דורות של מתפללים מצאו בספר תהילים ביטוי לצקון נפשם. מצויה בו מה שאסמן במונח "תפילה ראשונית". בתפילה זו האני שב לקיומו הממשי, וממקום זה הוא מתייצב לפני עצמו ולפני א־לוהיו. המתפלל מבקש להישמע ומשתוקק לזיקה. התפילה היא תשוקה לאינטימיות; היא תפילה על התפילה.

בתהילים (קב, א) נאמר:

"תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ".

כדי להבין את פשרה של ההיעטפות, ננתח את מופעיה במקרא.

בתפילתו במעי הדג, יונה מתאר את מצבו העגום; העולם סגר בעדו, הוא גורש ללא־מקום, למעי הדג, ותוהה על קיומו. תפילתו דחוסה בחווייתו העצמית:

וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי, כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ. וַאֲנִי אָמַרְתִּי נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ, אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ. אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ, תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי, סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי. לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי, הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם, וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי ה' אֱ־לֹהָי (יונה ב, ד־ז).

יונה חווה את היזרקותו מהעולם, מההֶיות בבית. אובדן הביטחון בקיום הוא הרגע שבו האני מופנה אל עצמו. הפסוקים פותחים באני הדובר, המדווח על חווייתו; הוא על סף חידלון פיזי וקיומי־דתי, הוא מגורש מהעולם ומאֵל. בלב ימים, בעיית היסוד המטרידה אותו היא: האומנם ה' זנח אותו. גם אם יונה נענש על בריחתו, הוא פונה לאלוהיו. הוא אינו יכול אחרת. בלילה האפל של אובדן העולם, נותר האדם לבדו בציפייה לזיקה, לאינטימיות ולקשב של האל.

הפסוקים שציטטנו הם תפילת יונה, אולם אחריהם פסוק ח פותח מחדש:

"בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת ה' זָכָרְתִּי, וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ". פסוק זה הוא מעין רפלקסיה של האני על התפילה שנאמרה. יונה מתפלל על התפילה עצמה – "וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי".

לעיתים ביטויי ההיעטפות קשורים במיקום מרחבי:

"מִקְצֵה הָאָרֶץ אֵלֶיךָ אֶקְרָא בַּעֲטֹף לִבִּי בְּצוּר יָרוּם מִמֶּנִּי תַנְחֵנִי" (תהילים סא, ב).

במקום אחר משורר תהילים מתפלל "בִּהְיוֹתוֹ בַמְּעָרָה", מתוך צרתו ובדידותו:

"אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי צָרָתִי לְפָנָיו אַגִּיד, בְּהִתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי… זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ ה'… הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי" (קמב, א־ח).

המרחבים הפיזיים – קצות הארץ, המערה או מעי הדג – הם מטפורות למושלכות האדם מהעולם, לסגירות שבה הוא נתון. העולם סגר בעדו, ולפיכך הוא נעטף בעצמו. הפועל "עטף" בהקשרים אלה משקף מצוקה אישית עמוקה שבה הלב או הנפש נעטפים.

היעטפות היא אפוא סוג של התכנסות פנימה, אולי התגוננות מפני איום, אובדן ביתיות ומובן. המונח "עני" ב"תפילה לעני כי יעטוף" מציין את עוניו האונטולוגי של האדם, המרוקן מביטחון בעולם. התפילה מתחוללת כאשר האדם נעטף באימת קיומו ועצבות יורדת עליו. תפילה מתחוללת בעת הרפלקסיה של האדם על מצבו.

הכאב הופך לתקווה

התפילה הראשונית היא התפרצות, צעקה ללא קול. תפילה זו נעשית לקול בהמשך: "ולפני ה' ישפוך שיחו". האל הוא הכתובת לפנימיותו הגועשת והמשתפכת של האדם. שיח התפילה אינו דיאלוג עם האל; האדם פעיל והאל סביל, שכן התפילה היא "לפני האל". הביטוי "לפני האל", שמשמעו בנוכחות האל, אינו מציין את העובדה שהמתפלל פוגש בו כ"אתה". הכאב והעצבות נהפכים לתקווה, לפגישה ואינטימיות. אבל התפילה אינה מבטאת בהכרח את מימוש התשוקה. התפילה היא עדות לחיסרון, ביטוי לתשוקה לא ממומשת. לו האדם היה שלם ובעל מלאות, הוא לא היה מתפלל.

