יום כיפור לפי השל: אלוהים דורש מאיתנו להתעלות על עצמנו
לא צימאון רגשי, לא תשוקה אל המעבר ולא מיסטיקה – האלוהים של הרב אברהם יהושע השל מחזר אחר האדם ודורש ממנו להתעלות. והאדם? עליו להיענות לפנייה ולהיטהר אל מול האל, וכן אל מול חבריו שלו

ההשפעה של ערב יום כיפור על חיי הייתה עוצמתית יותר מאשר של יום כיפור עצמו. אינני יודע אם אוכל לנסח זאת כראוי. אני מרגיש שכמעט בלתי אפשרי להעביר זאת במילים. הרגעים שבאמת שינו את חיי ושעיצבו את אופיי היו השעות הספורות שלפני יום כיפור. לא אציע לכם תיאור שלהן. לא אומר אלא שהיו רגעים בחיי שבהם חשתי איכשהו יותר מאשר אנושי… חווינו חיל ורעדה אדירים, פחד נורא, מודעות עמוקה לכך שאתה עומד ליתן דין וחשבון. חוויה זו לא נבעה מיראת עונש, אפילו לא מפחד המוות, אלא מעצם הציפייה לעמידה לפני אלוהים. זה היה הרגע המכריע…

אך כיום אין "פחד", נכון? לנו אין "פחד". הכל בסדר… הטעות שלנו היא שאנו שוכחים כמה ייסורים קיימים בכל בן-אנוש. שירטו את עורו של כל אדם ותפגשו בעצב, תסכול ואומללות. בני האדם הם מעמידי-פנים. כולם נראים גאים, בפנים הם שבורי-לב. לא הבנו כיצד לתעל את העומק הזה של הסבל האנושי לחוויה דתית. סלחו לי שאני אומר זאת, אך פיתחנו טקסי יהדות כאילו שאין בעיות אישיות…

וידוי על חטאינו אינו ההיבט היחיד של היום הזה שעלינו להדגיש. זהו יום של כובד ראש עמוק, כיון שעיצומו של יום מכפר. זהו הודו של היום, המסתורין של היום. החרטה האמיתית מתרחשת בערב יום כיפור; יום כיפור עצמו הוא "יום טוב"…[1]

כך סיפר אברהם יהושע השל לקהלו, כנראה קבוצה של רבנים, לקראת הימים הנוראים של שנת 1965. הוא הרגיש שהם עסוקים מדי בעיצוב תפילות הימים הנוראים כאילו היו טקסים, וביקש לעורר אותם לעמידה ממשית לפני אלוהים. הוא העיד לפניהם על עוצמת הרגעים הללו בחייו, שהתרחשו ברגעים שלפני ההליכה לבית הכנסת, אך גם על האתגר הגדול לבוא בשעריהם, עבורנו, האנשים המודרניים. הוא קרא להם שלא להדחיק את מורכבות הקיום האנושי מבעד לטקסים יפים ומרוממים, ולפגוש את בני הקהילה שלהם, וכמובן גם את עצמם, בייסוריהם הפנימיים. עבור השל, דת אינה סוג של תרבות אלא התעלות מעבר לקיום האנושי.

התעלות כהיענות

אך כיצד מתרחשת אותה התעלות? איך בכלל יעלה על הדעת – בעיקר עבורנו, האנשים המודרניים, בוגרי המהפכה הקופרניקאית של קאנט – לחרוג מעצמנו, ממגבלות הכרתנו האנושית? מהו סודה של העמידה לפני ה'?

אכן, כל הגותו של השל ניצבת על ההבנה שחריגה זו אינה מתרחשת כהתכוונות אנושית ראשונית אלא כמענה לאכפתיות של אלוהים, כעדות על חריגתו שלו כלפינו. כך הסביר זאת השל בספרו "אלוהים מבקש את האדם", באמצעות פרשנות לשורה אחת מתפילות הימים הנוראים:

"אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך" [בתרגומו הפרשני של השל לאנגלית: ותחשיבהו ראוי לעמוד לפניך]. זהו הפרדוקס המסתורי של האמונה התנ"כית: אלוהים מחזר אחר האדם. דומה הדבר כאילו סירב אלוהים להיות לבד, ובחר באדם שיהיה לו לעזר. חיפושנו את אלוהים אינו מגלה רק אכפתיות של האדם אלא גם אכפתיות של אלוהים, ואל לו להיתפס אך ורק כעניין אנושי… כל ההיסטוריה האנושית המתוארת בתנ"ך ניתנת לסיכום במשפט אחד: אלוהים מבקש את האדם. אמונה באלוהים היא מענה לשאלת אלוהים… כאשר התחבאו אדם וחוה מנוכחותו של אלוהים, קרא ה': "אַיֶּכָּה". זו היא הקריאה היוצאת שוב ושוב…

הדת מורכבת משאלת אלוהים ומתשובת האדם… אם אלוהים אינו שואל את השאלה, כל חקירותינו לשווא תהיינה.[2]

