מאת סטיב ליפמן עבור ה- The New York Jewish Week
מאנגלית: שאול לילוב
טינה רבת שנים הותירה את הקהילה היהודית מצולקת: מרמור על ישראל, על היחסים בין ישראלים ליהודי ארה"ב, על הנשיא טראמפ, על יהודים מזרמים אחרים.
האם בעזרת גישתו יוצאת הדופן לקירוב בין יהודים (ואחרים) יצליח
מכון שלום הרטמן בצפון אמריקה להיות "הַצֳרִי בְּגִלְעָד" ולאחות את
השברים?
מרכז המחקר הפלורליסטי שנוסד לפני ארבעים ושבע שנים בירושלים
על ידי הרב דוד הרטמן ז"ל, מרחיב את פעילות הסניף שלו בצפון אמריקה עם הקמת מטה חדש ליד אוניברסיטת קולומביה. המטה החדש יהיה כפול בשטחו ביחס למיקומו הקודם במרכז העיר ניו יורק. הרחבת הפעילות מתרחשת בעת שהשיח הפוליטי בארה"ב נעשה שבטי יותר ויותר, והשסעים בתוך הקהילה היהודית – בעיקר בנוגע לישראל – משתקים כמעט כליל את החיפוש אחר מכנים משותפים.
הכירו את יהודה קרצר, בן 41, המנהיג החריף והשנון של מכון הרטמן בצפון אמריקה. קרצר מצויד במערך של תוכניות לימוד פלורליסטיות הפונות לקהלים דתיים שונים ומעודדות גם לימוד משותף של תכנים, בגישה של "ישראל־על־כל־חסרונותיה". אחת התוכניות אף מתהדרת בשם הטרנדי iEngage (דומה שהבחירה בשם מתאימה לקרצר, שנתמנה
ליו"ר ועדת היסוד של 'חדשנות יהודית קהילתית' בברנדייס לפני שעבר לנהל כאן את מכון הרטמן לפני שמונה שנים).
לפי אתר האינטרנט של המכון, בכל הנוגע לעיסוק במשמעותה של
מדינת ישראל עבור החיים היהודיים, קרצר מכוון ללא פחות מאשר "אמנה חדשה בין ישראל ליהדות התפוצות, שתרומם את השׂיח הקיים המתמקד במשברים, לכזה הנטוע בערכים וברעיונות יהודיים".
משברים רבים קורעים את מרקם היחסים בין ישראל והתפוצות. אם למנות רק חלק מהם: תפילה שוויונית בכותל, גיורים של רבנים אמריקנים מובילים אשר אינם מוכרים על ידי הרבנות הראשית בישראל, וממשלה ישראלית שנראית כמתפשרת על ערכים דמוקרטיים ונחושה בדעתה להתחמש ולהמשיך את הכיבוש בגדה המערבית. האם קרצר נלחם בטחנות רוח כשהוא מאתגר את האורתודוקסיות עם דוקטרינת הפלורליזם
שלו, החורגת אף מעבר לקהילה היהודית וכוללת דיאלוגים לא פשוטים בין יהודים למוסלמים?
"אם זה חשוב לנו, אנחנו צריכים לדבר על כך", אומר קרצר בראיון נרחב שמתקיים במשרדו. בדומה לפילוסופיה הניהולית שלו, גם סגנונו האישי איננו יומרני. קרצר מעדיף כיפה סרוגה פשוטה, ולעתים קרובות מתהלך ללא עניבה. שולחן הכתיבה שלו מסודר, ועליו ערימות של ספרים וכתבי עת הממתינים כ"רשימת הקריאה" שלו.
"אם איננו מתייחסים לשאלות הקשות ביותר שיהודים מעלים, אנו עושים עוול לעם היהודי".
"קשה להתפלל יחד", הוא ממשיך, "וקשה לעשות יחד אקטיביזם פוליטי. הדבר היחיד שאנו יכולים לעשות יחד הוא ללמוד".
חלק מן הלימוד המשותף מסוג זה מתרחש במטה החדש. המטה מתפרש על פני מחציתה של קומה במרכז אינטרצ'רץ', המשלב בין חדרי ישיבות וחללי עבודה. אפילו מראה המשרד מכוּון ומטאפורי – כמעט כל דלתותיו וקירותיו עשויים זכוכית שקופה. "זה משקף את הערכים שלנו. אנו רוצים להיות ארגון שקוף", אומר קרצר על מרחב העבודה. הוא מציין כי צוות המכון והלומדים כולל יהודים מכל הזרמים.