ניסוח זה מבטא את אופייה של התפילה כתשוקה להיעטף, לקרבה ולאינטימיות. התפילה העוטפת את האדם אמורה להמיר את עטיפת העצב. פעולת התפילה, "להתפלל", מסומנת בפועל "התפעל". הסובייקט מבקש להיעשות אובייקט לפעולת התפילה. הסובייקט הפונה לאלוהיו ומציב עצמו לפני האל, מבקש את קרבתו, את האינטימיות האבודה. התפילה היא ציפייה לפעולת האל. התייצבות בציפייה זו היא עיקרה של התפילה.

דמיון רב יש בין שירה לתפילה, ולפיכך אבקש להטות קשב לשירה שתלמדנו על משהו על התפילה. ביאליק כותב:

התדע מאין נחלתי את שירי? –

בבית אבי השתקע משורר ערירי,

צנוע, מסתתר, הנחבא אל הכלים,

[…]

ומדי נאלם לבבי, ולשוני

ממכאוב נעכר אל חכי דבקה,

ובכי עצור מעוך התאפק בגרוני –

ובא הוא בשירו על נפשי הריקה.

שירת ביאליק צומחת מאלם השפה, מכאב מצמית, מפצע פתוח. פאול צלאן, המשורר פצוע השואה, כותב כי הסופר או המשורר הוא "מי שהולך אל השפה, פצוע מציאות, מבקש מציאות". מילים אלה משקפות את הרגע הייחודי של תפילת תהילים: התפילה זורחת ממקום הכאב, וללא מקום של כאב היא אינה תפילה. זהו הרגע שבו האני עצמו נעטף בתפילות.

התפילה היא עדות לחסרון, ביטוי לתשוקה לא ממומשת, לעוני קיומי של האדם. לו האדם היה שלם ובעל מלאות הוא לא היה מתפלל. ניסוח זה מבטא את אופייה של התפילה כתשוקה להיעטפות, לקרבה ולאינטימיות. התפילה העוטפת את האדם אמורה להמיר את עטיפת העצב.

המונח העברי "להתפלל", המציין את פעולת התפילה, שייך לבניין התפעל. אכן, המתפלל הוא סובייקט החורג מעצמו, מהינתנתו בעולם, אולם התפילה היא בקשה להתרחשות שתחול עליו. הסובייקט מבקש להיעשות אובייקט לפעולת התפילה. הסובייקט הפונה לאלוהיו פונה באותה העת לעצמו, ומציב עצמו לפני האל; הוא מבקש את קרבתו, את האינטימיות האבודה. בתפילה הפונקציונלית האל הוא אובייקט לפעולת האדם: הוא משורטט כיש רב כוח אליו פונה האדם כדי שיבצע משימות מסוימות. לעומת זאת, בתפילת תהילים האל משורטט כרע שאליו משתוקק האדם. פעולת התפילה היא היא ההשתוקקות הזאת, ציפייה לפניית האל אל האדם במקביל לשיחו של האדם לפני האל.

התפילה הראשונית היא קדם־מילולית. אכן, בתלמוד הירושלמי (ברכות פרק ד) נאמר:

"אית תניי דתני, מתפלל ואחר כך תובע צרכיו… מאן דאמר מתפלל ואחר כך תובע צרכיו – 'תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו'".

התלמוד מבחין בין תפילה לבקשת הצרכים; הוא רגיש לכך שבפסוק המצוטט, לתפילה אין משמעות פונקציונלית. היא תפילה ללא אומר, ללא תוכן, היא התייצבות של האדם.

החלק השני של הפסוק, "ולפני ה' ישפוך שיחו", אינו תקבולת של החלק הראשון. החלק הראשון עוסק בתפילה הראשונית, בתשוקה להישמע. החלק השני הוא דיווח על ביצוע תשוקה זו: האדם שופך שיחו לפני האל. תפילתו היא קריאה לאינטימיות נעדרת, בלשון התלמוד הירושלמי (ברכות פרק ט):

"'תפלה לעני כי יעטוף': כאדם המשיח באוזן חברו והוא שומע".