השל מעיד כאן על התרחשות דתית העולה כתנועת נפש הפוכה מזו העומדת בבסיס החוויות הדתיות הרווחות. לא צימאון, רגשי או אינטלקטואלי; לא תשוקה אל המעבר או אל אחדות ההוויה; לא אקזיסטנציאליזם ולא מיסטיקה – השל מבקש להציע אלטרנטיבה רוחנית לכל אלו. עבורו, העמידה לפני ה' היא רגע דיאלוגי של מענה לפנייתו של אלוהים – "אתה הבדלת אנוש מראש". ברגע כזה האדם חווה היפתחות לנקודת מבטו האכפתית של אלוהים, הקוראת לו להתעלות על עצמו – והנה, ביכולתו להיענות.

האמונה כמוה כאהבה. האם אתם זוכרים את הרגע בו המשפט "אני אוהב/ת אותך" הופנה כלפיכם? באותו רגע נקראתם למענֶה. הייתם יכולים להתעקש על הידע המדעי או הפסיכולוגי שלכם לפיו תהליך כימי או נפשי ארע אצל האומר/ת; הייתם יכולים להישאר ממוקדים בטבלת קטגוריות החיפוש שלכם: "האם זה מתאים לי" – אך גם נפתחה לפניכם האפשרות להתעלות מעבר לעצמם ולהיענות באהבה.

זוהי גם עדותו העמוקה של התנ"ך: בניגוד לכל אלי זמנו, שהיו קשורים לכוח טבע או למקום מסוים, וממילא עסוקים בעצמם ובשימור כוחם, אלוהי התנ"ך הוא אחר מכל המציאות ואף על פי כן יוצא מעצמו, בורא עולם ומתגלה לאדם. כשהאדם התנ"כי נענה לאלוהים – הוא חדל מהיות סובייקט ראשוני ומגלה את עצמו כיצור דיאלוגי מתוך היענות לאכפתיות של אלוהים. מעתה, עצם קיומו כרוך בציפייה – למשמעות קיומו בעיני אלוהים, לאחריות כלפי בריאתו של אלוהים, ולאחווה עם כל מי שמבטו ההורי של אלוהים מופנה כלפיו בו-זמנית – כל האדם.

זהו האתגר העמוק, בעיני השל, של הימים הנוראים: "לפני ה' תטהרו". ודאי, הקשר עם ההורים כרוך בקשר עם האחים; ככל שאנו קרובים להורינו, כך אנו מרגישים את ציפייתם מאיתנו לנהוג באחווה עם אחינו. באותו אופן לא ניתן לנתק בין העמידה לפני ה' לבין היחסים שבינינו, בין מצוות שבין האדם למקום למצוות שבין האדם לחברו. ועם זאת, הימים הנוראים מדגישים את עצם העמידה שלנו לפני אלוהים יותר מאשר את תיקון היחסים שבינינו. עמידה זו לפני אלוהים היא התובעת את תיקון היחסים בינינו והיא זו שתלויה בתיקונם.

תלויים בין אלוהים לאדם

ביצירתו רחבת ההיקף "תורה מן השמים באספקלריה של הדורות" (שראתה אור לאחרונה במהדורה חדשה, מורחבת ומתוקנת בעריכתי) הציג השל מחלוקה עמוקה בין שתי אסכולות בספרות חז"ל בנוגע לנושא התשובה וליום הכיפורים.

האסכולה הראשונה באה לידי ביטוי במשנה המוכרת: "את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה: 'מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ' (ויקרא טז, ל) – עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחבירו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חבירו" (משנה יומא, ח ט). דרשה חדה זו נאבקת בכוונה המקורית של הפסוק ומשנה את פיסוקו: התורה קובעת שהעמידה ביום כיפור לפני ה' מטהרת מכל החטאים, אך רבי אלעזר בין עזריה דורש שטהרת היום חלה רק על "החטאים שלפני ה'", כאילו אין פסיק לפני המילה "לפני" אלא מקף לפני המילה "תטהרו": 'מכל חטאתיכם לפני ה' – [רק מהם] תטהרו'. השל מראה כי גישה זו של צמצום משמעותה של העמידה לפני ה' ביום כיפור משתקפת גם בשיטתו של ר' ישמעאל. במדרש מכילתא דורש ר' ישמעאל את הפסוק הנ"ל וטוען שהוא חל רק על "העובר על מצות לא תעשה ועשה תשובה", אך לא על עבירות חמורות יותר.[3]

לעומת זאת, כפי שמראה השל, רבי עקיבא נקט בגישה הפוכה. כך בולט מהמשכה של אותה משנה, בו מובאים דברי רבי עקיבא הבאים: "אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים! שנאמר 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים [וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם]' (יחזקאל לו, כה). ואומר 'מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה" (ירמיהו יז, יג) – מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל". בניגוד לתַנאים שצמצמו את כוחה של העמידה לפני ה' ביום כיפור והדגישו את אחריות האדם, רבי עקיבא מצטט שני פסוקים המדגישים את האקטיביות של אלוהים בתהליך הטהרה.