מהעמדה החדשה הזו בונה קרצר מוניטין של אחד האינטלקטואלים
הבולטים בקהילה היהודית בארה"ב. הוא גדל במשפחה אורתודוקסית מודרנית (אביו דן שימש בעבר כשגריר ארה"ב בישראל), אך כיום מזהה את עצמו כ'שוויונֶר מסורתי' ( (traditional egalitarian.
יהודה הוא כותב פורה, אם כי לעתים קופץ במהירות מנושא לנושא, ומנפיק בקצב מסחרר מאמרי מערכת מעוררי מחשבה ל־Times
of Israel ו־The Jewish Week. הבלוג שלו עוסק בנושאים כמו מנהיגות יהודית, זהות יהודית ויחסים עם לא־יהודים, וכן ב"פער הערכים המתרחב" בקהילה היהודית.
תחת הובלתו של קרצר גדל מכון הרטמן במובנים רבים: משרדיו הוכפלו לשטח של כ-930 מ"ר; צוות העובדים במשרה מלאה זינק משלושה לעשרים ושמונה, עם גידול מקביל במספר העמיתים וחברי הסגל; במקום שתיים או שלוש תוכניות לציבור בחודש, המכון מציע כעת למעלה מעשר, ואילו הפעילות, שהקיפה בעבר כמה מאות אנשים בשנה, משרתת כיום
כעשרת אלפים איש. למכון אנשי צוות גם בשיקגו, בבוסטון, בסן פרנסיסקו ובלוס אנג'לס. העמיתים פרוסים בקרב הקהילה היהודית ומפיצים בה את המסרים הפלורליסטיים.
הציבור מבחין בכך, וכעת הוא מכון שלום הרטמן מוזכר לצד ארגונים מוכרים היטב כמו תוכנית המורשת של קרן וקסנר, בית הספר ע"ש מלטון ללימודי יהדות למבוגרים, מכון רוהר ללימודי יהדות והמרכז הלאומי
היהודי ללמידה ומנהיגות.
ג'ונתן סרנה, פרופסור להיסטוריה יהודית אמריקנית באוניברסיטת
ברנדייס, קובע כי "מכון הרטמן הוא כעת שחקן במגרש".
"החינוך היהודי למבוגרים נוטה לצמוח במהלך תקופות של שינוי", אומר סרנה, ומזכיר את העניין הגובר בתוכניות מסוג זה שהתרחש במקביל לצמיחתן של תנועת החזרה בתשובה וההתקרבות העצמית ליהדות בנוסח עשה־זאת־בעצמך בשלהי שנות הששים והעשור שלאחריו.
על הגידול בפעילות המכון אומר קרצר: "בחיים היהודיים יש רעב עצום לשׂיח מוקפד בנושאים בעלי חשיבות מכרעת. רעיונות ויצירתיות אינטקלטואלית מרגשים אנשים. תפקידנו הוא לשפר את איכות החיים היהודיים באמצעות רעיונות".
למרות נטיותיו הפרוגרסיביות, יהודה קרצר מדגיש כי גישתו נובעת באופן
ישיר מן המסורת היהודית העתיקה. זהו סימן לחבל הדק והמורכב עליו הוא מנסה להלך. המשא ומתן התלמודי – הרעיון שהקהילה היהודית משתפרת באמצעות דיון וויכוח נמרץ עם אנשים בעלי דעות מנוגדות – הוא העיקרון המנחה אותו.
"השקלא והטריא הן מסימני ההיכר של הגמרא. בספרות חז"ל יש דיון ארוך על כך ש'חכם עדיף מנביא', וניתנת קדימות ללימוד על פני תפקידם ומעמדם של הנביא והמלך", אומר קרצר. פסיכיאטרים מודרניים עשויים להתייחס לגישה זו כאל דיסוננס קוגניטיבי, "אך העם היהודי מתמשך בזכות יכולתם של מנהיגינו לשמש שגרירים של הרעיון הזה".
באחד הימים בתקופה האחרונה, הנחה קרצר דיון במשרדי המטה החדש
על "המתח בין ציונות לערכים אחרים", בהשתתפות שבעה משכילים צעירים, גברים ונשים. קבוצה זו מהווה את המחזור הראשון של עמיתי מכון הרטמן המשתתפים בתוכנית הכשרה בת שנה אחת.
קרצר חילק למשתתפים טקסטים העוסקים בנושאים כגון יחסי הציונות
והפמיניזם, הלגיטימיות של התפיסה השוויונית וקטע תלמודי העוסק בערך הפשרה. המשתתפים, המייצגים זרמים שונים ונטיות פוליטיות שונות ביהדות, האזינו ברוב קשב במשך שעה לדבריו של קרצר, והציבו שאלות מבלי להתלהם.
