א.ב יהושע
א.ב יהושע
המושג ציוני הוא ביסודו פשוט ובהיר, קל להגדרה וקל להבנה – ואין בעיה להגן על הגדרתו. ואולם, ב-30-20 השנים האחרונות מושג פשוט זה הפך לאחד ממושגי הזהות המבולבלים והמסובכים ביותר, והשימוש האינפלציוני בו שיבש לחלוטין את יכולת ההסכמה על פירושו. הימין מוסיף אותו כמין קצפת כדי להשביח את טעמם של תבשילים מפוקפקים, ואילו השמאל מתייחס אליו בחרדה כמו אל מוקש שעלול להתפוצץ בידיו, ולכן צריך תמיד לנטרל אותו במיני תוספות משונות כגון ציונות שפויה או ציונות הומנית.
במחלוקות בין "המחנה הלאומי" ו"מחנה השלום" משמשת הציונות כנשק התקפה שמתעופף מצד אל צד. בחוץ-לארץ, בקרב החוגים הביקורתיים כלפי ישראל, המושג ציונות הוא כמין תמיסת-רעל שבעזרתה מחריפים כל טענה כנגד מדינת ישראל. ובקרב מבקרים רבים הפתרון לעתידה של ישראל הוא בדה-ציוניזציה של זהותה.
בקרב אויביה המושבעים של ישראל ציוני הוא כינוי דמוני, מילת גינוי שמחליפה את המילה ישראלי או יהודי. אנשי החמאס ידברו על החייל הציוני השבוי, ובחיזבאללה ובאיראן מדברים על הישות הציונית הפושעת – ולא על ישראל.
אם כן, כיצד נגדיר מי הוא ציוני, החל מהופעתה של התנועה הציונית בהשראת הרצל ושותפיו. הנה זאת ההגדרה – ציוני הוא אדם שמבקש, או תומך בהקמתה של, מדינה יהודית בארץ-ישראל, זאת על פי דברי הרצל – "בבזל הקמתי את מדינת היהודים".
מילת המפתח בהגדרה היא – מדינה, ובאופן טבעי מדובר בארץ-ישראל בגלל הזיקה ההיסטורית של העם היהודי אליה.
אם כן, ציוני הוא יהודי שתמך בהקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל, ולאו דווקא אדם שעלה בפועל לארץ-ישראל. הרצל עצמו והרבה ממנהיגי הציונות לא עלו בפועל לארץ-ישראל, והרי אי-אפשר שלא לכנותם ציונים. יתרה מזאת, גם היום חברי הפדרציות הציוניות ברחבי העולם מוגדרים על ידי עצמם ועל ידינו כציונים למרות שמקום מושבם אינו בישראל. מי שמגדיר כציוני רק אדם שעלה לארץ-ישראל, בעצם אומר שאין היום ציוני אחד שנמצא מחוץ למדינת ישראל, ולא כך הדבר.
ומה עם אלה שנולדו בארץ-ישראל, האם הם ציונים על פי לידתם בלבד?
ציוני הוא אדם שרצה, או תמך בהקמתה של, מדינה יהודית בארץ-ישראל. אבל איזו מדינה? כל ציוני היה בעל חזון משלו ולכל אחד תוכנית משלו.
ציונות אינה אידאולוגיה, אלא רק פלטפורמה רחבה מאוד לאידאולוגיות שונות – ואפילו סותרות זו את זו.
לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948, הגדרתו של הציוני עוברת שינוי, שכן לא צריך להקים מדינה נוספת, ולכן ההגדרה היא כדלקמן: ציוני הוא אדם המקבל את העיקרון שמדינת ישראל אינה שייכת אך ורק לאזרחיה, אלא לעם היהודי כולו. הביטוי המעשי המחייב לכך הוא חוק השבות.
את ענייניה של המדינה מנהלים אך ורק אזרחיה – מחזיקי תעודת זהות ישראלית, בהם 80% יהודים ו-20% פלסטינים ישראלים ואחרים. ואולם, רק מי שתומך בחוק השבות ומאשר אותו הוא ציוני, ומי ששולל את חוק השבות איננו ציוני. אבל גם יהודים ישראלים, ששוללים את חוק השבות ומכנים עצמם א-ציונים או פוסט-ציונים (מימין או משמאל), הם עדיין אזרחים טובים ונאמנים של מדינת ישראל, וכל הזכויות האזרחיות נשמרות להם.
