שלא לדבר על הגרעון התקציבי, 0.7% בלבד מהתוצר. ההישגים הללו מסבירים את בחירתם של תאגידים פיננסיים בינ"ל מובילים, מווסטרן-יוניון ונאסדא"ק עד ומודי'ס ודאנסקה בנק, להתמקם בווילנה
-570x580.jpg)
אמת, המלאכה עדיין רבה לפני ליטא של מעלה, למשל החלפת השיכונים הקומוניסטים המכוערים והמתפוררים שבהם עדיין מתגוררים למעלה ממחצית תושבי הבירה. אבל הכיוון הכללי ברור: מעוני לעושר. בשיחה בבניין ההדור של משרד החוץ, שם הכל מתגאים בהשתלבותה החלקה של ליטא באיחוד האירופי ובברית נאט"ו, מסכם רמונאס דוידוניס, דיפלומט ששירת בין השאר בשגרירות ארצו בתל אביב: "בהשוואה ל-1990 התחולל כאן נס".
כאלו, בקצרה, הם פני התנופה, הגאווה והתקווה בהם מלאה ליטא של מעלה. ליטא של מטה היא היפוכה הגמור.
לו טיפסנו לפני 230 שנה אל הפנטהאוס שממנו השקפנו על וילנא הנוכחית, היינו רואים – מספר דקות הליכה מעבר לגדה שעתידה להשתבץ במסלולי אופניים וחופי קייטנים – את ביתו של הגאון מווילנא (ר' אליהו בן שלמה זלמן, 1720-1797).
על המקום שבו עמד ביתו של הפוסק המהולל ניצב כיום עמוד גרניט ובראשו פסל-ראש עטור כיפה גדולה וזקן עבות, משקיף אל מלבן אדמה חשופה. הבית עצמו, כמו הרב הגדול שעשה כאן את ימיו ולילותיו בלימוד, תפילה, כתיבה והוראה, וכמו והקהילה המפוארת שהולידה מורשתו – היה כלא היה.
הגאון היה נערץ כבר בחייו, אבל השפעתו פרצה למרחב לאחר מותו, כאשר תלמידיו טוו את רשת הישיבות שיצאה מוולוז'ין התפרסה מאות קילומטרים לארבע רוחות השמים, מסלובוקדה עד ברודי ומסלוצק ועד בריסק, והיתה לליגת קיסוס תלמודית שכתמותה לא ראה העם היהודי מאז פריחת ישיבות בבל.
ביתו של הגאון נהרס על ידי הסובייטים, פשע תרבותי כשלעצמו, אבל כאין וכאפס לעומת מחיקת המבנה שהיה צמוד אליו, הגדול והמפואר מבין 110 בתי כנסת בהם השתבחה וילנא שלפני המלחמה. שרידי המבנה שהוצת, נשדד, והוחרב על ידי הנאצים "גולחו" באמצע שנות ה-50' על ידי הסובייטים, שבנו במקומו גן ילדים. זה פינה את מקומו מאוחר יותר למבנה בית הספר חסר הפרצוף העומד שם כיום נכלם, נטוש ושומם.
עם רדת החשיכה על הפסל האילם, על בית הספר הסובייטי, ועל "רחוב היהודים" השקט שבצידם, אני מטה אוזן לליטא של מטה ומצליח, במאמץ לא גדול, לשמוע תלמידי חכמים שואלים "מאי חנוכה", תינוקות דבית רבן משננים "מרכא טפחא מונח אתנחתא", קהל גדול שר "טובים מאורות שברא אלוהינו", וקשישות מקוננות "שאלי שרופה באש"'. איך לא תשמע נפש יהודי את המיית קרביה של ליטא, גם ללא עזרת הארכיאולוגיה שחשפה כאן לאחרונה חלקים מהבימה, מהמקווה, ומלוח הזכרון משנת 1796 שתרמו האחים שמואל ואליעזר לזכר חיים ושרה הוריהם?