נראה כי הדֶּבֶק המאחד בין כולם הוא "הערכים המשותפים" של המסורת היהודית, כהגדרת קרצר. במקום להתרכז בטקסטים סטנדרטיים הנלמדים בישיבות, כגון מקרא ותלמוד, או להתמקד במקורות חילוניים ואקדמיים הנלמדים באוניברסיטה, ההרצאות וסרטי וידאו של המכון מציעים מבחר מעורב; הם אינם נותנים עדיפות לנקודת מבט יהודית אחת על פני חברתה, אלא מקדמים דיונים בנושאים כגון צדק, שלום, חמלה ושימור הזהות העצמית.
בהזדמנות אחרת התכנסו בחדר ישיבות קטן במטה המכון שני תריסר
אקדמאים ואנשי עסקים בגיל העמידה, הממלאים תפקיד במגוון ארגונים יהודיים. בהנחייתה של אילנה שטיין־היין, עמיתת מחקר בכירה ומנהלת תוכנית החינוך למנהיגות, התנהל דיון על "החוויה היהודית המודרנית", ונקראו טקסטים שכללו קטעים מן התנ"ך, התלמוד והברית־החדשה.
שני המפגשים הללו חנכו את סדרת המפגשים שמקיים המכון עבור קבוצה קטנה של מוזמנים, שכינויה "סלון @ 475" (475 הוא מספר הבית בריברסייד דרייב, במרכז אינטרצ'רץ', משכנו החדש של המכון). למפגשים היתה תחושה של שיעור גמרא, אך כזה שקודמים לו מבואות והסברים על הקשרים היסטוריים, שלא תמיד קיימים בשיעורי גמרא קלאסיים בישיבות. במקום פשוט לענות על השאלות שהעלו המשתתפים, אילנה אפשרה דיון נוסף.
"אינני מנסה לתת לכם תשובות קלות", הצהירה. אם תרצו, זהו המוטו של מכון הרטמן בשש מילים.
גישתו של קרצר, ההולכת על חבל דק, היא להתעלות מעבר להבדלים בין המשתתפים, או לחפור תחתיהם ולאתר מוצא מכיוון אחר. לדבריו, הוא מבקש "לגרום לעם היהודי ולמבקשים לגלות מעורבות עמוקה להעדיף רעיונות וערכים כאמצעי ליצירת שיח בין־מגזרי, גם אם אין בינינו הסכמה".
במילים אחרות, להסכים שלא להסכים – ולהקשיב זה לזה. "אנחנו מנסים להביא אל הלומדים בתוכניות שלנו מגוון קולות, כך שידעו כי השקפותיהם נלקחות ברצינות וזוכות לקשב", הוא אומר.
קרצר מכיר בהבטחה שיש בגישה כזאת, וגם במוקשים שעלולים להסתתר
מאחוריה. לדבריו, "הלמדנות שמתגבשת מדיונים כאלה מהווה קריאה אינטלקטואלית כנה של המסורת". והמוקשים? חוסר נכונותם של אנשים מסוימים לפקפק בדעותיהם הקודמותולהקשיב להשקפות מנוגדות לאלו שלהם עלול ליצור דיסוננס קוגניטיבי גדול מדי. "הגישה שלנו לא תמיד מעניקה מענה עבורם".
חלק ניכר מתוכניות המכון בצפון אמריקה מיועד למנהיגי הקהילה היהודית ולא לאדם מן השורה. מטרתן לייצר גרסה פלורליסטית של צבא השלוחים של הרבי מלובאוויטש המגיעים לארבע קצוות תבל ומפיצים את המסר של חסידי חב"ד. גישה זו, אומר קרצר, "מכירה ביכולתם של המנהיגים לחזק את יהודי ה'עַמךָ' הפשוטים. אם נלמד מאה וחמישים מנהיגים, נצליח להגיע לאלפי יהודים".
כחלק מן ההתמקדות בישראל, ולרגל חגיגות השבעים למדינה, עומד מכון
הרטמן בצפון אמריקה לממן סדרת תוכניות שישודרו ברחבי ארה"ב בשם "ישראל @70: יהדות ודמוקרטיה". אתר האינטרנט של המכון מציע קטעי וידאו בנושאים אקטואליים; באחד מהם, שהופק רק לאחרונה, משוחחת אילנה שטיין־היין על "הקאנון היהודי ופריבילגיוּת הגבר".