מכאן נובע כי כל השאלות האידאולוגיות, הפוליטיות, הביטחוניות והחברתיות הגדולות שעליהן אנחנו מתכתשים וחלוקים יומם ולילה אין להן שייכות לציונות. הן דומות לשאלות דומות שעמים רבים בעבר ובהווה נאבקו ונאבקים עליהן. יתרה מזאת, ציונות אינה מילה שבאה להחליף את המילים פטריוטיות, חלוציות, אנושיות או אהבת מולדת, שנמצאות גם בשפות אחרות. העברית עשירה מספיק כדי להעניק לכל עמדה או מעשה את המילה המתאימה לה. קצין בצה"ל, למשל, שחותם קבע שנים רבות לאחר גמר שירותו, אינו יותר ציוני מבעל קיוסק שנלחם על פרנסתו. אבל קרוב לוודאי שנראה אותו כפטריוט גדול יותר. או מתנדב בעמותות, שעוסקות בילדים נזקקים, אינו יותר ציוני מסוכן מניות בבורסה, אבל כנראה יש בו אנושיות גדולה ועמוקה יותר.
להיות ציוני אינו אות כבוד או מדליה שאדם שם על חזהו. מדליות קשורות במעשים ולא בתמיכה בחוק השבות.
גם אין קשר בין גודל שטח המדינה לבין הציונות. אם הערבים היו מקבלים את תוכנית החלוקה ב-1947, מדינת ישראל בגבולות החלוקה הייתה באותה מידה ציונית כמו בגבולות האחרים. לעומת זאת, אילו מדינת ישראל הייתה כובשת ומספחת את עבר הירדן המזרחי ומבטלת את חוק השבות, היא הייתה מפסיקה להיות ציונית, למרות שהייתה משלשת או מרבעת את שטחה. לפני מלחמת ששת הימים מדינת ישראל הייתה ציונית באותה מידה כמו לאחר מלחמת ששת הימים. כאשר רצועת עזה הייתה בשליטת ישראל, המדינה הייתה ציונית – וגם לאחר פינוי הרצועה נשארה המדינה ציונית כפי שהייתה. מדינות רבות שינו את גודל הטריטוריה שהייתה בריבונותן, אולם גלעין זהותן נשאר קבוע.
שחרור המושג ציוני מכל הספיחים ומכל התוספות המיותרות שדבקו בו לא רק יקל להבהיר את הוויכוחים האידאולוגיים והפוליטיים בינינו, ובכך ימנע מיתולוגיזציה של המחלוקות, אלא גם ייאלץ את המבקרים שמחוץ לישראל להבהיר ולמקד טוב יותר את עמדותיהם.
2. מי הוא יהודי?
בניגוד להגדרת הציוני, הגדרת היהודי סבוכה ומייגעת, ועסקו בה לא רק יהודים אלא גם לא יהודים מסוגים וממינים שונים, מאוהדים ועד אויביו הקשים ביותר של העם היהודי.
לכאורה, מפליא שעם המעריך את גילו ב-3,200 שנה עדיין מתפלמס על הגדרת עצמו, כאילו לא הספיקו אלפי שנות היסטוריה כדי להגיע לכלל הגדרה מוסכמת.
ואולם, אם הוויכוחים על הגדרת היהודי נמשכים ומתעצמים גם בדורות האחרונים, משמע שיש כאן צורך קיומי פוליטי ותרבותי אמיתי.
ואכן, רק בשנות קיומה של מדינת ישראל שונתה הגדרת היהודי בחוק השבות, ועדיין היא נתונה במחלוקת הממשיכה לטלטל את ההגדרה.
לכאורה, מה צורך לנו בהגדרה? אם היינו מזדמנים לפני קום מדינת ישראל בטיול כלשהו למסעדה בארצות הברית או בארגנטינה או בטשקנט, ובעל המסעדה היה מזהה אותנו כיהודים וניגש אל שולחננו ואומר, 'שִמעו, אורחיי היקרים, גם אני יהודי', מי היה מנסה לבדוק על פי מה בדיוק הוא מגדיר את עצמו כיהודי. האם אמו יהודייה או רק אביו יהודי, או אולי סבו היהודי נגלה לו בחלום והוא החליט להזדהות כיהודי. כל זה לא היה חשוב בעינינו, ועצם הזדהותו כיהודי הייתה מקובלת וגם נעימה לנו, אבל גם לא מחייבת מאיתנו דבר.
