כמו בנושאים הלכתיים אחרים, גם הכתיבה ההלכתית בשאלות הנוגעות לפרקטיקות רפואיות כגון הזרעה מלאכותית, פונדקאות והפרייה חוץ-גופית, מכילה טיעונים הלכתיים-פורמליסטיים לצד שיקולים ערכיים ומהותיים. ד"ר אבישלום וסטרייך מראה כי באופן מפתיע, דווקא הפורמליזם ההלכתי מאפשר התפתחות ופתיחות הלכתית, בעוד ששיקוליים מהותיים משמשים בעיקר את הפוסקים השמרניים. גורם נוסף המשפיע על השיח ההלכתי הוא הלחץ שמפעיל ציבור שומרי ההלכה "מלמטה" על הפוסקים
המשפחה בחברה המערבית השתנתה מיסודה במהלך המאה העשרים. תהליכים חברתיים, משפטיים ומדעיים צעדו יד ביד והובילו לשינוי מהותי במבנה המשפחה ובמרכיביה: זוגיות ללא נישואין, משפחות ללא זוגיות ועוד. מעניינים במיוחד השינויים במבנה המשפחות: לא עוד רק מודל של אב ואם, אלא גם משפחה המורכבת ממשתתפים רבים – תורמי זרע וביצית, הורים חברתיים והורים ביולוגיים, אם יולדת ואם פונדקאית.
שינויים אלו העמידו מראשית המאה העשרים אתגרים נכבדים בפני פוסקי ההלכה. הללו נדרשו להדריך את שומעי לקחם בשאלת העמדה ההלכתית בנושאים החדשים שהתעוררו לא מכבר, ואשר לא עמדו בפני קודמיהם. הפוסקים נענו לאתגר, ובהתמודדותם עם התופעה החדשה הם חושפים בפנינו מגוון מרתק של שיקולים ומתחים, תהליכים ומגמות, דינמיקה פנימית ודינמיקה חיצונית, המעצבים כולם את ההכרעה ההלכתית.
ככל שחולפות השנים מתווספות טכנולוגית חדשות לתחום ההפריה המלאכותית, וכיום הוא כולל בתוכו מספר פרקטיקות שונות בהן דנים הפוסקים. הפרקטיקה הוותיקה יחסית הנידונה אצל הפוסקים היא הזרעה מלאכותית, במסגרתה מוזרק זרע הגבר לתוך גוף האישה. כאשר מדובר באיש ואשתו הרי הדבר "קל" יחסית מבחינת ההתמודדות ההלכתית, והנטייה כיום היא להתיר אותה. במידה ומדובר בשימוש בזרעו של אדם שאיננו בעלה של האישה – התמונה שונה, והדעה השלטת כיום אוסרת זאת. פרקטיקות רפואיות מתקדמות יותר, ההולכות ומשתכללות עם השנים, הן הפרייה חוץ-גופית או הפריית מבחנה, פונדקאות, תרומות ביצית מלאה או חלקית. אלו, מסתבר, מעוררות דילמות מורכבות עוד יותר מנקודת ראותם של אנשי ההלכה.
עיון בפסקי ההלכה העוסקים בנושאים אלו מן המאה העשרים מגלה שני סוגים של שיקולים המועלים על ידי הפוסקים – שיקולים פורמליים לצד שיקולים מהותיים או ערכיים. במונח "שיקולים פורמליים" כוונתי להוראות קונקרטיות ומוגדרות של המותר והאסור המנחות את האדם הדתי. שיקולים ערכיים לעומתם נוגעים במטרות כלליות יותר: עקרונות ותכליות העומדים מאחורי ההנחיות הפורמליות, שיקולי מדיניות משפטית ועוד.
כך למשל, הדיון על הזרעה מלאכותית כלל מראשית דרכו שאלות פורמליות, כגון האם הולדה כתוצאה מהפריה מלאכותית נחשבת לקיום מצוות "פרו ורבו" או האם הפריה כזו כוללת עבירה על איסור הוצאת זרע לבטלה. מנגד, הדיון עורר סוגיות מהותיות וערכיות, כגון ההשפעה של העקרות על הקשר בין בני הזוג, או לחילופין החשש מפני ערעור המסגרת המשפחתית בעקבות השימוש בפרקטיקה זו.