ראש העיר סימאסיוס מבטיח להסיר את המבנה הסובייטי הנטוש ולהקים תחתיו אתר זכרון לעברה היהודי של עירו, ולשלב בו את שרידיו הנחשפים של בית הכנסת, אבל מי שרוצה לאתר את העבר היהודי לא צריך להמתין עד אז, כפי שמעיד מורה הדרך וויליאם זיטקאוקס, יהודי למחצה שעל אמת ידו מקועקעת מנורה, ושלאחר שירות בצה"ל שב לכאן כדי למפות את הכוכב הליטאי שדרך מיעקב, והיה למרמס.
בקובנה, 90 ק"מ מערבה מווילנא, מוביל וויליאם למוסך שבקיר הימני שלו שורת חלונות מקומרים חסומים בלבנים, ובפינת הקיר האחורי שלו גרם מדרגות חסום שמוביל לעוד פינה של ליטא התת-קרקעית. "בית כנסת", קובע וויליאם לפי צורת החלונות והסידור שלהם, ולפי מיקום המדרגות, שפעם הובילו למקווה. "אין ספק", הוא חותם, בהחלטיות השמורה לפוסקי הלכה כמו אלו שאולי אחד מהם נמנה על אבותיו.
ליטא של מטה מסוגלת לבצבץ פתאום, בכל רגע ובכל מקום: מפיסת גג נתיקה, לוח מחליד דומה לקולט שמש, מעל צריף נטוש בכפר קדיינה (50 ק"מ צפונית לקובנה) שבבירור שימש פעם כסוכה, ועד לחלל בית כנסת נדיר שנבנה מעץ ונחשף לא מכבר בעיירה זיזמריאל, שפעם היתה שטעטל שהיידיש עשתה בו כבתוך שלה, 60 ק"מ מדרום לאותה סוכה עזובה.
הבליטה השכיחה ביותר המזדקרת מליטא של מטה היא כמובן בית העלמין. "אני שומרת לבדי על 250 בתי עלמין ועוד 250 אתרי רצח", אומרת ביובש פאינה קוקליאנסקי, ראשת קהילת יהדות ליטא, במשרדה הממוקם בבניין שפעם היה תיכון יהודי, תיכון שרוב בוגריו סיימו את חייהם בשדות הקטל שעל שימורם היא עמלה.
המפורסם, הגדול והנודע לשמצה שבכל אלו, פונאר, הוא מעבה אינסופי של אורן, ברוש, וליבנה, יער דומם, מהפנט ומכושף כחמישה ק"מ דרומית-מערבית למקום שבו עמד פעם ביתו של הגאון.
אמת, רוב 100 אלף הנשים, הגברים, הילדים והתינוקות שנקצרו כאן היו יהודים, אבל שלא כמו על חורבות בית הכנסת בווילנא, ביער פונאר אין צורך להיות יהודי כדי לשמוע מתחת ציוצי הציפורים את ליטא התת-קרקעית לוחשת את שאלתו של אלוהים לקין, מעל הגוויה הטריה של הבל אחיו: "מה עשית?".
על המידה שבה יושבי ליטא של מעלה שומעים את זעקת ליטא של מטה אפשר להתווכח, אבל מנהיגי ליטא, לכל הדעות, מביטים באומץ על האמת.
בניגוד לאיסור הפולני הטרי על איזכור חלקם של פולנים בזוועות מלחמת העולם השניה, הגלעד שבפתח פונאר מאשים בפשטות, בארבע שפות, את "הכובשים ההיטלריסטים ועוזריהם המקומיים", כפי שמוצהר גם בשלט דומה העומד מול צמד בתי כנסת דוממים שהשתמרו בעיירה קדאינאי.
כאילו היא עדיין איכשהו נושמת, ליטא של מטה מאתגרת ללא הרף את ליטא של מעלה. בקיץ האחרון, למשל, פרץ ויכוח ציבורי סביב שלט באקדמיה הלאומית למדעים שהנציח את יונאס נוראיקה, פטריוט שהסובייטים הוציאו להורג, אבל גם משתף פעולה נאצי שעזר לבודד ולשדוד את יהודי האזור שלו קודם לרציחתם.