או, לחלופין, על פי דוגמה קיצונית ואיומה, בגיטאות ובמחנות המוות היו יהודים לא מעטים שהזדהו כיהודים ונתפסו ונכלאו כיהודים למרות שמבחינה הלכתית טהורה (אם יהודייה) הם לא נחשבו כיהודים. האם מישהו מאיתנו היה מעז לנכות אותם ממספר קורבנות השואה? אבל אם ששת המיליונים היו קמים לתחייה ומבקשים לעלות לישראל, לפחות כחצי מיליון מהם היו נחסמים על ידי שלטונות ההגירה הישראליים בטענה כי אין הם זכאים לזכות השבות.
משמע, ההגדרה לכשעצמה לא הייתה חשובה בעיני רבים טרם הקמת המדינה, זולת אלה שמדקדקים בשאלות של חיתון, ממזרוּת וקבורה. שהרי למרות עתיקוּת העם היהודי הוא נותר דל מאוד בכמותו, ולכן כל תוספת התקבלה בברכה בלי לדקדק בציציות.
אבל עם הקמת המדינה, ובעיקר עם קבלתו של חוק השבות, הפך הצורך בהגדרה לדבר חיוני ביותר, שכן היהודי קונה לו דרך הגדרת זהותו את הזכות לעלות לישראל ולהפוך לאזרח ככל האזרחים, על כל המשתמע מכך. וכך החלה להיחשף בדור האחרון הבעייתיות העמוקה של הגדרת היהודי.
לאחר קום המדינה פנה דוד בן-גוריון אל כ-60 חכמי ישראל, דתיים וחילוניים, רבנים, פילוסופים, פרופסורים, מנהיגים בארץ ובתפוצות, וביקש מהם תשובה לשאלה מי הוא יהודי. התשובות היו רבות ומגוונות, אבל תגובה אחת זכורה לי היטב, וכך כתב הסופר ש"י עגנון:
'אדוני ראש הממשלה, משוך ידך מן השאלה הזאת כי רק תלך ותסתבך בה'.
צדק הסופר, ההסתבכות עדיין תקֵפה עד עצם היום הזה, אבל מה יעשה ראש ממשלה שיש בממשלתו גם משרד פנים שצריך להנפיק או לא להנפיק תעודות אזרח על פי חוק? לכן אין ברירה אלא להגדיר מי הוא יהודי ולהתמודד עם הסוגיה הסבוכה הזאת, כי יש תועלת בליבונהּ קודם שנענה על השאלה השלישית שמגדירה את זהותנו – מי הוא ישראלי ומה היא הישראליות?
בואו נתחיל מההגדרה ההלכתית המקובלת, משום שבבסיסה היא מספקת את רוב הנתונים החיוניים להמשך הדיון.
ההגדרה ההלכתית – יהודי הוא בן לאם יהודייה – התגבשה, כנראה, בסוף תקופת בית שני, ובמתכונתה הסופית נוסחה בידי חז"ל. (אגב, במשך שנים רבות היה שימוש רווח, ואפילו עודף, במילה 'ישראלי' על פני המילה 'יהודי').
בואו ונבחן את ההגדרה הזאת. מה יש בה, ובעיקר מה אין בה.
יהודי הוא בן לאם יהודייה, אומרת ההגדרה. במה זכתה האם ביהודיותה? רק בכך שאמהּ שלה הייתה יהודייה. אבל מה עשתה הסבתא הזאת כדי להיות יהודייה? היא לא עשתה דבר אלא פשוט נולדה אף היא לאם יהודייה. אבל אולי הזהות היהודית, ערכיה ומהותה המיוחדים הגיעו מאיזו סבתא גדולה וקדומה? בפירוש לא. הסבתא הגדולה קנתה את יהודיותה רק מכיוון שאף היא נולדה לאם יהודייה, וכך הלאה.
מה לא נֶאמר בהגדרה הזאת?
לא נאמר שיהודי צריך לחיות בארץ-ישראל כדי להיות יהודי.
לא נאמר שיהודי צריך לדבר עברית כדי להיות יהודי.
לא נאמר שיהודי חייב לחיות בקהילה יהודית וביחס כלשהו ליהודים אחרים כדי להיקרא יהודי.
והמפליא ביותר הוא שלמרות שזאת היא הגדרה הלכתית, לא נאמר בה שיהודי אמור להאמין בתורת משה, או אפילו באלוהים, כדי להיות יהודי.
ההגדרה היא בעצם הגדרה של עמיוּת, או שבטיות, אבל על בסיס מינימלי ביותר – אֵם יהודייה. משמע, שמבחינה לוגית טעות לומר 'מוסלמי, בודהיסט, נוצרי, יהודי' – כשם שטעות לוגית לומר 'מוסלמי, בודהיסטי, נוצרי, נורווגי'.
