תמכו בנו

/
EN

תמכו בנו

הצטרפו לניוזלטר שלנו

נשים ללא גבולות בספר שמות

בעיצומה של המלחמה בעזה, פרשת השבוע מגלה שנשים עבריות ומצריות הבינו שרצח תינוקות שרק נולדו הוא אסור. אז הן התעלו מעל המאבק הלאומי והצליחו לפעול במשותף. והיום?
משה ובת פרעה. ציור: קונסטנטין פלביטסקי , ויקיפדיה
משה ובת פרעה. ציור: קונסטנטין פלביטסקי , ויקיפדיה
ד"ר חנה פנחסי היא עמיתת מחקר במרכז קוגוד למחשבה יהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן במסגרתו היא מובילה יחד עם גבריאל אבן צור סמינר העוסק ביהודי ארצות האסלם והשאלה הקולוניאלית. בנוסף, חנה מנהלת את תכנית משכילות ומנחה קבוצות חשיבה במרכז ליהדות ומדינה. ב2022 סיימה חנה שבע שנים של ניהול בית הספר להוראת תרבות-ישראל של תוכנית בארי, ושותפות בהנהלת התכנית. פנחסי יזמה והובילה את התוכנית 'חידר משלך' במכון שלום הרטמן שבה למדו נשים בעלות השפעה בחברה

אין ספק, משה הוא הגיבור הגדול של ספר שמות, דווקא בשל יכולתו להתגבר על מכשולי האישיות שעומדים לפניו, הגמגום, חוסר ביטחונו בכשירותו למשימה ועוד מאפיינים יחודיים, הם שהופכים אותו בעיני לגיבור אמיתי. אבל מבט נוסף בפרשה מגלה שאת משה סובבות המון נשים, שמאפשרות לו לשרוד ולפתח את מנהיגותו המופלאה. ראשית אשתו, ציפורה, המצילה אותו בדרך למלון, באותם פסוקים מסתוריים בפרשתנו: "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ" (שמות ד')

אבל זה התחיל עוד עם אמא שלו, יוכבד, שיולדת אותו למרות הסכנה, וכשהוא נולד היא רואה "כִּי-טוֹב הוּא" (אולי המבט האימהי המיטיב הזה הוא שהפך אותו למנהיג?), ואחריה אחותו שנצבת מרחוק שם על שפת היאור " לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ ". כמה מתח, אחריות וחרדה מתומצתים אל המילים האלה.

אל קבוצת הנשים הזאת, שיש ביניהן קשר משפחתי (אם כי ציפורה היא בתו של יתרו כהן מדיין) מצטרפת באורח פלאי בת פרעה שחז"ל העניקו לה את השם בתיה. הנסיכה המצרית הגויה היא שנתנה את השם לגדול שבנביאי ישראל. המדרש, כך נראה, נרגש מהעניין ומדגיש שגם האלוהים בעצמו קורא למשה בשם שנתנה המצרית לבחיר נביאיו. הנה: "אמר לו הקב"ה למשה: חייך, (=אני נשבע) מכל שמות שנקרא לך איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה" (ויקרא רבה פרשה א ).
מרים מציעה לבת פרעה: "האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות, ותיניק לך את הילד?"

וכך, משה ממשיך לינוק את החלב של אמא, יוכבד, אבל נשים לב שבת פרעה לא יודעת שהמינקת העבריה היא האמא של התינוק שמשתה זה עתה מהמים. הפסוק מתאר את מה שקרה מנקודת מבטה:" ותקח האשה הילד ותניקהו" "האשה" לא ברור מי היא. אולי, לו היתה יודעת בת פרעה שאמו הביולוגית של משה מניקה אותו, והיא ממש כאן בסביבה היה קשה לה יותר לעבור את התהליך שבסופו נאמר: "ויהי לה (משה) לבן".

התנ"ך מלא בנשים חשובות שאין להן שם

על כל פנים, קבוצת הנשים הזאת – יוכבד, מרים, בת פרעה וציפורה – לא היתה ממש קבוצה, כי הן הרי לא ידעו אחת על מעשי השניה, ורק הפרספקטיבה שלנו יכולה לזהות את המשותף למעשיהן. במחשבה שנייה, אם נוסיף לקבוצה הזאת גם את המיילדות העבריות, נגלה כי אוסף הנשים הזה הציל לא רק את משה והצמיח את המנהיג אלא הציל את עם ישראל כולו. במילים אחרות, ההצלה של משה היא רק מטונימיה, דוגמא אחת משלם גדול יותר הכולל עוד נשים מצילות ומחיות.

המיילדות העברית הן שהצילו את היילודים שפרעה ציווה "היאורה תשליכוהו". שמות הנשים אלה הם שפרה ופועה, ואל יהיה העניין הזה קטן בעיניכם. התנ"ך מלא בנשים חשובות שאין להן שם (למשל את שמה של אמא של אברהם אבינו לא נדע לעולם).