השלט אמנם הוסר, על ידי ראש העיר, אבל קודם לכן נאבק "המרכז לחקר רצח עם והתנגדות תושבי ליטא" בבתי משפט נגד הסרתו, בטענה שנוראיקה לא ביצע פשעי מלחמה. מאבקי זכרון כאלו עשויים לצוץ בכל רגע ובכל מקום, מסוקיאניאי הנידחת, שקראה בית ספר מקומי על שם נוראיקה, בן המקום, ועד שדרת טריפאלבס ("שלוש הצבעים") בווילנא, שכיום נקראת על שם דגל המדינה אבל עד לא מכבר נקראה על שם קאזיס סקירפה, שהוביל מברלין תנועה אנטי-סובייטית אשר חבריה השתתפו בהשמדת היהודים.
הנחישות המוניציפלית להילחם בהכחשה היא חלק מגישה ממשלתית כללית, הכוללת בין השאר את שילוב הוראת השואה במערכת הלימודים הממלכתית, ואת ההכרזה על ידי הפרלמנט של שנת 2020 – יובל השלוש מאות להולדת הגאון – כ"שנת הגאון מווילנא ותולדות יהודי ליטא".
אלו ואחרים הם חלק ממאמץ מתמשך לחשוף, להנציח, ולהצדיע ל-700 שנות היסטוריה יהודית בארץ שנכנסה למלחמת העולם השניה עם 200 אלף יהודים, ויצאה ממנה כאשר לפחות תשע עשיריות מהם טבוחים, שיעור ההשמדה הגבוה ביותר מכל מחזותיה הרבים של השואה.
כזה הוא, בקיצור, הנוף השני של ליטא, זה שחופן את מוראות העבר, בניגוד לנוף השלישי של ליטא, הפולש להווה ואף מחשיך את האופק שלה. האופק שעליו שב להאפיל הדוב הרוסי.
היער העבות שמקיף את קסרקטיני רוקלה מזכיר את יער פונאר, כשעה נסיעה מדרום מערב לו, אלא שכאן שוב מפריע טרטור מקלעים את דממת הטבע. החיילים שלוחצים על ההדקים הם לא הנאצים ועוזריהם, אלא לוחמי חיל הרגלים הבלגי שמסתערים באש חיה על מטרות קופצות בקצה קרחת היער שלפנינו.
לא, אלו אינם הדי מלחמת העולם השנייה, אלא צלילי המלחמה הקרה השניה, מחול החרבות שניצת עם הפלישה הרוסית לגיאורגיה ב-2008, והסלים עם סיפוח קרים ב-2014, כאשר נזרקה ליטא בין לילה לסיוטי העבר.
"הרוסים רוצים שנשוב להיות הבובות שלהם", אומר ביבושת שר ההגנה ראימונדס קארובליס, עו"ד, דיפלומט, וגם בוגר תיכון יוקרתי בעיירה פוניבז' שנוסד לפני קרוב ל-300 שנה. הפחד הגדול שלנו, מסביר השר, הוא שהצבא הרוסי יתפוס את הצד הצפוני של הגבול שלנו עם פולין.
החשש הזה ריאלי, לא רק מבחינה פוליטית, אלא גם מבחינה גיאוגרפית. אורך הגבול כאן הוא בסך הכל 100 ק"מ; הקצה המזרחי שלהם נעוץ בגרורה הרוסית בלרוס, ואילו הקצה המערבי שלהם נושק למובלעת הרוסית קלינינגרד, שבה קיימת נוכחות כבדה של כוחות יבשה, אויר וים רוסיים. הליטאים חוששים ממתקפת פתע שבתנועת מלקחיים בת שעות ספורות תנתק אותה ואת שכנותיה הבלטיות – לטביה ואסטוניה – משאר מדינות נאט"ו.
החרדה שאחזה בליטא כל-כך חזקה, שחודשים ספורים לאחר סיפוח קרים היא חידשה את גיוס החובה שבוטל שבע שנים קודם לכן, ובתוך כך שיכנעה את ברית נאט"ו להכפיל ולשלש את הנוכחות והפעילות שלה על אדמתה.
נאט"ו נענתה. שלוש ארמיות נפרדות התמקמו בשנים האחרונות בליטא, לטביה ואסטוניה, בפיקוד גרמני, קנדי ובריטי, קורפוס שיוצר רצף עם כוח נאט"ו שבפולין, שעליו מפקד צבא ארה"ב.
"יש לנו כאן הרבה כלים", אומר לי במשרדו בבסיס רוקלה סא"ל רובן האבל, שדגל גרמניה וסמל נאט"ו רקומים בצוותא על שרוולו. הכלים שעליהם מדבר המג"ד הגרמני כוללים טנקי ליאופרד ותותחים מתנייעים 155 מ"מ שמתאמנים 90 ק"מ מזרחה מכאן, בפאדראבה, מרחק שמיעה מבלרוס.
צבא גרמניה, שלאורך שנות המלחמה הקרה הקודמת מעולם לא יצא את גבולות ארצו, משתמש כעת במצב החדש כדי לתרגל לוגיסטיקה לטווחים ארוכים, כולל הובלה מדי חצי שנה של 12 אלף טון ציוד בשש רכבות לתוך ליטא דרך פולין, ובחזרה. "תבין", אומר לי האבל מבלי להבין את מה שהוא עומד לבקש ממני להבין, "אנחנו הגרמנים גרועים בלוגיסטיקה".
כ-5,000 חיילי נאט"ו מתאמנים בזירה הבלטית מדי יום, במסגרות שנעות מפלוגה ומחלקה ועד אוגדה, וגם בתמרוני ענק כמו זה שהתקיים באביב האחרון בו השתתפו 50 ספינות קרב וצוללות לצד 40 כלי טיס בהובלת חיל הים האמריקני, וכמו תרגיל אחר שהתנהל באותו הזמן בגבול בלרוס, בהובלת הצבא הקטן – אך הגדל – של ליטא.
"אחרי סיפוח קרים החלטנו לחדש את הצבא", אומר השר קארובליס, שמוביל הכפלה של כוח האדם הבטחוני מ-20 אלף ל-40 אלף חיילים, והגדלה של ההוצאה הצבאית כמעט פי חמישה, מ-268 מיליון דולר ל-1.25 מיליארד עד סוף העשור הבא.
הרוסים, מצידם, הכפילו את מצבת הטנקים והמפציצים בקלינינגרד, הגבירו את התמרונים בבלרוס, וגם יצאו למתקפות סייבר שבין השאר כיוונו, לדברי שר ההגנה, למוסדות פיננסיים בווילנא וגם אליו עצמו, דרך טרולים שניסו להשמיץ אותו כמרגל רוסי.
"זה רק אומר שאני עושה את עבודתי" אומר השר לפני שהוא מונה חלק ממה שהוא צובר – גדודי חי"ר ממוכן, אגדי ארטילריה, טילי נ"מ לטווח בינוני וטילי נ"ט חדישים מסוג ג'אבלין – ואז חותם בפנים חמורות סבר: "האווירה כאן היא שאם ליטא תותקף, היא תילחם עד הסוף".
שחקן מרכזי בלחימה כזו, אם תהיה, יהיה הקולונל מינדאוגס סטפובאנוביציוס, בוגר מכללת הפיקוד של צבא ארה"ב ומח"ט בצבא ליטא, אותו אני פוגש לבוש מדי הסוואה ונעלי קומנדו במשרדו בבסיס רוקלה. "אנו מתקרבים לעתיד שבו אנשים יבינו שהחיים הטובים במערב תובעים גם אחריות", הוא אומר, ומכוון לתגובה החיובית, לדבריו, של צעירי ליטא לחידוש גיוס החובה.