המשפט הנכון במובן זה הוא – 'מוסלמי, בודהיסט, נוצרי ויהודי מאמין או דתי'. לעומת זאת, המשפט – 'אנגלי, ארגנטינאי, יהודי, נורווגי' הוא משפט נכון בכל מקרה. כלומר, על פי הגדרת ההלכה – יהודיוּת היא שייכות לעם, ולא לדת.
כמה קל היה לחכמי ההלכה עד לפני 200 שנה להגדיר יהודי כאדם שמאמין בתורת משה, או מקיים מצוות. הגדרה זו הייתה טובה ליותר מ-99% מן היהודים שחיו אז עלי אדמות. אבל לא! ההלכה עצמה מגדירה את היהודי כשייכות לאומית, ולא כשייכות דתית. אמנם, שייכות לאומית חסרת מרכיבים לאומיים מובהקים והכרחיים (אולי כדי להשאיר מקום פנוי לתרי"ג מצוות), אבל עדיין שייכות לאומית.
אני טוען כי בתוך ההגדרה הדתית טמון באופן אימננטי מרכיב של חילוניות, או אי-דתיות. אדם שנולד לאֵם יהודייה ואינו מאמין באלוהים, ובוודאי לא בתורת משה, שולל כל שייכות אל המסורת הדתית היהודית, ועדיין ייחשב בעיני ההלכה המחמירה ביותר כיהודי לכל דבר.
מכאן שהאלמנט הראשון שנובע מן ההגדרה – יהודי הוא בן לאֵם יהודייה – הוא ריקוּת. אין בהגדרה הזו שום מרכיב ממשי של תוכן.
אם כן, נשאלת השאלה: האם שייכות יהודית היא שייכות ביולוגית בלבד? האם מדובר כאן בקבוצה אתנית, או שמא בקבוצה גזעית, שניכרת בזהותה דרך הגנים, כמו הגזע השחור, או הגזע הצהוב?
ודאי שלא. בעוד ששחור אינו יכול להפוך ללבן ולבן אינו יכול להפוך לשחור, הרי אדם שנולד לאֵם יהודייה יכול בהתנצרות או בהתאסלמות להשיר מעליו את הזהות היהודית ולעבור לדת אחרת. האח דניאל, יהודי ניצול שואה, שהתנצר וחי במנזר הכרמלתים של סטלה מאריס בחיפה, ביקש מבית המשפט העליון בישראל לרשום אותו בתעודת הזהות כיהודי, אבל בקשתו נדחתה.
הקרדינל המנוח של פריז, ז'אן מארי לוסטיז'ה, יהודי מומר ובן להורים יהודים שנספו בשואה, השתבח בכך שאיננו רק נוצרי אלא עדיין גם יהודי. ואולם, כל רבני צרפת דחו את קביעתו באופן מוחלט. יהודיות איננה שייכות גזעית, ולפיכך מַעבר לדת אחרת מבטל את יהודיותו של אדם, למרות שנולד לאֵם יהודייה.
ומנגד, אדם שלא נולד לאֵם יהודייה יכול, על ידי התגיירות, להצטרף לעם היהודי.
בהיסטוריה של 2,000 השנים האחרונות יהודים לאין-ספור עזבו את העם היהודי על ידי התנצרות או התאסלמות ונבלעו ללא הכר בעמים אחרים. מספר היהודים בסוף בית שני נאמד בארבעה מיליון, ואילו בתחילת המאה ה-18 מנו היהודים רק מיליון אחד. ולהפך, בני אדם שלא נולדו לאֵם יהודייה הצטרפו לעם היהודי על ידי התגיירות. ויש בינינו היסטוריון דינמי וזריז שמונה את מספרם ברבבות רבות.
משמע, גם קיומה או אי-קיומה של האֵם היהודייה אינו חלק מחייב בהגדרה. ממילא, המסדרונות הדתיים של כניסה אל העם או יציאה ממנו נשארים תלויים ברצונו של האדם, ולא בתכונה ביולוגית גנטית שהוא נושא בתוכו.
