חרדים לדבר מגיפה: החרדים והחברה החילונית – סכנה והזדמנות
משבר הקורונה ניפץ את האמון שנבנה בזהירות בעשור האחרון בין החברה החרדית לבין הציבור הכללי. אולם גם חיזקה רוחות של שינוי חרדי פנימי, שעשויות לפתוח הזדמנויות חדשות למפגש ולריפוי

הקורונה חוללה שבר גדול בתוך החברה החרדית, שאת עומקו אנחנו עדיין לא יכולים לשער במדויק. במיוחד חמור שברו של הדור הצעיר שעזב בלית ברירה את ספסלי הלימודים לתקופה לא קצרה. חלקו הגדול של הדור הזה יחזור לישיבות, אבל מי שלא יעשה זאת – עשוי להידחף אל שוק העבודה ולהתרחק מן הליבה של החברה החרדית. הרבנים, מנהיגי הציבור החרדי, הבינו זאת היטב ומסיבה זו הם ביקשו להשאיר את הציבור הצעיר בתוך עולם הישיבות תוך כדי משבר הקורונה.

דחיפה נוספת החוצה מן המובלעות החרדיות קשורה לחוויית הבידוד וההרחקה במרחבים החרדיים. מי שגר בתוך מרחב חרדי שמרני ושמר על ההנחיות הרגיש כי בשל ההפרות של אחרים הוא "נכלא" לאורך תקופות ארוכות בתוך "מרחבים אדומים". אחרי חוויה כזו, ייתכן מאוד שחרדים רבים יעדיפו לגור במרחב מעורב ולא בערים חרדיות מובהקות, כדי לא להיכלא שוב בתוך המובלעות החרדיות.

המחקר מראה שהפרק הביוגרפי המועד לרצון לצאת מן המובלעת הפיזית והחברתית – ולו באופן חלקי –הוא סביב גיל ארבעים, אז בדרך כלל הילדים כבר התקבלו למוסדות הלימוד ולפיכך הם לא ישלמו מחיר על ההחלטה להתרחק. לא פעם בגיל זה מתחילים חרדים לשאול את עצמם שאלות על מקומם. אין הכוונה ליציאה בשאלה, אולם ביום שלאחר הקורונה מעבר לעיר מעורבת או יציאה לשוק העבודה הן אפשרויות הרבה יותר מפתות עבור החרדי המתון. במקביל, הורים רבים חשו שהמגזר החרדי לא נתן להם מענה חינוכי למשבר; ההנחה שילדים יכולים ללמוד שעות רבות בעזרת שיחות טלפון, ללא "זום" וללא מסגרת, התגלתה כמופרכת. דומה שרבים מההורים יפנו לפתרונות טכנולוגיים כדי שהמשבר הבא, אם יגיע, יתפוס אותם מוכנים יותר.

מן הפוליטי אל הלוקאלי

תהליך נוסף שהתרחש בצל הקורונה הוא התחזקות ההנהגה המוניציפלית החרדית. בדומה למה שהתחולל בציבור הישראלי בכלל – השלטון המקומי והמועצות האזוריות והעירוניות התגלו כמשמעויות ביותר עבור האזרח החרדי הממוצע. ראשי הערים החרדיות העניקו לתושביהם את המענה המיידי בתחומי הרווחה, הכלכלה, הבריאות והחינוך, והמנהיגים המקומיים הרוויחו נקודות זכות רבות על חשבון ההנהגה הפוליטית החרדית, שאיבדה את אמון הציבור החרדי. חברי הכנסת החרדיים נתפסים כמי שעשו לביתם או דאגו כל אחד לאלקטורט שלו ולא פעלו מספיק לטובת הציבור החרדי בכללו. לחרדים הייתה ציפייה שההנהגה תדאג להוציא אותם מהמשבר כמה שיותר מהר, אך בסופו של דבר הם היו האחרונים לצאת. הביקורת הזאת נשמעת פה ושם אפילו כנגד ההנהגה הרוחנית והרבנית, כמו למשל ביקורת כלפי הרב קנייבסקי המובעת בפירוש בקרב חלק מהקבוצות הליטאיות. אולם בדרך כלל התרעומת מופנית כלפי הפוליטיקאים, הנתפסים כמי שמוציאים לפועל את המדיניות החרדית ולכן נושאים באחריות.

כך או כך, דומה שעכשיו הן הציבור החרדי השמרני והן החרדים המודרניים נושאים עיניהם לשלטון המקומי: הראשונים מבקשים שהמובלעת החרדית תמשיך להיות ביתם המוגן, והאחרונים מבקשים לייצר תשתיות ברמה גבוהה יותר, לקראת המשבר הבא. אכן, ההתנהלות האינטנסיבית של ראשי הערים והמועצות מול משרדי הממשלה השונים העמיקה את הקשרים בין המערכות הללו והדבר ישליך גם על התנהלותן בזמן שגרה ועל היכולת שלהן לספק מענה לתושבים שבאחריותם.