יהודה קרצר (מימין) בדיון עם יוסי קליין-הלוי. (לצפייה בדיון הקליקו על התמונה). תצלום מסך מיוטיוב
עוד תוכניות חדשות כוללות וובינר בשם "פרספקטיבה יהודית אמריקנית – מה שישראלים צריכים להבין", בהשתתפות הסופר יוסי קליין־הלוי, עמית בכיר במכון הרטמן ישראל, והרַבָּה שירה קוך־אפשטיין, מנכ"לית המרכז הקהילתי 14th Street Y במנהטן.
"מה שמשך אותי להיענות להזמנה לשמש עמיתת מחקר במכון הרטמן הוא ההזדמנות ללמוד מן החוקרים וההוגים המצוינים הללו", אמרה שירה בילט, דוקטורנטית להגות יהודית מודרנית באוניברסיטת פרינסטון.
כמו עמיתיה האחרים, בילט מגיעה למשרדי מכון הרטמן אחת לשבוע, ובכוונתה ללמד יהדות באוניברסיטה. "הם מציגים לנו שיטות הוראה חדשות. אני אהיה מורה טובה יותר", היא אומרת.
נחום טברסקי, יועץ שיווק בגמלאות שהשתתף במפגש הראשון ב'סלון', אמר כי הוא משלב את התכנים שלמד שם ובמפגשים קודמים בעבודתו כיועץ לעמותות יהודיות.
הרב דניאל בורג, המכהן כרב בבית הכנסת 'בית־עם' בבולטימור, שילב בקהילתו לפני כמה שנים את תוכנית iEngage לאחר שהבחין כי חברי בית הכנסת שלו "מתקשים יותר ויותר לנהל שיחות משמעותיות על ישראל",
ולרוב אינם מוכנים להקשיב זה לזה ולקבל נקודת מבט אחרות.
כמה עשרות אנשים מהשמאל והימין הפוליטי, השתתפו במפגש הראשון של iEngage ב'בית-עם'; לא התפתחו שם תגרות ידיים, ובשנים שלאחר מכן מימן הרב בורג את התוכנית פעמיים. הוא מציין כי בכל פעם הבחין באותו אפקט: אף שחברי בית הכנסת לא שינו את דעתם, "כולם הצליחו ללמוד יחד מתוך כבוד הדדי".
והאם גם הצליחו לשוחח על ישראל שלא מתוך תרעומת וטינה? בורג
משיב: "בהחלט. אנשים עסקו ביחסים בין יהדות לדמוקרטיה… אנשים בכיתות הלימוד שלנו נהגו כמעט תמיד בכבוד הדדי והפכו אמפתיים יותר ביחס לעמדות ולנרטיבים של הזולת".
בפעילות המכון משתתפים גם מוסלמים, והם משבחים את השפעתן של
תוכניות הלימוד. וג'אהת עלי, עיתונאי־מחזאי ופעיל מוסלמי שנטל חלק ב'יוזמת המנהיגות המוסלמית' של מכון הרטמן אשר הושקה לפני ארבע שנים, אמר כי המפגשים בתוכנית עם אנשים משני צדי השסע היהודי־ערבי הגדילו את מעגל אנשי הקשר שלו, סייעו לו לכתיבתו ועזרו לו להכיל נרטיבים סותרים.
פרווז אחמד, פרופסור ממוצא הודי באוניברסיטת צפון פלורידה ופעיל מוסלמי שהשתתף במספר פעילויות חינוכיות של מכון הרטמן, אמר כי בדומה למשתתפים מוסלמים רבים, נתקל גם הוא בביקורת מצד מוסלמים אחרים.
"שוטפים לך את המוח?", הם שואלים; "האם המחויבות שלך לעניין הפלסטיני פוחתת…?". תשובתו של פרופ' אחמד היא: "אם יש לך מחלוקת עם מישהו, עליך לשוחח איתו על כך".
זוהי התחלה, אבל קרצר חושב גדול יותר ורחוק יותר. "אם אנו חושבים רק במונחים של משברים לטווח הקצר", הוא אומר, "אנו מרמים את המנהיגים שלנו", ואת הקהילה. "העבודה שלנו היא ריצה למרחקים ארוכים".
הכומר היוניטריאני בן המאה התשע־עשרה, תאודור פרקר, אמר (במשפט
שמרתין לותר קינג הציע לו פרפרזה מפורסמת): "אינני מתיימר להבין את היקום המוסרי; הקשת היא קשת ארוכה, ולפי מה שעיני רואות, בטוחני שהיא תטה בסופו של דבר לכיוון הצדק".
וקרצר מהמר: גם לכיוון הפלורליזם.
המאמר פורסם במקור באנגלית באתר The New York Jewish Week
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