לאחר אקט התנצרות, שמביא לעזיבת האדם את העם היהודי, אין זה משנה אם הוא נשאר בפועל נוצרי ובאיזו מידה הוא נאמן לנצרות. המעבר במסדרון הנוצרי או המוסלמי הוא שהשיל ממנו את יהודיותו. הוא הדין באדם שהתגייר באופן דתי, עבר במסדרון הדתי ונכנס לעם היהודי והיה לחלק ממנו. אין כל משמעות לשאלה האם הוא עדיין נאמן לדת שגיירה אותו; המעבר במסדרון הוא שצירף אותו לעם היהודי, וברגע שהוא חלק ממנו הוא יכול לקבוע את ערכיו ואמונתו (גם החילונית) כמו כל יהודי אחר.
גם המסדרונות הללו מגוונים. יש מסדרונות אורתודוקסים ויש רפורמיים ויש אחרים, ובשנים האחרונות תוכננו גם מסדרונות גיור לאומיים חילוניים.
ממילא אנו עומדים מול מרכיב נוסף בהגדרת היהודי, לצד מרכיב הריקוּת, והוא – מרכיב הבחירה והחירות.
יהודי הוא יהודי בגלל שבחר להיות יהודי ולא בגלל שהוא נאלץ, אם על ידי הביולוגיה או על ידי כוח חיצוני חברתי, להגדיר את עצמו כיהודי.
במובנים רבים, קל יותר להפסיק להיות יהודי מאשר להפסיק להיות ישראלי – או אנגלי.
אני חוזר ומדגיש נקודה זו, כי היא זו שנותנת ערך לבחירה בזהות היהודית. לא האנטישמי קובע אם אדם הוא יהודי או לא, ובוודאי לא הנאצים רשאים לקבוע מי הוא יהודי ומי לא, וזאת למרות שבמשך כמה שנים היה בידיהם הכוח להרוג יהודים ולא-יהודים על פי הגדרתם המטורפת. אם אדם שלא ראה את עצמו יהודי נספה באושוויץ, יש לכבד את הגדרתו העצמית – ולא את זו של מי שרצח אותו על פי הגדרה מעוותת משלו.
מכאן נשאלת השאלה, אם יהודי איננו חייב לגור בארץ-ישראל, אינו חייב לדבר עברית, וגם אינו מחויב ביחס קהילתי ממוּסד עם יהודים אחרים, וכמובן גם לא חייב באמונה באלוהי ובתורת ישראל, ואפילו אין הוא חייב להיות בן לאֵם יהודייה – מי הוא, אם כן, יהודי? וכאן באה התשובה הבעייתית אבל הנכונה – יהודי הוא מי שמזדהה כיהודי.
זה השורש, זה הלוז.
אם הקורא חושב כי הגדרה אנרכית זאת היא פרי דמיון ספרותי, עליו לדעת שזאת היא בדיוק ההגדרה שעמדה ביסוד מרשם התושבים של מדינת ישראל במשך שנותיה הראשונות, כאשר הגיעו למדינה יותר ממיליון עולים. וכך הייתה הגדרת היהודי בתקנת מרשם התושבים הישראלי.
יהודי הוא יהודי על פי הצהרתו (בתנאי שאיננו בן דת אחרת).
על פי הצהרתו, משמע על פי הזדהותו, ואין פלא שהגדרה כזו היא מקור לא אכזב לתהיות ולבלבולים. בִּתפוצות הגולה הגדרה כזו יכולה להתקיים בלי חיכוכים רבים, כי בין כה וכה יהודים שם חיים ביחס חופשי האחד כלפי השני, ואין לאף יהודי שליטה על ההגדרה העצמית של יהודי אחר, וּודאי שלא מחויבות חוקית כלשהי כלפיו. ואולם, במדינת ישראל, שבה יהודים כפופים ליהודים בכל שטחי החיים, ההגדרה הזאת היא בעייתית והיא תישאר כזאת, מן הסתם, עד סוף הדורות.
מה שיוכל אולי לחלץ אותנו מן הבעייתיות האימננטית הזאת היא הגדרת הישראלי. ואכן, אם נחפש באנציקלופדיה העברית את הערך יהודי, ניווכח, לתדהמתנו, שבאנציקלופדיה העברית, שנערכה על ידי מלומד דתי – פרופ' ישעיהו ליבוביץ – הערך "יהודי" אינו קיים. הנה כשאנו מגיעים בכרך יט', לעמוד 222, כתוב שם כך: יהודי – עיין ערך ישראל, עם.
ובכן, כדי לצאת אל מרחב סביר יותר של זהויות, שיאפשר לנו עד כמה שניתן סדר ובהירות, עלינו לעיין כעת בישראליוּת.
3. מי הוא ישראלי
מי הוא בריטי? מי הוא תאילנדי? מי הוא צרפתי? מי הוא פולני?