שפרה ופועה מצוות על ידי פרעה: "בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל-הָאָבְנָיִם אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה" (יש לקרא מילים אלה בטון סמכותי מאד). שפרה ופועה מסרבות וגם מתחמקות מהשאלות של פרעה:
"וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים וַיִּקְרָא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים. וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל-פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי-חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ ".

מי היו שפרה ופועה? איך אנחנו מדמיינים אותן, את "המילדות העבריות"? האם הן "משלנו", מילדות עבריות, מיילדות שהן יהודיות, מתוך העם, אותן מזמן פרעה אליו לארמון? או שאולי אלה מילדות עבריות, כלומר מיילדות של הנשים העבריות, והן עצמן נשות מקצוע מצריות אותן היו מזמינות העבריות אליהן הביתה בשעת הלידה?

העבריות והמצריות משתפות פעולה

שני הפרושים אפשריים. באיזו אפשרות נבחר? את הזיהוי של המיילדות העבריות עם נשים משלנו עבריות ויהודיות קל להסביר: הנה אנחנו המיילדות העבריות מצילות את עצמנו, הכל נשאר בתוך המשפחה. חז"ל קידמו את הכיוון הפרשני הזה כאשר זיהו את שפרה ופועה עם יוכבד ומרים.

"שפרה זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה – שמשפרת את הולד. פועה זו מרים ולמה נקרא שמה פועה שהיתה פועה לולד " (בבלי, סוטה, יא ע'ב) השמות הנוספים שפרה ופועה מתבררים על פי פרוש זה להיות כינויים מקצועיים שמגלמים את השבח שלהן על מסירותן. אבל באמת לפי שיטה זו הן היו יוכבד ומרים, אם ובת, קרובות של משה. כך הסיפור הפרטי של משפחת משה והסיפור הלאומי של כלל הקהילה מתאחד. אבל אני חושבת לעצמי, אם מופיעות בתורה עוד שתי נשים גדולות, שמיילדות את העבריות למה להפוך את הארבע מרים יוכבד שפרה ופועה לשתיים? כל כך מעטות הנשים בעלות השם, שאנחנו יודעים מה עשו ובמקרה זה אפילו קולן נשמע. אולי נכון יותר להפריד אותן, את מרים ויוכבד משפרה ופועה? אולי הסולידריות של נשים לא חייבת להיות כזו של אמא ובת אלא גם – כך אני מדמיינת את שפרה ופועה – של חברות שביחד מיילדות את העבריות שנים ארוכות.

חשוב לי להשתהות גם על האפשרות ששפרה ופועה המיילדות היו מצריות. ויש היגיון לעניין מבחינת הפסוקים אותו מנסח אברבנל בצורה בהירה מאד, והוא קובע חד משמעית: "ולא היו (המילדות) עבריות, כי איך יבטח ליבו (של פרעה) בנשים העבריות שימיתו ולדיהן? אבל הנשים המצריות מילדות את העבריות!"

שפרה ופועה המצריות חוברות כך אל בת פרעה, שמתוך הארמון פועלת נגד פרעה. מתוך החברה המצרית מגלות שפרה ופועה התנגדות אקטיבית לרצח התינוקות. האפשרות הפרשנית הזו מגרה את המחשבה על סולידריות בין נשים מעמים שונים, עבריות ומצריות, שמבינות שרצח תינוקות שרק נולדו, כשאמותיהן עוד על המשבר, על כסא הלידה, הוא אסור. הקשר בין היולדת והמיילדת הופך להיות חזק מהתהום הדתית והתרבותית שביניהן.

במקרה כזה הפסוק "ויהי כי יראו המילדות את האלוהים ויעש להם בתים" (שמות א כא) מובן כהסכמה של האלוהים לשיתוף המיוחד הזה בין המצריות לעבריות. אחרי שהן סייעו לנשים אחרות להקים את הבתים והמשפחות של עצמן, הן ראויות לבתים משלהן אותם האלוהים עצמו עושה להן.

בימים כאלה, כשאנחנו עסוקים כל כך במלחמה שיוצרת 'אנחנו' ו'הם' מובהקים ומובדלים יותר מתמיד, אני מבקשת לדובב את הרגעים ההם, במלחמה ההיא של פרעה נגד היהודים, ולראות בה את האפשרות של ההתעלות של נשים מעבר למאבק הלאומי. הן היו מסוגלות לזהות את הרוע באשר הוא ולהתנגד לו תוך שיתוף פעולה עם מי שכל כך שונה מהן.

כשהמלחמה בעזה בעיצומה – אני חושבת על הצירוף הזה של כל הנשים ומחפשת את יוכבד, מרים, ציפורה, בתיה-בת פרעה, שפרה ופועה של היום – שתתקבצנה הפעם יחד יהודיות ולא יהודיות, מבוגרות וצעירות, ממשפחות של עבדים וממשפחות מיוחסות, ויחד הן יעשו דברים שיש בהם חיים וצמיחה, שיתוף פעולה, והבנה, והאלוהים – אני בטוחה – כבר יעשה להן בתים.

המאמר פורסם לראשונה בינואר באתר NRG

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics