את המונח "הבנאליות של הרוע" טבעה חנה ארנדט בספרה על משפט אייכמן, מונח שגם העניק לספר את כותרת המשנה שלו: "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע" (Eichmann in Jerusalem: A Report on the Banality of Evil). הספר התבסס על מאמריה של ארנדט לכתב העת 'ניו-יורקר', בהם סיקרה את משפט אייכמן בשנת 1961. המונח "הבנאליות של הרוע" נולד אצל ארנדט מתוך המפגש הבלתי אמצעי עם דמותו של אייכמן, שהפתיע אותה. כמו רבים אחרים, ארנדט ציפתה לראות בבית המשפט רב מרצחים סדיסט ושטני, בעל שנאה עזה ליהודים שנהנה מתרומתו להשמדת העם היהודי. אך במפתיע, היא פגשה דמות אחרת לגמרי – רגילה, אפרורית ו"נורמלית". את הפער המוסרי בין דמותו הרגילה של אייכמן לבין הזוועות בהם נטל חלק בקשה ארנדט לתאר באמצעות המונח "הבנאליות של הרוע".
הדבר הייחודי והמעניין ביותר בביטוי שטבעה ארנדט הוא הפער בין המילים "בנאליות" ו"רוע", שצירופן יחד יוצר לכאורה פרדוכס. במילה "רוע" ארנדט התכוונה כמובן בראש ובראשונה לשואה, לאכזריות הנוראה שבה, לסבלם של הקורבנות ולתהליך הדה-הומניזציה שעברו. באופן עמוק יותר, היא התייחסה באופן כללי לניסיונותיהם של המשטרים הטוטאליטריים (הנאציזם והסטליניזם) להכחיד את היסוד הספונטני שבאדם, את הבלתי-צפוי שבו, שהוא מבחינת ארנדט מה שהופך את האדם לאנושי. בעיני ארנדט, מטרתו של הרוע הוא להפוך את בני האדם לאוטומטים. באמצעות הגיהנם של מחנות ההשמדה בקשו הנאצים להפוך את קורבנותיהם למעין זומבים, אנשים המטלטלים בין חיים למוות, "מוזלמנים"; מטרתם היתה להפוך את האנושי לחיה המגיבה לגירוי ולכאב באופן אוטומטי ועסוקה אך ורק בצורך הבסיסי ביותר – הישרדות. את אותו מנגנון עצמו מפנה המערכת הטוטאליטרית גם כלפי עצמה – החיילים, ממלאי הפקודות והשומרים במחנות נדרשו להפוך לרובוטים אלימים.
והנה, בהתבוננות קרובה על אייכמן, אחד האנשים החשובים ביותר בארגון ובתכנון של אותו "רוע" טוטאליטרי – מופיעה דווקא בנאליות. הפער הזה, בין מעשיו הנוראים של אייכמן לבין דמותו הבנאלית, היה הדבר שהפתיע את ארנדט יותר מכל במהלך המשפט. הבנאליות של אייכמן בלטה בעיני ארנדט בעיקר בשני מישורים. ראשית, המוטיבציה הבנאלית למעשיו. לאור הזוועות שחולל, מתבקש לראות את אייכמן כמי שמונע מתוך אידיאולוגיה של רוע צרוף ומתוך יצר אלימות ושנאה. והנה, מתברר כי אייכמן פעל בעיקר מתוך אינטרסים אישיים בנאליים: רצון לקידום, בקשה להשתייך לדבר מה גדול, שאיפה למצוא את מקומו בעולם ורצון לצבור כוח. כל אלו הן מוטיבציות רגילות לחלוטין ולא-מפתיעות, שעשויות להוביל אדם למעשים טובים, רעים או ניטראליים מבחינה מוסרית. את אייכמן הובילו המוטיבציות הללו להיות אחד המבצעים הראשיים של השמדת עם; אט אט, באופן הדרגתי, הוא הלך והתקדם בסולם התפקידים בס"ס, והפך לדמות מרכזית יותר ויותר במימושו של אותו "רוע".