בכל תשובה לשאלה כזאת יש שני חלקים נפרדים: תשובת האזרחות ותשובת הזהות, והשתיים אינן בהכרח חופפות. לדוגמה, אחייני נולד באמריקה להורים שהיו שם בשליחות ולכן אוטומטית זכה באזרחות אמריקאית, שלגביה הוא מחויב רק בפעולות אחזקה מינימליות, אולם זהותו הברורה היא ישראלית ולא אמריקאית. אם הייתי מכנה אותו אמריקאי בגלל הדרכון השני שלו, הוא היה מוחה ונעלב.
פקיסטני, למשל, שהגיע אתמול לנמל התעופה היתרו בלונדון, ויש לו אזרחות בריטית שאותה ירש מאביו או מסבו, הוא אכן בריטי, למרות שאינו יודע מילה אחת באנגלית – ואולי לא שמע על שייקספיר או על ביירון. עדיין האזרחות הבריטית שלו מעניקה לו את כל הזכויות והחובות שיש לראש ממשלת בריטניה, למרות שזהותו עדיין אחרת לחלוטין.
אזרחות וזהות בימינו אינן זהות. נכון שרובם המכריע של בני אדם בעלי זהות לאומית מסוימת אוחזים גם באזרחות של אותה זהות. אבל מיליונים רבים של בני אדם ברחבי תבל (וביניהם יהודים רבים) אוחזים באזרחות של לאומיות מסוימת, אבל רואים עצמם כבעלי זהות לאומית שונה לחלוטין.
ההבנה של השוני בין זהות לאזרחות היא אבן פינה בתשובה לשאלה מי הוא ישראלי.
מבחינת האזרחות, כל בעלי תעודת זהות ישראלית הם ישראלים, ולפי כללי הדמוקרטיה הם אמורים להיות כולם שווי זכויות אזרח בכל המובנים. אבל לא כולם רואים עצמם בעלי זהות ישראלית. מיליון וחצי פלסטינים בעלי אזרחות ישראלית יגדירו את עצמם בדרך כלל כבעלי זהות לאומית פלסטינית, והם נחשבים מיעוט לאומי היושב במולדתו בקרב רוב לאומי אחר. מצב כזה של מיעוטים לאומיים החיים בקרב רוב לאומי שונה שכיח מאוד בעולם של ימינו, באירופה, באסיה ובאפריקה, ומבחינה זו אין הפלסטינים הישראלים שונים ממיעוטים לאומיים אחרים, כמו הבאסקים, הכורדים או הקוובקים. אבל יש לזכור כי המיעוט הפלסטיני הישראלי אינו מיעוט טריטוריאלי. מבחינתם, כל פלשתין היא מולדתם וכל ישראל היא חלק מפלשתין מולדתם. לכן אין משמעות לאוטונומיה טריטוריאלית בגליל או במשולש של ואדי ערה למשל, אלא רק לאוטונומיה תרבותית.
יש כמובן זרימות דו-צדדיות של אלמנטים רבים בין הזהות הלאומית של הרוב לבין האזרחות של המיעוט. הזהות היהודית של יהודים בצרפת מושפעת מאוד מאזרחותם הצרפתית, וסביר שהזהות הצרפתית מושפעת במשהו מהזהות הלאומית היהודית. הוא הדין בישראל. הזהות הפלסטינית של האזרחים הפלסטינים בישראל מכילה מרכיבים מן הזהות הישראלית הכללית, והיא גם משתתפת בעיצובה של זהות זו, וגם להפך. אבל עדיין יש שוני בין זהות לאזרחות. ומי כמו היהודים הוכיחו ומוכיחים זאת לאורך ההיסטוריה שלהם במקומות רבים בעולם.
לכן המושג ישראלי אינו רק מושג של אזרחות המשותפת ליהודים ולערבים בישראל, אלא מושג זהותי העומד בפני עצמו.
גם אם לא היה במדינת ישראל ערבי פלסטיני אחד, שֵם המדינה היה עדיין ישראל ותושביה – ישראלים ולא יהודים. והמדינה היא ישראלית ולא יהודית.