אולם באיזו מן הגישות תומך השל עצמו? בהגותו הדגיש את העמידה לפני אלוהים, אך במעשיו התמסר למאבקים למען האדם – למען זכויות האפרו-אמריקנים, נגד מלחמת וייטנאם, עבור יהדות "מסך הברזל". השאלה אינה קשורה כמובן רק לנושא התשובה. הקורא את שני חלקיה הראשונים של "תורה מן השמים" נע ונד בין שתי השקפות או נקודות מבט שונות לחלוטין – זו של ר' ישמעאל ושל ר' עקיבא. בחלקה הראשון של היצירה השל מציג מחלוקות בין שתי האסכולות במגוון של עשרות נושאים; בחלקה השני הוא מציג עשרות היבטים של המחלוקת הזו בנוגע למשמעות האמונה ב"תורה מן השמים". רבים מחוקרי הגותו נחלקו בשאלה במי משתיהן הוא תומך, אך גם החלק השלישי של היצירה – שהודפס כעשרים שנה לאחר מותו של השל – לא סייע בידם. ניכר היה שהשל לקה בלבו ונפטר לפני שהשלימו.

אולם המהדורה החדשה, הכוללת תיקון עמוק של מבנה החלק השלישי ותכניו על בסיס כתבי יד, חושפת את גישתו הדו-קוטבית של השל. אכן, שני הקטבים נדרשים בעיניו:

"משני מקורות ניזונה המחשבה היהודית, ובשתי דרכים הולכת… שלא כמשפט הסתירה, אמרו על שתי דעות המתנגדות זו לזו: 'אלו ואלו דברי אלהים חיים'. שתיהן מרועה אחד ניתנו, שתיהן משלימות זו את זו… 'שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו'. שמור את הפשט, וזכור את הסוד… אין התורה מתקיימת אלא במי ששומר את פשוטו של מקרא וזוכר את מעמד הר סיני. אין התורה נקנית אלא בשתי דרכים: בעין השכל ובעין הלב. סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה".[4]

נראה שכך היתה גם גישתו של השל לנושא התשובה. אנו ניצבים בימים הנוראים, בין שני קטבים עצמאיים המשפיעים זה על זה: העמידה לפני אלוהים והעמידה נוכח חברינו. במבט ראשון זו נראית סתירה משונה: בערב יום כיפור אנחנו נחרדים לעמוד לפני ה' בעליבותנו האנושית, עם כישלונותינו החוזרים ונשנים ביחסינו הבין-אישיים, כמו גם עם הניסיונות לתקנם. ואילו עם תום יום כיפור אנו מוצפים בשמחה עמוקה וחשים איך העמידה לפני מבטו החומל של אלוהים טיהרה אותנו וחידשה את ימינו. האם רבי עקיבא צודק, וביום כיפור אלוהים מחדש את חיינו ועצם העמידה לפניו מטהרת הכל? או שהחכמים האחרים צודקים, והאחריות נותרת עלינו "עד שירצה את חברו"?

מבט מעמיק יותר מגלה כי לא סתירה יש כאן אלא קוטביות משלימה, שאכן יוצרת מטוטלת חריפה. היהודי חי בין השמים לארץ – זה מקור הטוטאליות של אחריותו וזה מקור אמונתו בהתחדשות לפני אלוהים. אלוהים מאמין באדם: "ותכירהו לעמוד לפניך". כשאנו כבר נואשים מכל יכולת לתיקון, לשינוי ולהתחדשות, אלוהים הוא הקורא לנו להתעלות על עצמנו, ועצם המבט המאמין הזה מטהר אותנו. מאידך, בו בזמן אלוהים הוא התובע מאיתנו לראות בכאבם של חברינו ולא לשקוע בהצטדקות על מצבנו האנושי. עם כל השמחה העמוקה לפני ה', ויחד עם הטהרה המציפה אותנו כשאנו טובלים בתוכה – לבנו עדיין נקוב מכאבם של חברינו ומן הצער שגרמנו בעצמנו. נקודת המבט של אלוהים מכה בנו כתביעה חדה. אכן, ימים נוראים: יום כיפור וערב יום כיפור, ערב יום כיפור ויום כיפור.

הערות שוליים

[1] "Yom Kippur", Moral Grandeur and Spiritual Audacity: Essays by Abraham Joshua Heschel, Ed. Susannah Heschel, New York: 1996, pp. 146-147 (בתרגום שלי, ד.ב).

[2] אברהם יהושע, אלוהים מבקש את האדם: פילוסופיה של היהדות (תרגם מאיר־לוי עזן), ירושלים תשס"ג, עמ' 109-108 (בתיקוני תרגום שלי, ד.ב).

[3] מכילתא דר"י, בחודש, פ"ז.

[4] תורה מן השמים באספקלריה של הדורות, ירושלים 2021, עמ' 971.

השארת תגובה