הבנאליות של הרוע התגלמה בדמותו של אייכמן בצורה נוספת, במה שכנתה ארנדט "חוסר מחשבה" (Thoughtlessness), חוסר היכולת לראות דברים מנקודת מבטו של הזולת. אצל אייכמן התבטא חוסר המחשבה בכך שהוא הפיק מתוך עצמו בעיקר סיסמאות קבועות, חזרתיות וחסרות מעוף אותן קלט ורכש מסביבתו. ארנדט התרשמה שאייכמן אינו מסוגל להעניק תשובה כנה, פנימית, לשאלות שנשאל וכי במהלך המשפט הוא פשוט "פלט" ניסוחים קבועים כל אימת שנשאל שאלה. היא סברה כי הבנאליות בתשובותיו של אייכמן קשורה לחוסר היכולת שלו לראות את המציאות מנקודת מבטו של הזולת. היכולת הקוגנטיבית לחשוב על סיטואציה באופן אחר מזה שאליו הורגל, וקל וחומר שהיכולת הרגשית להזדהות עם עמדה אחרת ולגלות אמפתיה כלפיה – חסרו לאייכמן. משום כך, תגובותיו היו קלישאתיות, צפויות מראש ובנאליות.
דבריה של ארנדט עוררו תגובות קשות וביקורת חריפה, ועד היום דומה שהמונח "הבנאליות של הרוע" מעורר אי נחת בקרב אנשים רבים. בהקשר זה, יש לשלול שלוש פרשנויות שונות ל"בנאליות של הרוע" שלעתים נשמעות בשיח הציבורי אך ארנדט לא התכוונה אליהן.
ראשית, ארנדט לא ביקשה כמובן לומר שהרוע עצמו – ההשמדה וסבל הקורבנות בשואה – הוא בנאלי. היא לא טענה שהרוע שהתגלם בשואה היה "רגיל" או טריוויאלי, ולא התכוונה כלל להפחית בחשיבותה המוסרית, ההיסטורית והחברתית של השואה ובאופייה הייחודי ויוצא הדופן. היא טענה כי במחנות ההשמדה הופיע רוע חדש בעולם שלא היה קודם לכן.
בתיאור הרוע כ"בנאלי" ארדנט גם לא התכוונה לתמוך בטענתו של אייכמן לפיה הוא תפקד רק כ"בורג במכונה" ועל כן אינו אחראי למעשיו. אייכמן אכן סבר שהוא מילא את חובתו, והוא אף התגאה במהלך המשפט בכך שהמשיך לציית לפקודות שקיבל גם כשלא הזדהה עם המעשים שאותם חולל. ארנדט שוללת טיעון כזה מכל וכל, והיא מדגישה כי האדם הוא סוכן מוסרי ולפיכך הוא נבחן על-פי מעשיו. אכן, מטרתו של המשטר הטוטאליטרי היא לבטל את שיקול הדעת האנושי, את הייחוד המוסרי של האדם, אולם על הפרט מוטלת החובה להמשיך ולדבוק בערכי המוסר והצדק. בהקשר זה יש לציין שארנדט גם לא סברה שאופיין הבנאלי והנורמלי של המוטיבציות שהניעו את אייכמן פוטר אותו מאחריות למעשיו. לדידה, "הבנאליות של הרוע" אינה נוגעת כלל לאחריות האישית של אדם למעשיו. ארנדט סברה כי אדם שפעל לקידום עולם שלא יחיו בו קבוצות מסוימות של אנשים אינו ראוי לחיים, ואכן תמכה בעונש המוות שהוטל על אייכמן.
טענה שלישית שמיוחסת בטעות לארנדט היא שמאחר והרוע הוא "בנאלי", והוא נטוע בנסיבות ובמוטיבציות נורמליות – הרי שכל אדם שייקלע לנסיבות כמו אלו שבהן פעל אייכמן יהפוך בעל כורחו להיות אייכמן ויפעל כמותו. דווקא מכיוון שהיא ראתה בספונטניות ובבלתי-צפוי את מותר האדם, ארנדט סברה שביכולתו של כל אדם להגיב אחרת לאילוצים שונים, וכשצריך – אף להתעלות מעבר לנסיבות ולשבור את התגובה ה"בנאלית" או הנורמלית למציאות. אפילו במחנות הריכוז וההשמדה לא הצליחה המערכת הטוטאליטרית לנצח לחלוטין את היסוד הספונטני שבאדם, ושוב ושוב התגלו אנשים שפעלו כנגד המציאות וכנגד הנסיבות, ובכך, בתוך מרחב התמרון הבלתי אפשרי שכפתה עליהם המציאות, הצליחו להמחיש את חיותו של היסוד הבלתי-צפוי והאנושי באדם.