שהרי ישראל הוא השם המקורי של עם ישראל, ויהודי הוא שם נספח מאוחר, שהופיע בפעם הראשונה בגלות (מרדכי היהודי אשר בשושן הבירה ששידך את אחייניתו בנישואי תערובת למלך אחשוורוש). אם משה רבנו, דוד המלך והנביאים ישעיהו ירמיהו ושמואל היו נכנסים לכנסת ונשאלים על ידי יושב הראש מי אתם רבותי? אנא תזדהו. תשובתם הייתה ללא ספק – אנחנו ישראלים או בני ישראל. ויושב הראש המופתע היה ממשיך ושואל האם אתם יהודים? תשובתם הייתה, איננו יודעים למה אתה מתכוון במילה יהודי. האם לבני שבט יהודה בלבד או למשהו אחר?
בסידור התפילה לא מופיעה אפילו פעם אחת המילה יהודי. במשנה התעקשו חכמי המשנה להשתמש רק במושג ישראל – ולא במושג יהודי.
לפי המסורה, את השם ישראל קבע אלוהים עצמו. ולכן גם שם הטריטוריה היא ארץ-ישראל. באוניברסיטאות אנו לומדים מחשבת ישראל, היסטוריה של עם ישראל, ספרות עם ישראל. וכמובן – שם המדינה ישראל.
ולכן עולה התהייה מה קרה ב-30-20 השנים האחרונות שהמילים יהודי, יהודיות, מדינה יהודית החלו חוזרים ועולים כמסמני הזהות של הישראלים
ודוחקים לפינה אזרחית בלבד את המילה ישראלי.
האם ייתכן שספרדי החי במדריד יראה בספרדיות שלו רק מכנה משותף אזרחי בינו לבין הבאסקים או הקטלונים – ולא זהות עמוקה ורבת שורשים העומדת בזכות עצמה?
לתהליך של הדרת הישראליות לפינה האזרחית בלבד שותפים, להערכתי, לפחות ארבעה גורמים שונים, ולעתים גם מנוגדים זה לזה, כל אחד מסיבותיו שלו.
1) ראשית, כל הדתיים לכיתותיהם השונות. למרות שבמושג יהודי אין בהכרח שום מרכיב דתי, כפי שהראיתי בהגדרת היהודי, הרי ברור לדתיים שככל שהם יצמצמו את המושג ישראלי למושג של אזרחות בלבד, ממילא המושג יהודי, שהתרוקן מחובותיו האזרחיות, ימשוך אליו תכנים דתיים. נדמיין רב צבאי ששואל את החייל: מי אתה? והחייל התמים אומר אני ישראלי, משרת בצבא ומדבר עברית. יאמר הרב, זה הכול? גם הדרוזי הוא ישראלי כמוך, משרת בצבא ומדבר עברית, אם כך מה ההבדל ביניכם? ובעוד החייל הנבוך מתחיל לגמגם, יציע לו הרב הצבאי למלא את הרִיק בזהותו הישראלית ב"מורשת יהודית", קרי בדת.
בטקטיקה הזאת משתפים פעולה לא רק אנשי הבית היהודי וחרדים למיניהם, אלא גם רפורמים ומחפשי "שורשים" למיניהם, שכוונותיהם להמיר את הזהות הישראלית במושגים דתיים, שאותם הם דולים בעיקר מספרים וממדרשים.
2) גורם שני בתהליך הדרת הישראליות כמושג זהותי וצמצומו למושג אזרחות בלבד הם, כמובן, יהודי התפוצות וכל העוסקים בקשר איתם.
עכשיו, כשהמושג ישראלי נתפס גם כמושג של אזרחות ספציפית, היהודים בתפוצות צריכים לבדל עצמם ממנו, כדי למנוע את זיהויים הפורמלי עם מדינת ישראל. מנגד, כל אלה שמטפחים את הקשר בין ישראל ליהדות התפוצות, מחפשים שותפות ומעודדים עלייה, משתמשים במושג 'עם יהודי' כמושג יחיד היכול לחבר ולשתף. אבל במקום להציע ליהודים בתפוצות לשדרג ולהעמיק את היהודיות שלהם בנטילה של הזהות הישראלית, השדר שלהם הוא: בואו לחזק את היהודיות של מדינת ישראל כנגד תושביה הערבים.
3) גורם שלישי, שונה לחלוטין ובעל אינטרסים מנוגדים ששותף בהדרת הישראליות כזהות, הם דווקא הערבים.