הדבר המעניין הוא כי בניגוד לאינטואיציה הראשונית, בנושאים אלו דווקא הפורמליזם ההלכתי משמש את הפוסקים המקלים, המוצאים מתוך התמרון במקורות את הדרך להתיר את השימוש בפרקטיקות הרפואיות השונות. בניגוד לכך, השיקולים המהותיים – בעיקר שמירה על המשפחה היהודית ועל "קדושת ישראל" – עולים שוב ושוב בפי המתנגדים.
דוגמא מובהקת לפוסק מהקבוצה האחרונה היא הרב משה שטרנבוך, ראש בית הדין של העדה החרדית בירושלים, פוסק חשוב הבולט בשמרנותו. בדיון על שאלת הפונדקאות כותב הרב שטרנבוך:
"והנה את כל ענין ה"פונדקאות" ראוי לאסור לגמרי, בין "שהפונדקאית" גויה, שיש בזה לטמא את קדושת ישראל, ובין שהיא ישראלית פנויה, שנעשית בזה כקדשה, שמפקירה עצמה. וגם יש לחשוש לתקלות ולערבוביה בענייני יוחסין שיבואו להכשל באיסור קורבה, ולא יצא ענין "הפונדקאות" להיתר על-ידי גדולי ההוראה, והספק אחר מי מתייחס הולד הוא גופא [=הוא עצמו] סיבה לאסור".
(תשובות והנהגות ה, שיח)
בפסקה קצרה זו כלולים מגוון שיקולים מהותיים, וכולם לאסור: שיקול מטאפיזי של קדושת ישראל (במקרה של פונדקאית גויה); שיקול דתי-חברתי של "נעשית בזה כקדשה, שמפקירה את עצמה" – שיש בו גם היבטים מגדריים של שמירה ופיקוח על מיניותה של האישה; שיקול מהותי של פגיעה ביציבות המשפחה, כשזו נבחנת מבעד למשקפי ה"ייחוס", ולבסוף – שיקולי סמכות: "ולא יצא ענין "הפונדקאות" להיתר על-ידי גדולי ההוראה".
דומה שהקו שמחבר את מגוון השיקולים המהותיים שהביא הרב שטרנבוך הוא הוא הטעם העומד מאחורי התנגדותם של פוסקים שמרניים לפרקטיקות הללו: חשיבות השמירה על מוסד המשפחה המסורתי. הליכים רפואיים כגון תרומת זרע ופונדקאות מערערים את המבנה הטבעי של המשפחה בכך שהם מערבים גורם נוסף בתוך המשפחה מלבד האב והאם הביולוגיים. הענקת אישור הלכתי לפרקטיקה כזו נתפסת כהענקת לגיטימציה לקיום משפחתי "מורכב" יותר מאשר זה המסורתי.
הרב משה פיינשטיין (מימין) והרב משה שטרנבוך (משמאל; התמונה מתוך ויקיפדיה).
מנגד, המייצג המובהק של הקוטב הפורמליסטי בדיונים אלו הוא הרב משה פיינשטיין, מגדולי פוסקי ההלכה במאה העשרים, שפעל בעיקר בארה"ב ונפטר לפני כשלושים שנה. בתשובותיו בוחר הרב פיינשטיין להתמודד עם הסוגיות הללו במגרש הפורמלי בלבד, דבר המאפשר לו להתגמש מבחינה הלכתית ולאמץ גישה פרגמטית המתירה את הפרקטיקות הרפואיות השונות. בתשובותיו מראה הרב פינשטיין כיצד לא קיימת כל סיבה הלכתית לאסור את ההליך, וממילא – הוא מותר מבחינה הלכתית. דרמטי ביותר הוא ההיתר שנותן הרב פיינשטיין (במקרים חריגים של בני זוג חשוכי ילדים) להזרעה מלאכותית מתורם זר, לא יהודי.