זו טיבה של התפילה – קריאה לאינטימיות, תביעה להישמע.

פסוקים ב' ו־ג' מבהירים היטב עניין זה. משורר תהילים ממשיך ואומר:

ה' שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא. אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי הַטֵּה אֵלַי אָזְנֶךָ בְּיוֹם אֶקְרָא מַהֵר עֲנֵנִי.

התפילה הראשונית היא תפילה על התפילה; היא מניחה את המרחק בין המוען לנמען. המתפלל מבקש להתגבר על מרחק זה. אבל התגברות זו אינה סוגרת לחלוטין את המרחק. התפילה מניחה את המתח המתמשך בין ריחוק לקרבה, היא ניזונה ממתח זה; העובדה שהתפילה אינה סוגרת את הפער מבוטאת בכך שהמתפלל נותר בעמדתו כמצפה וכמייחל. המתפלל הוא מאמין, ולפיכך מטיל את יהבו על האל. אבל הוא יודע שזו שיאה של התייצבותו כמתפלל, כי אמונה היא ציפייה ותקווה. אמונה אינה מבטיחה דבר, מעבר להתייצבות כמאמין.

קרבה מתוך מרחק

לעיתים התפילה הראשונית היא צעקת העזיבות והבדידות. האדם מתפלל מפני שהוא מרוחק מאלוהיו. שפיכת הלב לפני האל היא הקירבה אליו, שהרי וידוי פנימי של האדם לזולתו הוא עדות לקרבה. לכן, גם תחושת העזיבות והנטישה המופנית אל האל היא ביטוי של קרבה. המשורר יכול לזעוק

"לָמָה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה" (י, א).

והוא יכול להחציף לאלוהיו ולומר לו

"עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי" (יג, א).

מכמירת לב קריאתו של האדם הנעזב:

אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי. אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דֻמִיָּה לִי(כב, ב־ג).

קריאה נואשת זו מבטאת את העזיבות של האדם בעולם ללא פשר ומובן. היעדר הפשר הזה מכביד על משורר תהילים יותר מתלאותיו במציאות. יכול אדם לשאת ייסורים וכאבים, אם אינו חש שהוא עזוב לחלוטין. אין אדם יכול לבקש קרבה אם אינו חש ריחוק, ואין אדם חווה אינטימיות אם לא חווה זרות. הארוס, יסוד החיבור, הוא תנועה מתמדת בין ריחוק לקרבה, בין תשוקה למימוש.

האדם רחוק מאלוהיו כי האל בשמיים והאדם על הארץ, אבל ריחוק זה הוא בסיסה של התפילה. הוא היסוד העמוק של החריגה העצמית שיש בתפילה. המתפלל מבקש לחרוג מכבלי המציאות הכפויה והנתונה. תפילה היא סירוב למציאות, אבל אינה שלילת המציאות. היא התנגדות לכוח הכופה של המציאות; התנגדות שבספר תהילים מבוטאת בתפילה הראשונית. זו יסודה של התפילה על התפילה.

אכן, גם בנוסח התפילה שבידינו מצויה תפילה על התפילה, בפסוק הנאמר לפני תפילת שמונה־עשרה:

"ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" (תהילים נא, יז)

נוסח זה מיוחס לרבי יוחנן, בן המאה השנייה לספירה (בבלי ברכות, ב ע"ב). ברם, תוספת זו שהתווספה לתפילת שמונה עשרה, מלמדת על הפער בין התפילה על התפילה בספר תהילים ובין התוספת המאוחרת. בספר תהילים, כמו גם בספר יונה, התפילה הראשונית פורצת מהאדם. לעומת זאת, בתפילה הטקסית – שמונה־עשרה – מוצב המתפלל באופן אחר: תפילה זו היא רכיב ריטואלי בתפילות הקבע. המתפלל נתבע לתפילה הריטואלית מהחוץ, ולפיכך התפילה מחייבת הרשאה.

התפילה הראשונית, המתפרצת מהפנימיות, אינה זקוקה להרשאה. יונה מתפרץ בתפילה, העני שהושלך בתהילים מתפרץ בתפילה. אדם כואב וסובל המצפה לשינוי אינו צריך כתב הרשאה. הוא מתפרץ מתוך כאבו אל התפילה כתקווה. הכואב מתחנן לאלוהיו:

"בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱ־לֹהֵי צִדְקִי בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי חָנֵּנִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי" (תהילים ד, ב).