הערבים אומרים לישראלים, 'הרי אתם בעצם יהודים, בדיוק כמו היהודים באמריקה או באנגליה או בארגנטינה וכמו היהודים שחיו ברחבי העולם במשך יותר מ-2,000 שנה וקיימו את מורשתם ואת זהותם. למה באתם להצטופף על אדמותינו ובכך לנשל אותנו ולסכן את עצמכם? הרי אתם חלק מן העם היהודי, והזהות היהודית (אם כדת, ואם כלאומיות מופחתת) אינה זקוקה לטריטוריה ולריבונות כדי לעצב את עצמה. הנה במשך מאות בשנים חיו כאן, בארץ-ישראל וברחבי המזרח התיכון, יהודים שבאורחות חייהם ובשאיפותיהם לא היו שונים מיהודים אחרים שחיו ברחבי העולם. מה פתאום אתם זקוקים לריבונות ולזהות ישראליות?'
4) גורם רביעי, שונה לגמרי משלושת הראשונים שפועל להדרת הישראליות כזהות, הם דווקא הפוסט-ציונים, הטוענים לְאומה ישראלית חדשה, מנותקת ומתנתקת (ברוח ה"כנעניות") מכל זהות יהודית גלותית, היסטורית או דתית. מבחינתם, "ישראל כמדינת כל אזרחיה" אינה רק דרישה צודקת לשוויון אזרחי מלא בין כל האזרחים הישראלים, אלא גם במידה מסוימת דרישה לחפיפה הולכת ומתעצמת בין האזרחות לבין הזהות. כלומר, טשטוש הזהות ההיסטורית הישראלית והמרתה באזרחות כללית בלבד, נוסח הזהות האמריקאית או האוסטרלית.
כל ארבעת הגורמים הללו – ובוואריאציות נוספות, גם גורמים אחרים – מתנכלים לתפיסת הזהות הישראלית כַּזהות היהודית השלמה על פי הגדרתי.
אין יהודי בגולה החי כולו על היהדות וביהדות מסוגל להיות יהודי שלם, ואין שום ציבור יהודי בגולה מסוגל לחיות חיים יהודיים שלמים. רק במדינת ישראל ייתכנו חיים יהודיים שלמים. רק פה תצמח תרבות יהודית ראויה לשם זה, שתהיה גם יהודית במאת אחוזים וגם אנושית במאת אחוזים. הספר אינו אלא חלק, קטע של התרבות. תרבות עם מורכבת משדה, כביש, בית, מטוס, מעבדה, מוזיאון, צבא, בית ספר, שלטון עצמי, נוף מולדת, תיאטרון, מוזיקה, לשון, זיכרונות, תקוות, ועוד כהנה וכהנה.
כאן מתקיים ממילא שיתוף, מזיגה של חומר ורוח ביחד. כאן, בארץ-ישראל, מקבל המושג תרבות את מלוא משמעו. כל מה שהולך ונוצר בארץ-ישראל על ידי יהודים הופך לתרבות.
לכן שיעור תלמוד בישיבה או במכון כמו עלמא אינו יותר זהות יהודית מאשר דיון בוועדה למניעת תאונות דרכים, וכל הפרדה ביניהם היא מלאכותית ומסוכנת. כי הישראליות היא שעושה את האינטגרציה המלאה בין רוח לחומר בכל המובנים שביאליק הצביע עליהם.
התהליך של הפיכת הזהות הישראלית לעור ולא לבגד הוא תהליך חדש ומהפכני עבור היהודי ההיסטורי, שברוב שנות ההיסטוריה שלו פשט ולבש בגדים לאומיים של אחרים
אנחנו רק בתחילת המאבק על מקומה של הזהות הישראלית בחיינו, והתהליכים היהודיים שחזרו להציף אותנו רק מעכבים ומחבלים. כי כאשר אנו מגדירים את עצמנו כיהודים ולא כישראלים עוד לפני שקיבלנו דרכון נוסף מאיזו שגרירות, יש ברשותנו כבר דרכון יהודי גלובלי בעולם שנעשה גלובלי, דרכון שמקל מאוד להגר מכאן ולנוע מארץ לארץ.
בעוד כמה עשרות שנים אני מאמין כי ישראלים לשעבר ויהודים בהווה יהיו אזרחים גם במושבות החלל שייבנו בעתיד. ואולי גם שם יעזרו להם אנשי חב"ד לקיים את המינימום של זהותם היהודית כפי שהם עושים זאת עתה בכל רחבי תבל. משם, ממושבות החלל, הם ודאי יגידו "לשנה הבאה בירושלים". ושוב חוזרת החרדה. האם ירושלים תהיה אז שוב למושג מופשט כמו שהייתה במאות שנים של היסטוריה יהודית, או שתהיה ממשות חיה? דבר זה יהיה תלוי לא בזהות היהודית – אלא רק בזהות הישראלית.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