הרב פיינשטיין מודע כמובן לקיומם של הטיעונים המהותיים להחמיר, אולם הוא דוחה אותם בצורה נחרצת. לדבריו, המושג "קדושת ישראל", המשמש את מתנגדיו, מובן מבחינתו רק באופן אחד – בהתאם לקריטריונים הלכתיים פורמליים. לשון אחרת, קדושת ישראל היא התנהגות בדרך ההלכה, ולפיכך מה שההלכה מתירה – הרי הוא מותר ונכנס בגדר "קדושת ישראל" (אגרות משה, אבן העזר ב, יא).
גם הרב שטרנבוך מודע להבדלים שבין הטיעונים הפורמליסטיים לבין הטיעונים המהותיים, ואף הוא מודע לפוטנציאל המהפכני הקיים בדיון ההלכתי הפורמלי. באופן מאלף הוא מצהיר בשל כך על בחירתו המודעת והמכוונת שלא לעסוק ברובד זה:
"ומפי מרן הגאון הרב מבריסק הגריז"ס [=הרב יצחק זאב סולוביצ'יק] זצ"ל שמעתי שלא להאריך בנימוקים בזה, שאז באים קוצצי נטיעות לחלק ולהתיר, אלא יש לאסור בלי נימוקים…"
(תשובות והנהגות ב, תרע)
עיון בספרות ההלכתית בנושאים אלו לאורך השנים מעלה תובנה נוספת באשר לדרכי התעצבותו של השיח ההלכתי. כך, ניכר בבירור כי תהליכי שינוי חברתיים משפיעים באופן דרמטי על פסיקת ההלכה. העליה בהיקף השימוש שעושים שומרי הלכה בפרקטיקות הרפואיות השונות מחזקת את מגמות ההקלה (ולכל הפחות ההשלמה) של הפוסקים. דוגמא לכך היא ההזרעה המלאכותית, שעוררה הסתייגות גדולה בקרב הפוסקים בתחילת המאה העשרים ואף באמצע המאה עוד לא התקבלה על דעתם של פוסקים רבים, אך עם הפיכתה לפרקטיקה מקובלת ונפוצה – הנטייה כיום היא להתירה.
גם ביחסו של הרב שטרנבוך לפרקטיקות כגון הזרעה מלאכותית והפריה חוץ גופית בין בעל לאשתו ניכרת השלמה עם המציאות, המובילה אותו להסכמה שבשתיקה עם הפרקטיקה הנוהגת. הרב שטרנבוך עודנו אוחז אומנם בהתנגדותו העקרונית, אך רומז לאפשרות להקל למעשה: "ויש לי עוד להאריך בזה ולבאר אבל הסתום יותר מהמבואר, ופה אשבות קולמוסי והבוחר יבחר […] שלא לי ודכוותי [=ושכמותי] להכריע, וכמדומני דאם מיקל יש לו על מה לסמוך ואין למחות בידו" (תשובות והנהגות ד, רפה). אין ספק שהדבר נובע בין השאר מכך שהפריה חוץ-גופית הפכה לפרקטיקה רפואית רווחת, בין השאר בקרב זוגות חרדים. עם זאת, השינוי החברתי איננו חזות הכל, ואיננו מבטיח השלמה והסכמה. כך, בעיני הרב שטרנבוך, פונדקאות היא דבר פסול, והוא אוחז בעמדתו זו על אף "שנתפשטה הפונדקאות גם אצל החרדים ר"ל [=רחמנא לצלן]" (שם, שיח).
אנו צופים אפוא בתהליך מרתק של התפתחות הלכתית, שבו ככל שהפרקטיקה הופכת לרווחת, מתמתנת עמדתם של הפוסקים המחמירים (לא תמיד, אך בצורה ניכרת דיה), ופוסקים נוספים מצטרפים לאלו המתירים. הלחץ המופעל מתוך הציבור, המאמץ אט אט את הפרקטיקות הרפואיות, מעודד את תהליכי השינוי בעמדות הפוסקים ומוביל לפתיחת השערים מן הבחינה ההלכתית. ניתן להעריך בזהירות, כי כך יהיה גם בעתיד, לכשתאמץ החברה את מגוון החידושים שצופנת בחובה ההתקדמות המדעית.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