כזה הוא, בקצרה, מראה הנוף השלישי של ליטא, נוף האיום הרוסי, איום שבאופן אירוני מזמן תפקיד מחודש ליהודים בליטא, אם כי יהודים מסוג שהגאון מווילנא, תלמידיו, ושאר דיירי ליטא של מטה היו מתקשים לזהות.
הליטאים השוקדים על פיתוח המענה לאיום הרוסי פוגשים עכשיו יהודים שבנו צבא מהסוג שהם מנסים לבנות, שמייצרים נשק מהסוג שהם רוצים לרכוש, ושהתעמתו בהצלחה עם קודמתה של האימפריה שמפילה עליהם את חיתיתה.
כך, למשל, המקלעים הכבדים שיורים היום במעבה יערות ליטא מתופעלים על ידי מערכות אלקטרוניות של רפא"ל הקרויות "שמשון", חלק מעיסקה בת 100 מיליון יורו שבה רכשה ליטא מישראל גם משוריינים מדגם "בוקסר" וטילי נ"ט מדגם "ספייק".
לניסיונה של ישראל ערך גדול עוד יותר משל התעשייה שלה, משום שצה"ל ניצח צבאות גדולים ממנו, מה שעבור הליטאים אומר שיש דרך לאוכלוסייה קטנה לארגן, לצייד, ולאמן צבא גדול, ומוביל אותם להתעניין גם במערך המילואים הישראלי. מעבר לאלו, התקדים הישראלי של עמידה מול מעצמה אחת בגיבוי מעצמה אחרת הוא בדיוק מה שליטא מנסה לחקות בהתנהלות שלה מול רוסיה הבלתי-צפויה של ולדימיר פוטין.
זה, בתמצות, הוא ההקשר שבו ליטא החרוצה, המודרנית, המתריסה וקרת הרוח מתכוננת לציין 700 שנים לעלייתה של אחת הקהילות היהודיות היצירתיות, המשפיעות, והטרגיות ביותר שהעם היהודי הוליד מעודו.
אירועי יובל ה-300 להולדת הגאון בשנה הבאה יתמקדו, מטבע הדברים, בעיקר בנוף השני של ליטא, זה שקבור מתחת לאדמתה, ורק במידה פחותה בשני נופיה האחרים, זה שמעל האדמה וזה שמעבר לאופק.
אלא שעבור רבים מאנשי הרוח, האקדמיה, הדת והמדינה הישראלים שיגיעו לכאן, המסע לליטא יוביל לנוף רביעי; הנוף הליטאי שעניינו איננו המבט למטה, או למעלה, או לפנים, אלא המבט לאחור; המבט של אשת לוט תוך כדי מנוסתה מבית חייה; המבט שיותיר אותם, כפי שהותיר אותי, מהופנטים מן היופי שאותו הם לא יוכלו להכחיש, מן הנוסטלגיה שבפניה הם לא יוכלו לעמוד, ומן הגעגוע שאותו הם לא יוכלו להסביר, כמו מילותיה הכאובות של לאה גולדברג תוך שהביטה אחורה מהארץ המובטחת לליטא הורתה.
"מכורה שלי", שירבטה המשוררת תוך שהביטה אחורה, מתל אביב, לקובנה עיר ילדותה, נזכרת באותה ארץ נוי אביונה, ארץ בה הקבצנים נושאים חיוורונם אל האור הטוב, ארץ סגריר וגשמים שבה אפילו למלך אין כתר, ארץ עלובה, אביונה ומרה, ארץ של גנות וחרפה, אבל ארץ שבניה ובנותיה חתן וכלה, ארץ של נרות ברוכים ושולחנות ערוכים, ארץ שדורות של יהודים, כמו לאה בדמיונה, יעברו בה עם שיר ותיבת נגינה כדי לתור בה כל פינה, חצר, סימטה וגינה, כדי ללקט מחורבותיה אבן למזכרת, ולתנות את דלותה הזוהרת.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