האם יש סיכוי לאמון מחודש?

ההיבט הקשה ביותר של משבר הקורונה בחברה החרדית קשור בעיניי למערכת היחסים שלה עם הציבור החילוני. התקשורת הזרימה כל ערב מראות קשים מאוד לסלון של הציבור הישראלי – הפרות בוטות של הנחיות משרד הבריאות בקרב החברה החרדית. השנאה שנבעה מהמראות האלה הרסה בחודשים ספורים מאמץ של עשור לקירוב בין המגזרים באמצעות פעולות של גישור, מפגש והידברות ובאמצעות יצירה תרבותית של תוכניות טלוויזיה וסרטים. הנרטיב שהלך והתנסח בשנים האחרונות, שלפיו החברה החרדית עוברת שינויים ומחפשת מחדש את אופייה, נמחק בזמן הקורונה. במשך שנה הציבור הישראלי ראה באמצעות התקשורת חברה שמרנית קיצונית שמפרה את הנחיות המדינה ובכך פוגעת בציבור כולו.

אחת השאלות הקשות ביותר שהתעוררה אצלי בזמן משבר הקורונה הופנתה לקבוצות החרדיות המתונות יותר, שאיתן אני עובדת: היכן הן היו? מדוע קולן לא נשמע? התשובות שקיבלתי חזרו על עצמן: הסגר הראשון חולל מעין הלם שגרם להתכנסות פנימה; בסגר השני אנשים היו עסוקים בדאגה לביתם הפרטי ונטשו שלא מרצון את מוטיבציית הגישור או ההשתלבות; בסגר השלישי כבר נעשו ניסיונות של קבוצות חרדיות מתונות להשמיע את קולן, אבל היה זה מאוחר מדי.

ביום שאחרי הקורונה נרצה שוב ללכת קדימה, לחזור ולהגיד "אחים אנחנו". נצטרך לשוב ולחיות אחד ליד השני, לפתוח את שוק העבודה ואת ההשכלה הגבוהה לחברה החרדית. את כל אלה יהיה מאוד קשה לעשות אחרי השנה האחרונה. מערכת היחסים עם החברה הכללית תהיה להערכתי הסוגיה המורכבת ביותר לטיפול ולשיקום. מעסיק חילוני יתקשה הרבה יותר לפתוח את הדלת לעובד חרדי; האזרח מן השורה יחשוש לגור לצידם של חרדים. למתחים ה‘ישנים‘ סביב צביון דתי ותרבותי, מתווסף עתה הפחד מפני התנהגות החרדים בזמן מגפה או סכנה. מי שישוחח עם נערים ונערות חילוניים יגלה מהי התפיסה הישראלית הרווחת כלפי החרדים: חברה אחידה שכולם בה שמרניים וקיצוניים. אנחנו נדרשים לחזור אפוא ולהדגיש ולהציג את הגיוון בחברה החרדית, את ריבוי הקולות שבה, שלפחות אחד מהם הוא קול מודרני שמבקש להשתלב בחברה הישראלית ובשוק העבודה שלה.

לקריאת הגיליון המלא בגרסת דפדוף

ועם כל זה, בדיוק בנקודה הזאת משבר הקורונה מציע גם הזדמנות. האינטרנט הפך להיות לכלי פוטנציאלי אדיר במישור התעסוקה, במישור ההשכלה וגם בהיבטים מקצועיים. בקרב חרדים מתונים, המחוברים לאינטרנט, אנחנו רואים עלייה בהצטרפות ללימודים גבוהים, ללימודים במכינות, לעבודה מהבית. נשים חרדיות שעזבו לגור בפריפריה יכולות עתה לעבוד בחברות שנמצאות במרכז, שכן העבודה מתבצעת בחלקה או ברובה מרחוק. במקביל, תחושת המחנק של הרחוב החרדי והאכזבה מן ההנהגה הפוליטית והרבנית בעקבות המחיר ששילמו החרדים, כמו גם הקושי הכלכלי שהביאה הקורונה, מהווים כאמור פוטנציאל לכניסה רחבה יותר של חרדים למעגל העבודה.

כדי שהשינויים הללו יתחוללו צריכה החברה החרדית להעמיק את המגמות האלו בתוכה, ומנגד, החברה הכללית נדרשת לקבל את הקבוצות החרדיות שיגיעו אל שוק העבודה בזרועות פתוחות ובחיבוק אמיץ.

 

השארת תגובה