זו עיקרה של התפילה – הבקשה להישמע. בקשה זו מתעצמת כשהמתפלל חווה את עזיבתו וריחוקו:

"עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי. עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי" (יג, א־ד).

תחינה על האינטימיות

ביטוי הרצון להישמע ולאינטימיות, מקל על המועקה והאימה שבקיום. האינטימיות אינה בהכרח פותרת את האימה והמצוקה. היא מאפשרת לחצות אותה. ביטוי עילאי של תחושה זו מצוי ב"מזמור לדוד", שבו נאמר:

"גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי" (כד, ד).

מזמור זה מעורר תמיהה: איזו נחמה אפשר להציע לאדם בגיא צלמוות? מה אפשר להציע לאדם שעולמו חרב באושוויץ?

תשובתו של משורר תהילים היא אחת: הנוכחות עם הסובל, הנחמה שבשותפות בסבל. ה' נוכח עם הסובל בסבלו: "כי אתה עמדי". משורר תהילים לא מאבד תקוותו לשוב ולהיות ברבות הימים בבית ה' ולחיות בטוב. אבל הנחמה אינה מושגת בתקווה העתידית, אלא בחוויה של היות־עִם, בהושטת המענה לסובל, במגע היד המנחם והמלטף. מי מאיתנו לא חווה רגעים אלה שבהם חיוך שותק, מגע יד מלטף וקרבה אינטימית מאפשרים לעמוד בקושי הנורא מכול. אכן, באחד ממזמורי תהילים הנודעים ביותר (תהלים כז) מהדהד הבטחון שבהיות־עִם:

לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד… שְׁמַע ה' קוֹלִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי. לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ. אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱ־לֹהֵי יִשְׁעִי.

נקל להבין כי בעיית היסוד המטרידה את חייו של משורר תהילים היא חוויית הנעזבות. המושלכות שלו לעולם, אבוד מאלוהיו, עמו הוא מקיים יחסי זיקה אינטימית, מעיקה ומרעידה את עומק נשמתו. הוא מקווה ומייחל, הוא מתפלל לרֵעות. לפיכך מסיים המשורר ואומר:

"קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'" (כז, יד).

התקווה היא תמצית האמונה, לכך מצפה משורר תהילים. כי זו היא אמונה: היא אינה מבטיחה פתרון למצוקת האדם. המאמין אינו נושע יותר ממי שאינו מאמין. המאמין אינו בטוח, ולא יכול להיות בטוח, שהמצב ישתנה והטוב יגבר. מי שמניח זאת חוטא בהיבריס, תופס את מקומו של האל. מי שמניח כי האל אכן פותר בפתרון קסמים את מצוקות העולם, הופך את אמונתו לקונטינגנטית ומותנה בכך.

משורר תהילים מציע חלופה מוחלטת לכך: המאמין משתוקק להיות באינטימיות עם אלוהיו, והתפילה הראשונית מבטאת זאת. רק לעיתים נדירות חווה האדם את חוויית האינטימיות המשורטטת בפסוקי תהילים. אבל רגעים אלה הם תשוקת המשורר, ותשוקת האדם המאמין. זיקה זו, ולא בהכרח פתרון קסם לבעיות האדם והעולם, היא יסודה של תפילת תהילים. המתפלל מקווה לרעות ולאינטימיות, ותקווה זו עצמה מעוררת את האדם להתחזק בתקווה. התקווה אינה מולידה יותר מאשר את כוח התקווה. התקווה מעניקה לאדם כוח לשאת את עוניו האונטולוגי. היא צומחת מתוך עוני זה, והיא הולכת ומתגברת על ידי התקווה עצמה. אבל תפילה מעין זו אינה יכולה לצמוח אלא ממעמקי ליבו של האדם. זו נקודת הפתיחה, בלשון משורר תהילים:

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת ממַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'. ה' שִׁמְעָה בְקוֹלִי, תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי"(קל, א־ב).

המאמר פורסם לראשונה באתר מקור ראשון